דובי גל נעלם – עכשיו הוא חושף לראשונה את טעות חייו

דובי גל, אחד הקומיקאים המוכרים בישראל, חוגג 77. לצד הקריירה העשירה, עוד מימי "ניקוי ראש", גל נודע גם בדעות שאותן לא חשש להביע בעבר. היום, כך נראה, הוא זהיר יותר.

אני מחייך כי אני רואה אותך. למי שגדל בשנות ה־80, דובי גל הוא הדמות הקומית האהובה, הכי מצחיקה בישראל.
"אני שמח. אני מקבל הרבה פעמים את התגובות האלה, 'גדלנו עליך', ואז אני אומר, 'גדלת יפה', אם אני רואה שהבן אדם הוא טוב, נחמד, עם חיוך".

אני זוכר קטע שלך ב"ניקוי ראש" על חידונאי הרדיו שמוליק רוזן, קטע שהסתיים באלימות. היום זה לא היה עובר.
"נכון. והלכתי להתנצל בפניו ברדיו. היו ימים שבהם אנשים אהבו להיות מושא לפרודיה ב'ניקוי ראש', אבל הקטע הזה היה בוטה מדי. בסיום שלו טוביה צפיר, ששיחק את המנהל ברדיו, הנחית מכה על הראש של שמוליק רוזן. היום זה לא היה עובר בשום אופן".

התקינות הפוליטית השתלטה על כל חלקה טובה. זה לא הורס את הקומדיה?
"החברה זזה לכיוון יותר שמרני, בניסיון להגן על כבודם של אנשים. מה שהיה מקובל פעם בסרטים, בטלוויזיה ובתיאטרון, כמו הקומדיות של בני היל שהחפיצו נשים, היום כבר לא מקובל. אבל אני תמיד באתי ממקום של כבוד לנשים. גדלתי עם שתי אחיות גדולות ואמא. מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב ומעריץ את האחיות שלי, הן עשו אותי מה שאני".

אני רואה איך אתה נזהר במילים שלך. ממה החשש?
"גדלתי עם כבוד רב למיקרופון. יש לי כבוד לאולפן, למראיין, לצופים ולמאזינים. 'חיים ומוות ביד הלשון'. עדיף לחשוב לפני שמדברים".

יש היום פורמטים שמתקדמים בהתאם לרוח התקופה. בשנות ה־70 היית ברשת ב', שם כל מילה הייתה שקולה. בשנות ה־90 היית בערוץ 2, שהיה פחות נוקשה. כשאתה מגיע ב־2025 לפודקאסט, זו זירה שבה אתה יכול להיות הרבה יותר משוחרר.
"אני מסכים איתך ב־100%. עדיין יש לי כבוד לכל גוף תקשורת. יכול להיות שאנחנו כחברה מעתיקים דברים מהעולם הגדול באיחור. תראה למשל את טראמפ, נשיא ארצות הברית, שהוא 'אאוט אוף קונטרול'. אם תשים לב, בקדנציה הזו הוא מתון יותר, שומר יותר על הלשון".

לא אוהב לחגוג

לאחרונה הוא חגג יום הולדת 77. "פיזית אני מרגיש טוב, תודה לאל", הוא אומר. "אבל האמת היא שאני שונא ימי הולדת. כבר בגיל 5־6, כשאמרו לי לשמוח ביום ההולדת, הייתי אומר: 'מה יש לשמוח? נשארה לי שנה פחות לחיות'. הבנות שלי יודעות שאני לא אוהב לחגוג".

יש לך הרבה מחשבות על הזקנה? על הילדות? על הנכדות?
"מחשבות על אני, על אנחנו, על המדינה, על הנכדות והילדות שלי".

כשאתה מסתכל לאחור על הקריירה שלך, איך אתה רואה את דובי גל?
"הקריירה של שחקן מורכבת מעליות וירידות, כמו גלים. במבט לאחור, אני חושב שלקחתי לעצמי תקופות מנוחה ארוכות מדי ולא הכיתי בברזל בעודו חם. למשל, אחרי 'מלך הסלים', שהיה הצלחה פנומנלית, ציפו שאעשה סרט המשך. עשיתי סרט אחר, טעיתי שלא המשכתי. זו אחת הטעויות הגדולות שעשיתי בקריירה".

