זה מול זה, ניצבים בראש פירמידת ניהול המלחמה שלושה אנשים בעלי ניסיון צבאי מסוים. הרמטכ"ל הרצי הלוי, אלוף (מיל') יואב גלנט וסרן (מיל') בנימין נתניהו. לפני פרישת המחנה הממלכתי מהממשלה נעזר הסרן בשני רבי־אלופים לשעבר – גנץ ואיזנקוט.
באולפנים מובילים את הפרשנות הצבאית המקצועית שלל אלופים במילואים: ישראל זיו, עמוס ידלין, תמיר הימן, ולעיתים מצטרפים לפרשנות – או למחאות קולניות נגד ממשלת הסרן – הרמטכ"לים בדימוס אהוד ברק, דן חלוץ ומשה יעלון. כאשר שומעים אותם נדמה שניסיונם הצבאי העשיר הוא זה שמביא אותם להתייחס לממשלה הנבחרת כאל אבן בנעל, שמפריעה למהלך המלחמה התקין ולסיומה המוצלח בעסקת חטופים חלקית, שתמורתה ייסוג צה"ל מרוב רצועת עזה ויוותר על השליטה בציר פילדלפי.
על אחדות הדעים המתמשכת אצל צמרת צה"ל כבר דובר, ותוצאותיה ההרסניות נחשפו במלואן ב־7 באוקטובר. מינוי הדרג הבכיר בשיטת העתק־הדבק שכפל לא רק את התפיסה הצבאית שמתמקדת בניהול סבבים יותר מאשר בחתירה להכרעה. גם העובדה שהאלופים והרמטכ"לים במילואים איכשהו מוצאים את עצמם בסוף הקריירה שלהם באותו מחנה פוליטי, כבר לא מפתיעה אף אחד. גם לא העובדה שרובם חונכו על ברכי מורשת קרן וקסנר, ומאז איכשהו הם שרים תמיד אותו שיר. מבחינתם הבמה שלהם, והם עדיין נושאים על כתפיהם אם לא את דרגת האלוף, לפחות את חוכמתו הבלתי מעורערת.
הרמטכ"ל והגנרלים בדימוס בשלים לסיום המלחמה תמורת עסקת חטופים. שר הביטחון גלנט, בפגישה עם משפחות חטופים השבוע, דיווח על תמימות דעים מוחלטת במערכת הביטחון – צה"ל, השב"כ והמוסד – "אין שום מכשול ביטחוני לעסקה שהוא בלתי עביר מבחינתנו". הרמטכ"ל הבטיח באפריל, עוד לפני הכניסה לרפיח, ש"צה"ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה". וזמן קצר אחרי שנחשפה מערכת המנהרות המסועפת ממצרים, ששימשה לאורך השנים להברחת אמל"ח, כבר ידע הרמטכ"ל כי "נדע לשלוט בציר פילדלפי בכל מיני דרכים". כשם שידענו, כמאמר הקלישאה, שחמאס מורתע. כשם שידענו, כמאמר הקלישאה הביטחונית הוותיקה שעליה חזר גלנט השבוע, "מערכת הביטחון תדע גם לעצור וגם לחזור להילחם בכל מקום בעזה, ככל שיידרש". כאילו הכרעת חמאס היא סדרה בהמשכים, מרובת עונות, ולא קרב לחיים או למוות בינינו לבינם. כדי להבין את ההבדל בין השניים דרושה הבנה של תפקיד הצבא, וראייה אסטרטגית שמשתרעת על פני תקופה ארוכה יותר מקדנציה צה"לית.
הרמטכ"ל הרצי הלוי כבר חש את עצמו משוחרר ממגבלות ההיררכיה הדמוקרטית, עד כדי כך שהשבוע תבע מנתניהו את התנצלותו
העובדה שגלנט הגיע לליכוד עם תום שירותו הצבאי אולי הפתיעה את מי שהכיר את הפרופיל הקיבוצי של בכירי מערכת הביטחון. אפשר היה לחשוב שבערוגה הצה"לית צמח משהו מסוג אחר. ובתחילת המלחמה אכן נראה שלגלנט יש רעיונות משלו. אולי בהשפעת חברי הקבינט המצומצם, גנץ ואיזנקוט, שכמוהו צמחו באותו בית גידול. ייתכן שזו הסיבה שהכריז על מתן וטו לגנץ בכל הנוגע לחוק הגיוס. מאז פרשו מהממשלה, לקח גלנט על עצמו את ייצוג המועדון הסגור של בכירי צה"ל, ונשיא המועדון, הרמטכ"ל הרצי הלוי, כבר חש את עצמו משוחרר ממגבלות ההיררכיה הדמוקרטית עד כדי כך שהשבוע תבע מנתניהו להתנצל בפניו.
