בשנה שחלפה מאז פרוץ המלחמה בתי החולים בישראל התמודדו עם גל חסר תקדים של פצועים – חיילים ואזרחים כאחד – שנפגעו במגוון פציעות פיזיות ונפשיות. היקף הפגיעות החריגות והטראומטיות הציב בפני מערכת הבריאות אתגר חסר תקדים, הן מבחינת טיפול מידי והן מבחינת שיקום מתמשך.
אחד ההיבטים המורכבים ביותר בטיפול בפצועי הקרבות הוא הפגיעות הטראומטיות הקשות כתוצאה מרסיסים, ירי, ופיצוצים רבי עוצמה. במקרים רבים, הפציעות הצריכו קטיעות גפיים בעקבות פגיעות ישירות או נזקים עקיפים, כמו נמק בעקבות הנחת חוסם עורקים בשדה הקרב לפרק זמן ארוך. הפצועים שסבלו מפגיעות חמורות נאלצו לעבור שורה של ניתוחים מורכבים, השתלות עור, טיפולים אורתופדיים ממושכים, הסתגלות לפרוטזות ותהליך שיקום ארוך, פיזי ונפשי.
ביום השנה ל-7.10: חמאס שיגר רקטות לגוש דן; נפילה בחולון
קריקטורה של חמינאי טובע: השופר של חיזבאללה נפרץ על ידי "קבוצת האקרים"
הפגיעות הקשות הציבו את הצוותים הרפואיים – הן בשטח והן בבתי החולים – בדילמות קריטיות בזמן אמת. כאשר באירועים המוניים עם עשרות פצועים, הצורך לטפל במהירות בשטח במספר נפגעים גדול הוביל לשינויים בפרוטוקולים הרפואיים.
כך למשל אחד הלקחים המרכזיים שנלמדו מהלחימה הנוכחית הוא החשיבות הקריטית של מתן דם כבר בשטח לפצועים שסבלו מאיבוד דם משמעותי. בעבר היה מקובל לתת נוזלים כגון סליין או הרטמן כטיפול חירום ראשוני, אולם כיום ברור כי מתן עירוי מהיר בשטח מאפשר להחזיר את נפח הדם החסר ולהבטיח את יכולת ההעברה של חמצן לאיברים חיוניים, משפר באופן משמעותי את סיכויי ההישרדות של הפצוע ומונע נזק בלתי הפיך שעלול להוביל למוות.
עיקרון נוסף שהוכח כקריטי להצלת חיי הפצועים הוא יישום שיטת "סקופ אנד ראן" – פינוי מהיר מאוד של הפצועים לבתי החולים מבלי להתעכב בטיפול ממושך בשטח. במהלך הלחימה בוצעו פינויים רבים באמצעות מסוקים, מה שאפשר העברה של פצועים קשה לבתי החולים תוך דקות מרגע הפציעה והציל את חייהם של רבים. בתי החולים, שהתכוננו לקליטת הפצועים תוך זמן קצר, הצליחו לספק מענה מהיר ויעיל על אף העומסים הכבדים.
הפגיעות האורתופדיות הקשות הצריכו שיתוף פעולה של צוותים מולטי-דיסציפלינריים. במרכז הרפואי הדסה למשל, טיפלו 80 מנתחי המערך האורתופדי בכ-1,000 פצועים כאשר בכל ניתוח השתתפו רופאים ממקצועות רבים. "80% מהפצועים סבלו ממעורבות אורתופדית" מספר פרופ' רמי מושיוב, מנהל המערך האורתופדי בהדסה. "ראינו שברים פתוחים עם רסיסים וקליעים, חסר עצב נרחב ופגיעה משולבת של עצם, שריר, עצבים וכלי דם, לצד מקרי קטיעות רבים. היו גם פצועים שהגיעו עם חוסם עורקים, שאמור להישאר על הגוף עד שעתיים אך היו עליהם שמונה שעות, בעבודה משולבת של אורתופדים, פלסטיקאים, כירורגים, ומנתחי כלי דם הצלחנו להציל חיים ולשפר את הפרוגנוזה שלהם".
