כשהחליטה הרשות השופטת לשדר חלק מדיוני ביהמ"ש העליון, נחשפו המנגנון והאנשים שצמצמו את הדמוקרטיה בישראל לטקס סמלי של השלכת פתק בקלפי, ושהפכו את החוק לקנבס ריק שעליו יכולים השופטים לצייר את הגיגי ליבם. ההיכרות עם השופטים המחישה את סלידתם מהחוק, ואת הניכור שהם חשים כלפי המפעל הציוני כולו. אלה עומדים בסתירה מוחלטת מול האהדה, הדאגה והחמלה כלפי הפלשתינים, והלהיטות לרצות את העותרים מהקצה השמאלי של הספקטרום.
בתחילת השבוע דנו השופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית ונועם סולברג זו הפעם הרביעית בעתירה של ארגוני שמאל קיצוני בראשות "גישה", שעניינה הסיוע ההומניטרי שישראל מגישה לעזה. על כמות ואיכות של מזון, דלקים, גז בישול, אמצעים רפואיים, מים – מה לא. איך אמר השופט פוגלמן: "אנחנו באמת נותנים לזה תיעדוף ניכר במשימות, כי אנחנו חושבים שזה עניין חשוב, גם לתושבים הלא מעורבים וגם למדינת ישראל". פוגלמן מודה שהמשימה קשה, שכן "העותרים בכלל אין להם נגיעה ישירה והם עובדים מכלי שני".
העתירה, כך התברר, נסמכה על עדויות של אנשים מארגוני הסיוע שלא העידו בבית המשפט, על תצהירים של תושבי עזה שלא הוצגו לבית המשפט "כי הם מפחדים", על דוחות של האו"ם ועל כמה קישורים שסופקו כהוכחות אבל לא נפתחו, כפי שציין פוגלמן.
אין קונבנציונלי יותר מדבריה של איריס ברנשטיין, והיא לא מתקשה להבין את ההבדל בין ישראל לאויביה. היא מבינה את ההבדל לפרטיו. פוגלמן הוא זה שלא מבין את המדינה ואת האויב
לפי החוק, לארגון "גישה" אין זכות עמידה בבג"ץ, אך את הסכר של זכות העמידה ניתץ לרסיסים אהרן ברק לפני שנים. כמו כן, 99% מתקציב "גישה" מגיע מארגונים זרים וממדינות זרות. בשנת 2023 קיבל הארגון יותר ממיליון שקלים מאחד מגופי האו"ם, שעוסק בענייני אקלים וצמצום פליטות פחמן. מעין מטאפורה ליחסו של האו"ם למדינה היהודית – סוג של זיהום אוויר.
כל אלה הספיקו כדי ששופטי בג"ץ ייקחו לעצמם סמכות ניהולית על המלחמה, תחת הכותרת "ביקורת שיפוטית". נציגי המדינה וצה"ל התייצבו בפניהם כנועים. נציג המדינה, עו"ד יונתן ברמן, ציין מדי פעם כי המדינה עומדת בכל כללי הדין הבינלאומי. אז ציין.
באולם נכחו כמה משפחות שכולות. כשפוגלמן ביקש ממתאם הפעולות בשטחים, האלוף רסאן עליאן, להגיב לטענה שלפיה 35% מהאמבולנסים בעזה מושבתים בגלל מחסור בדלק, נשמעה קריאת הביניים הראשונה. פוגלמן, בנימוס וברוך, הסביר לאזרחים הסוררים כי "בדיון רשאי להשתתף רק מי שהוא צד לדיון". כלומר – השמאל, לקט מדינות מאירופה, האו"ם, צה"ל ונציג המדינה המאולף ממחלקת הבג"צים. האזרחים עצמם הם הפרעה למהלך הסטרילי של הדיון.
