כבר מזמן לא הסתובב במקומותינו איזה חלום ציוני טוב ומאחד, דווקא מהסוג הבלתי ריאלי – מאזור החיוג שאותו שלל רק לאחרונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנוגע לאפשרות החזרה לגוש קטיף.
קצת שכחנו, אבל יש לנו צורך גדול בחלומות הללו, שפעם הפכו כאן את קרבינו מרוב התרגשות, אבל בעיקר הפכו למציאות. יש בהם צורך הן לגופו של חלום ועניין, אבל גם כדי לאזן את הטרללת בצד הפלשתיני, שמתאחד כבר תשעה חודשים סביב סיסמה "חלומית" וחולנית וקליטה משלו, ריאלית לדעתו: "מהנהר ועד לים – פלשתין תשוחרר". מיליונים ברחבי העולם, מכיכרות פלשתין ועד חוצות לונדון ופריז, זועקים מאז ראשית המלחמה את המציאות המדומיינת הזאת, שמשמעותה אחת: חיסול מדינת ישראל ויהודיה. העולם התרגל.
גם לנו לא היה מזיק איזה חלום הורס (במובן החיובי של הסלנג הזה). נשמת אפה, קיומה וודאי שיְסוֹדָהּ של מדינת ישראל הם בחזיונות ובחלומות בלתי ריאליים שכאלה, מהזן שעם השנים, מכוחם של חולמים, הוזים ומשוגעים לדבר, הופכים למציאות. כשהחלומות הללו פוגשים בזמן אמת מנהיגים בעלי מעוף ואמונה, שמתחשבים במציאות, אך בה בעת גם יודעים שהיא יכולה להיות המלצה בלבד – המדינה שלנו עפה קדימה.
גם היום לא יזיקו לנו חלומות בלתי ריאליים כאלה, ומנהיגים שזוכרים שב־76 שנותינו כאן כמדינה, הא־נורמלי הפך אצלנו לא פעם לנורמלי; שזהו אחד מסודות הקיום שלנו כאן, ושבמידה רבה אנחנו כמעט בהגדרה תופעה לא רציונלית. אפשר להביא עשרות דוגמאות לכך, מהדהדות והיסטוריות, וצנועות ופעוטות. אפילו רה"מ בנימין נתניהו, שכאמור שלל אפשרות לשוב לגוש קטיף מהטעם שהדבר "אינו ריאלי", מודע לכך היטב.
נתניהו יודע, למשל, שאין קשר בין ריאליזם לבין חזונו הגדול של הרצל בדבר מדינה יהודית. שלא כרבים אחרים, הוא מכיר גם את חצייה השני של האמרה הכי מפורסמת של החוזה: "אם תרצו – אין זו אגדה, ואם לא תרצו אז הנה הדבר אשר סיפרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה".
מתי חמאס יידע שהפסיד?
אבל הרצל היה רק המבוא. אם בן־גוריון היה שוקל רק שיקולים ריאליים, הוא כנראה לא היה מכריז על הקמת המדינה. כל מעשה הציונות, וקיבוצו של עם שמפוזר ומפורד בין העמים לארץ אבותיו שעליה השתלט רוב ערבי, אינם בדיוק מעשה ריאלי.
האם ערב מלחמת העצמאות הראשונה שלנו, שבה מצבנו היה קשה אף יותר מבזו הנוכחית, מישהו שיער שלוד ורמלה ובית שאן ועכו ואשקלון ואשדוד יהפכו לערים יהודיות? האם הניצחונות שלנו ב־48' וב־67' וב־73' היו ניצחונות ריאליים? האם איחוד ירושלים, והשיבה לכותל ולהר הבית ולקבר רחל ולחברון ולמערת המכפלה, נחשבו לפני מלחמת ששת הימים לחזיונות ריאליים?
אפילו רה"מ נתניהו, שהשיק בדבריו האחרונים על גוש קטיף את השיח הנוכחי בזכות הריאליות ובגנותה, עשה כמה דברים לא ריאליים טובים בקריירה שלו, ובכלל זה – התמרון המדיני שמונע את הכנסת הרש"פ לעזה, הפעולה הקרקעית ברפיח ומבצעי חילוץ החטופים
אם בעזה ובשכם ובטולכרם ובקרב הפזורה הפלשתינית וסייעניה ברחבי העולם מיליונים מאמינים שיום יבוא והם יבנו את בתיהם על חורבות מדינת ישראל, אין שום סיבה שאנו נמשיך להתייחס לחזון חיובי וקונסטרוקטיבי פי כמה, של הפרחת שממה והשבת יהודים לחבל עזה ולגוש קטיף, כחזיון תעתועים.