איך אתה מסביר את זה שבשנות ה־70 וה־80 היית בכל בית בישראל – בטלוויזיה, בקולנוע, בתיאטרון – ופתאום בשנות ה־90 כאילו נעלמת?
"זה מה שאני אומר, הפאוזה. הסרטים המשיכו להיות מוקרנים, אבל אנשים שאלו 'איפה דובי גל? לא רואים אותך'. הייתה הצגה לילדים שנקראת 'קריוס ובקטוס', שאני עד היום עושה, משנת 1982, עוד לפני שנולדת".

בסוף זו הייתה הבחירה שלך, להיעלם לתקופות ארוכות?
"כן. יצא ככה שעשיתי דבר, נהניתי, פה כתבתי, שם כתבתי, התחלתי לטייל בעולם. גם עברתי שינויים במשפחה, התגרשתי, אז הסטתי קצת את הפוקוס".

והיו לזה מחירים כלכליים? אמן שמתפרנס מבידור יכול להרשות לעצמו לקחת פסק זמן כל כך ארוך?
"הרווחתי די טוב בשואו ביזנס, וגם היו לי עסקים נוספים".

בשנות ה־70, בשיא ההצלחה, כבר השקעת את הכסף?
"כשהגעתי ללהקה הצבאית, היה שם בחור שסיים כמה שנים לפניי, יהודה בארקן ז"ל, שלמד איתי בבית הספר היסודי. הוא אמר לי: 'תשמע, זה מקצוע מאוד מסוכן, חשוב שיהיה לך עסק מהצד'. הוא פתח אז עסק לבובות".

באילו עסקים השקעת לאורך השנים?
"בעיקר בבנייה ובנדל"ן. עשיתי פרויקטים בנתניה, והיה לי אפילו פרויקט אחד עם יצחק תשובה, כשהוא היה הבעלים של מכבי נתניה".

אז זה מה שגרם לך להיות פחות רעב, והקריירה שילמה מחיר כי לא היית צריך את הכסף?
"אבסולוטלי, או לדוברי העברית – ללא ספק. לא סתם אומרים 'אמן רעב'. אשתי הראשונה ז"ל הייתה אומרת לי כשהייתי מקבל הצעה: 'עזוב, בשביל מה? שב, לא חסר לך'".

אתה בן דוד של רפול, נכון?
"כן, היינו בקשר טוב. אהבתי אותו מאוד".

אם הוא היה חי היום, מה לדעתך הוא היה אומר על המצב?
"הוא היה משתגע ממה שקרה ב־7 באוקטובר עם הצבא. אולי סוף־סוף היום היינו מתחילים להילחם כמו שצריך".

כשדיברתי איתך, גיליתי איש ימין. זה משהו שאנשים מפחדים להגיד היום.
"אני צופה בערוץ 14, כמו שאני צופה ב־13 וב־12. גילוי נאות: הזמינו אותי להתארח גם בערוץ 13 וגם בערוץ 12, ואני מתארח שם. ובהגדרה שלי, אני ריאלי, לא ימין או שמאל".

מה הדעה ה"ריאלית" שלך על המצב הנוכחי? חזרו למלחמה, החטופים עדיין שם.
"מאז 7 באוקטובר אני במצב קשה. כשאני רואה בחדשות את הקיבוצים ההרוסים והמכוניות השרופות, אני לא יכול, אני משתגע מזה. אני עדיין חושב, איך זה קרה לנו? אין לי תשובה".

איך אחרי 7 באוקטובר עדיין יש אנשים שלא רואים את המציאות בעיניים?
"בן־גוריון היה איש ימני. אם הוא היה שומע לעצות של כל מיני אנשים שפחדו או היססו, לא הייתה קמה מדינת ישראל".

אתה מרוצה מהדרך שבה נתניהו מנהל את המלחמה הזאת?
"אני שמח שהוא נמצא בתקופה הזאת בגלל שיש לו באמת הרבה ניסיון. אני חושב שהוא האדם שהכי יודע, מכיר ומסוגל להתמודד עם האמריקאים. מה שמפריע לי, וזה מתוך אהבה והערכה, שהוא לא התעקש מספיק מול ביידן והאריס בשנה שעברה. האמריקאים עצרו נשק, עצרו משלוחים, הכריזו על 'הומניטרי'. הוא היה צריך, לדעתי, להתעמת איתם יותר. גם שמיר בזמנו הסתכסך עם הממשל האמריקאי. כשהחרב על הצוואר צריך לדעת להתעקש".