בהדסה השתמשו בטכניקות מתקדמות, שכללו שימוש במדפסת תלת-ממד ליצירת עצמות חסרות, חיבור עצבים שנקטעו מהדף ורסיסים, ניווט אופטי ורובוטי בתוך הגוף שאפשר חתכים קטנים יותר עם דימום מינימלי והחלמה מהירה יותר, לצד שיקום בשילוב רפואה משלימה ומשקפי VR.
גם במחלקות הנוירוכירורגיות ידי הצוותים הרפואיים היו עמוסות: "עיקר פגיעות הראש היו כתוצאה מהדף או מרסיסים" מסביר ד"ר ליאור אונגר, סגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא ומי שניהל את מיון נפגעי הראש מתחילת המלחמה. "שיפרנו את הפרוטוקולים הטיפוליים, החל משימוש מאנטיביוטיקה בשלב מוקדם ועד ניתוחים דחופים שהובילו להצלת חיים, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לניקוז נוזלים ודימומים תוך-מוחיים שהפחיתו את הלחץ והצילו את רקמת המוח. כמה מהפצועים הקשים ביותר שראיתי אי-פעם, שלא האמנתי שישרדו, לא רק ניצלו אלא גם זכו להמשיך בחייהם. זכינו לראות ניסים של ממש, יום אחר יום".
מעבר לפציעות הקשות, רבים מהמטופלים חוו פגיעות נפשיות עמוקות שעיכבו את הליך השיקום הפיזי. טראומת הקרב, אובדן חברים לנשק והלחימה האינטנסיבית הובילו להתפתחות תסמינים פוסט-טראומטיים (PTSD) בקרב חיילים ואזרחים כאחד. פצועים שסובלים מפוסט-טראומה מתקשים לחזור לשגרת חיים תקינה, ורבים מהם חווים סיוטים, פלאשבקים ופחד מתמיד. הטיפול בנפגעים אלו הצריך בניית פרוטוקולים מותאמים אישית, המשלבים טיפולים פסיכיאטריים אינטנסיביים, טיפול תרופתי וטיפול רגשי קבוצתי או פרטני.
האתגר של שיקום הפצועים, הן פיזית והן נפשית, התברר כהליך ארוך ומורכב ביותר. מספר הפצועים הגדול יצר עומסים כבדים על המערכת, ודרש מערכות שיקום מותאמות אישית ומסונכרנות בין בתי החולים ומרכזי השיקום ברחבי הארץ. המטפלים נאלצו לשלב בין טיפול רפואי מהיר ותהליך שיקום ממושך, והשילוב בין ההיבט הפיזי והנפשי היה קריטי להצלחת הליך השיקום והחזרת הפצועים לתפקוד מלא.
"על אף המחסור העצום בצוותים בתחום השיקום והעומס הכבד, הגענו להישגים מדהימים בשיקום הפצועים", מספר פרופ' ישראל דודקביץ', מנהל אגף השיקום בשיבא. "לאתגר היו שותפים אנשי צוות רבים – רופאי שיקום, צוות סיעודי, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים, מטפלים משלימים, אבל גם המעטפת מסביב שהכינה את הפצוע ליום שאחרי. דאגנו למלווים של הפצוע, למשפחה, לחשיבה על אחרי השחרור – לאן הפצוע חוזר, לאיזו תעסוקה. ביצענו תיאומים שוטפים מול משרד הביטחון ומרכזי השיקום, ועזרנו גם לחיילים שחלומם היה לחזור ליחידה שלהם".
במקביל לעבודה על שיקום הגוף, שמו כאמור במרכזי השיקום דגש מרכזי על הטיפול בנפש. " זיהינו מוקדם את מצבו הרגשי של כל פצוע", אומר פרופ' דודקביץ', "ודאגנו לחיזוק הנפש בטיפולים אינטנסיביים, פרטניים וקבוצתיים, וגם תרופתיים. נותר רק לקוות שהממשלה תבין סוף סוף את החשיבות המרכזית של תחום רפואת השיקום, המצוי בקריסה כבר שנים ארוכות, ששוב הוכיחה שהיא אחד הנדבכים החשובים ביותר ברפואה בישראל, כל שכן במצבים של מלחמה מתמשכת כמו זו שאנו חווים בשנה האחרונה ועדיין איננו רואים את סיומה".