זה לא נכון ערכית, וזה גם לא נכון פרקטית, כי התוצאה היחידה שחמאס יחשיב לעצמו כהפסד (כתבתי זאת כאן עוד בנובמבר) היא אובדן של טריטוריה ואדמה, לא באופן זמני אלא באופן קבוע. חֲזָקָה וְהַחְזָקָה צבאית הן זמניות. חֲזָקָה וְהַחְזָקָה התיישבותית הן מעשה של קבע, לדורות.
כך נוהגות אומות מנצחות. כך עוצבה תחושת ההפסד הצורב של הפלשתינים והערבים לאחר מלחמת העצמאות ולאחר מלחמת ששת הימים. כך חשו גם מצרים רבים אחרי הסכמי השלום עם ישראל, כאשר השיבו לידיהם את אדמת סיני ה"קדושה", "עד הגרגיר האחרון".
חלק מסוד ההצלחה של הא־ריאליות הוא ניצול נבון של הזדמנויות. אחרי מלחמת ששת הימים היו שרים שהציעו להחזיר לערבים תמורת שלום את שטחי יו"ש ולסגת לגבולות 67', והיה מי שחתר נגד הריאליזם הזה במעשה התיישבות חלוצי, שהוליד בסופו של דבר מפעל ענקים: חצי מיליון יהודים שחיים כיום בחבלי המולדת יהודה ושומרון, ועוד רבע מיליון שחיים בחלקים המשוחררים של ירושלים.
להרים את העיניים
גם בתוך ירושלים עצמה העולם התחלק לחולמים ולריאליים. בזכות החולמים יש לנו כיום דריסת רגל התיישבותית ותיירותית בעיר דוד, ערש הולדתה של ירושלים. בזכות החולמים, ואחרי 50 שנות מאבק, יהודים מתפללים כיום דרך קבע בתחומי הר הבית, ובאישור המשטרה. בזכות החלום, ובניגוד לצפירות האזעקה הרמות שהפעילה הריאליה, הוקמו בירושלים שכונות כגון הר חומה ופסגת זאב ורמות ומעלה הזיתים וגבעת המטוס, ויהודים חיים בכל רובעי העיר העתיקה, ובעזרת השם והחולמים לא ירחק היום שגם עטרות בקצה הצפוני של ירושלים תיבנה ותיכונן כתוחמת האורבנית הצפונית של הבירה.
אפילו רה"מ נתניהו, שהשיק בדבריו האחרונים על גוש קטיף את השיח הנוכחי בזכות הריאליות ובגנותה, עשה לא מעט דברים לא ריאליים בקריירה שלו, ובכלל זה את התמרון המדיני האחרון שמונע בינתיים את הכנסת הרש"פ לעזה ואת אסון הקמתה של מדינה פלשתינית. גם ההתעקשות שלו על הפעולה הקרקעית ברפיח, ומבצעי חילוץ החטופים, כמו עוד כמה עניינים שייוודעו בעתיד, שייכים למחלקת החלומות הבלתי ריאליים, שייזכרו לו לטובה, לצד אחריותו העליונה לקונספציה הכושלת ולחידלון ולהפקרה של 7 באוקטובר.
כמו הרבה דברים במעשה הציוני, גם ההתיישבות בגוש קטיף – זו שרבין קידם ושרון הרס – היא שילוב של ניצול הזדמנות והליכה עם החלום נגד הריאליות. ואחרי שאמרנו זאת, הפולמוס בסוגיית הריאליזם ותבונתו הוא משמעותי יותר מאשר עניין העיתוי, שכן זהו ויכוח בין מי שעיקר מעייניו ושאיפותיו מתמקדים בהווה ובכאן ועכשיו, לבין מי שמרים את עיניו ואת עיני הציבור וצופה גם למרחקים ארוכים יותר ולרבדים עמוקים יותר. הרצל ובן־גוריון ומנחם בגין היו כאלה.
אל תטעו בפירוש הדברים: אין כמובן טעם לבנות מדיניות רק על חזון וחלום וא־ריאליות, אבל צריך בפירוש להעניק לחלום מקום מרכזי יותר בעיצוב המציאות, ולא להכפיף אותו באופן אוטומטי לתנאי המציאות. זה נכון כמובן גם בנוגע לחטופים ולמלחמה בחמאס. האיזון בין המציאות לבין החלום יכול וצריך להשתנות, בהתאם לזמן ולמקום ולנסיבות, אבל תמיד חייב להיות בו, במפעל הציוני, מרכיב נכבד של אי־רציונליות וא־נורמליות, או כפי שהגדיר זאת פעם הדיפלומט וההוגה יעקב הרצוג (דודו של נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג): "ישראל היא מדינה השרויה באמונה, והאמונה שרויה ביסודותיה… והיא בגדר פרדוקס. 'הנורמליות' הוכחה לגביה כחסרת שחר".