כשעו"ד אסנת כהן־ליפשיץ מ"גישה" פתחה את דבריה במילים "אני אתחיל בענייני הכיבוש ואני אסיים בענייני הכיבוש", זעקו מהקהל: "איזה כיבוש?!" בתגובה ביקש פוגלמן להוציא את המפריעים, והשופטים יצאו מהאולם. כשחזרו הוא פנה למשפחות השכולות ברוך: "אני מבין שיש בקהל ציבור שנפגע מהאירועים. אנחנו עם כל האהדה והסימפתיה למצבכם, צריך להבין שגם בזמנים הקשים האלה, כשיש דיון בבית משפט ויש ביקורת שיפוטית, גם אם יש דברים שקשה לשמוע – אנחנו צריכים לאפשר את קיום הדיון בצורה מסודרת".
לפי פוגלמן, משפחה שכולה היא מי ש"נפגעה מהאירועים". אכן, חתיכת פגיעה וחתיכת אירוע היו 7 באוקטובר. "הביקורת השיפוטית" היא מיקרו־ניהול של המלחמה ודאגה לרווחת האויב. הדברים שקשה לשמוע הם האופן האדנותי שבו נציגת "גישה" נזפה בשופט סולברג. כשהצביע על העובדה שאין לטענותיה בסיס עובדתי, היא השיבה: "יכולתם לדחות את העתירה, אבל בחרתם לא לדחות אותה וגם הוצאתם שני צווים על תנאי". גם היא מבינה, לכאורה, שהבסיס היחיד לדיון הוא רצונם של שופטי ביהמ"ש העליון לפסוק בנושא שאין להם סמכות חוקית לפסוק בו. כוחם של הרגל, אטימות וניתוק, שיתוף פעולה של המדינה ושתיקת האזרחים.
ביהמ"ש העליון מוגן מפני קריאות ביניים בזכות הכבוד שחש אדם כשהוא נתקל במילה "עליון". כשבית המשפט אישר באופן עקרוני את זכותם של אנשים להפגין במלוא העוצמה בכביש ליד בתיהם של נבחרי ציבור (בעיקר מצד אחד של המפה הפוליטית), הוא לא התכוון שהוא עצמו יהיה מטרה להפגנות כאלה. הקריאות מהקהל הובילו את פוגלמן לאפשר לאיריס ברנשטיין לשאת דברים בסוף הדיון.
בעלה של ברנשטיין הוא אביו של סא"ל יהונתן צור, מפקד גדס"ר נחל שנפל ב־7 באוקטובר. בנימה מאופקת ובגרון חנוק אמרה ברנשטיין: "באנו לומר לכם – תתביישו. אלה הדברים המעסיקים את בית המשפט ואתכם העותרים בארץ ישראל בזמן מלחמה? (…) באנו לומר – העם מתבייש. העם לא איתכם, לא במאבק הזה, המסכן את חיילינו ואת שלום החטופים. לאיזה בית דין מעוות בהאג או באיזשהו מקום דמיוני אתם מציגים את הצגת הניסיון הזה? (…) ממתי מדינה עסוקה במתן מזון ותרופות לצד האויב? איך אתם נותנים במה לעותרים שמדברים על רעב מומצא וצמא מומצא ופחד הילדים בעזה?"
פוגלמן, בחביבות אינסופית, הגיב: "הדברים באמת לא קונבנציונליים, אבל אני באמת משתתף בצערה של גברתי. באמת מחבקים את כל האוכלוסייה שהיתה חשופה למוראות המלחמה. עם זאת, צריך לזכור: הציבור פה שבא לבקר באולם הוא לא ציבור של משפטנים, אז אני אנסה במשפט אחד להסביר – מדינת ישראל היא לא מדינה שדומה לאויביה, היא מדינת חוק… אז אני מבין שקשה לכם קצת להבין את זה ולהשלים עם זה, אבל אני מקווה שתחשבו על זה ושתפיקו לקחים בעתיד לגבי תפקיד בית המשפט".
טעה השופט פוגלמן. אין קונבנציונלי יותר מדבריה של ברנשטיין. והיא כלל לא מתקשה להבין את ההבדל בין ישראל לבין אויביה. היא מבינה את ההבדל לפרטיו. הוא זה שלא מבין את המדינה ואת האויב. לכן טוב שהופרה הסטריליות של האולם שבו הוא חי ופוסק. מגע ישיר עם הקונבנציה הישראלית נחוץ לו מאוד – באולם, ברחוב, ליד הבית. זמן רב מדי שמעו השופטים רק את עצמם.