זו לא הפעם הראשונה שנציג צה"ל מנסה לחנך את נבחרי הציבור. בדצמבר 2023 שאלה השרה אורית סטרוק את האלוף אליעזר טולדנו אם טייסי חיל האוויר מסרבים לתת לכוחות היבשה חיפוי אווירי מטעמי מצפון. "זו שאלה נוראית", גער בה האלוף. כאשר השר איתמר בן גביר התרעם באוזני הרמטכ"ל על הדחת שני לוחמי מילואים שהשמיעו קריאת "שמע ישראל" ממערכת הכריזה של מסגד בג'נין, השיב לו הלוי: "אל תאיים עלי, אני אחליט מה ערכי ומה לא בצה"ל".
מדוע לוקים בכירי מערכות הביטחון בדימוס בהיבריס ובקוצר ראות? למה הם לא מצטיינים כמדינאים? ייתכן שמערכת החינוך הצה"לית, שפרוצה לארגונים זרים, אשמה בכך. אולי גם להשתלמות בקרן וקסנר יש השפעה על דמותם הרוחנית, כאשר הם מעפילים בסולם הדרגות. אולי האשם הוא באופן שבו ממונים אלופים בצה"ל, על פי רצונו של הרמטכ"ל ושר הביטחון, וללא פיקוח ממשלתי מספק.
ואולי מדובר בעצם השהייה באותה מערכת מנעורים עד גיל העמידה. בכירי מערכות הביטחון העבירו את רוב חייהם הבוגרים כשהם מנותקים מהחיים האזרחיים. גם אחרי שהשתחררו הם מקימים לעצמם קבוצות חברתיות שמורכבות מאנשי קבע כמותם. הבכירים שבהם התרגלו לעמוד בראש פירמידה שבה מצדיעים להם כשהם נכנסים לחדר. קשה להיפרד מההרגל לתבוע ציות מהסובבים אותך. קשה להבין שהדרך להשיג הסכמה באזרחות קשה הרבה יותר מלאייש מטה בחיילים שכפופים למרותך על פי חוק.
כאשר סרן משתחרר מצה"ל, הוא צריך להתקדם בעולם האמיתי על פי יכולתו וכישוריו. אם הוא פונה לפוליטיקה – תם עידן הפקודות ומתחיל עידן הדמוקרטיה. הוא עומד למבחן הציבור, שבוחר בו מרצונו החופשי. הוא נדרש להתבגר, כמו כולנו, בסביבה לא מבוקרת. הוא עלול להפסיד בפריימריז, להפסיד בבחירות, ובדרך כלל הוא נאבק על מקומו הרבה לפני שהגיע לגיל הפרישה של אלוף בצה"ל או ראש מוסד או שב"כ. אלה מוצנחים לתוך הפוליטיקה אפופי תהילה ודרגות ישר לצמרת. הרי אי אפשר לצפות מאלוף בדימוס שיעשה שוב טירונות.
אין פלא שאלופים ורבי־אלופים במילואים מרגישים נעלים על פני סרן במילואים או אזרחים כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' או אורית סטרוק. כל חייהם התרגלו להוריד על שכמותם פקודות, כל חייהם התרגלו לומר את המילה האחרונה. כאשר הם משתחררים הם מוצאים את עצמם במכוני מחקר או בעסקי הנשק, ועדיין לא הצליחו להשתלב בחיים האזרחיים. עם קצת מזל יצליחו לשמר את סמכותם באולפנים. לא כמפקדים, אבל לפחות כפרשנים. ואם לא פרשנים – מובילי מחאה. רק דבר אחד לא הצליחו לעשות: להבין מהי החיה המוזרה הזו, "דמוקרטיה", שחייל פשוט או קצין זוטר יכולים להיבחר לעמוד בראשה.
