טבח 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת שבאה בעקבותיו זעזעו את מדינת ישראל עד לשורשיה, ועוררו את הצורך בחשיבה מחדש על רעיונות היסוד שלה ועל אופן יישומם.
אחד מהגופים שקיבלו עליהם את המשימה לעדכן את החזון הישראלי הוא מכון משגב לביטחון לאומי, שבראשו עומד מאיר בן שבת, מי שהיה ראש המל"ל בתקופה המכריעה של הסכמי אברהם.
חוקרי המכון, ובראשם פרופ' גבי מיכאל ואל"ם (מיל') פרופ' גבי סיבוני, שקדו במהלך השנה האחרונה על הצעת "חזון ישראל 2.0" שבמרכזה מימוש העיקרון של מדינת ישראל בטוחה ומשגשגת, תוך עדכון האתוס הלאומי, ובכללו הצורך בחזרה לאתוס של חברה מגויסת המכירה בצורך להיאבק על קיום המדינה.
החזון מכיל סקירה ופתרונות של כמה מסוגיות היסוד שעלו במלוא חריפותן מאז 7 באוקטובר, אך מתעלם כמעט לחלוטין מחלקן.
רמז לממשלת אחדות?
המלצת יסוד של התוכנית היא בהיבט המדיני־פוליטי: "לישראל הזדמנות חסרת תקדים לשדרוג מעמדה הגיאו־אסטרטגי. כדי להשיג זאת, עליה להבטיח יציבות פוליטית בתוך מדינת ישראל על ידי חיזוק מעמדו של ראש הממשלה, מערכת יחסים תקינה בין הדרג המדיני לצבאי, הסדר המחלוקת המשפטית, הבטחת יציבותה של הכלכלה הישראלית, גיבוש היעדים האסטרטגיים שישראל רוצה להשיג במסגרת פוליטית רחבה ככל האפשר – דהיינו, כולל האופוזיציה בכנסת". מעין רמז לממשלת אחדות, אבל רק רמז.
אחת מההמלצות של התוכנית היא פירוקה של הרשות הפלשתינית והגעה לפתרונות אחרים
החלק המעניין בתוכנית הוא ניתוח מחדל 7 באוקטובר. הכותבים תולים את הכישלון העצום בארבעה כשלים מרכזיים: הכשל התפיסתי, שקידש את מודל האויב המורתע בכל הגזרות; הכשל המודיעיני, שלא צפה את המתקפה וההיערכות לה; הכשל ההגנתי, שהתבסס אך ורק על המכשול; והכשל המבצעי, שבזמן אמת לא ידע לתת פתרון לקריסת מערך הפיקוד באוגדת עזה ולהביא את הכוחות הנדרשים ללחימה בשעות הקריטיות.
זועקת לשמיים העובדה כי נעדר מהניתוח הזה הכשל המדיני; הן במובן של היעדר פיקוח ובקרה על עבודת הגופים הביטחוניים שכשלו, והן במובן המדיניות האסונית שהביאה להפיכת חמאס ממיליציית טרור לגוף שלטוני חזק עם צבא מאיים שגרם לישראל נזק גדול יותר מכל צבאות ערב.
אחת מההמלצות המעניינות של התוכנית בהקשר הזה היא שינוי חוק צה"ל וקביעת ראש הממשלה כמפקד העליון של הצבא. אם יש בהמלצה שינוי מהותי נכון, הרמז עבה – התוכנית מטילה את כל האחריות למחדל על הדרג הביטחוני.
לחזק את המל"ל
ההמלצות במסגרת התפיסה הזו הן, בין השאר, להגברת הפיקוח האזרחי־פוליטי־מקצועי על הדרג הביטחוני, חיזוק המל"ל (שבן שבת עמד בראשו עד 2021) וגופים אזרחיים מבקרים נוספים, ובקרה על דרגים ביטחוניים ומודיעיניים מתחת לרמטכ"ל ולראשי ארגוני הביטחון.
בהיבט המדיני, ההמלצה העיקרית נוגעת לנטישת פתרון שתי המדינות, זאת בשל העובדה כי ההנהגה הפלשתינית לא בשלה לכך, ובפועל "אתוס ההתנגדות הפלשתיני ודפוסי הפעולה של אש"ף הועתקו ושוכפלו לקוד ההפעלה של הרשות הפלשתינית". לכן אחת מההמלצות המרכזיות היא פירוקה של הרשות הפלשתינית והגעה לפתרונות אחרים המעניקים רק עצמאות חלקית לפלשתינים.
שתי חלופות לפתרון לאחר מחיקתו של ארגון חמאס הן: עצמאות פלשתינית מוגבלת בתצורה של מבנה פדרטיבי רופף שבו שתי פרובינציות אוטונומיות (עזה ויו"ש) ללא רצף גיאוגרפי ביניהן, וכתשתית אפשרית בעתיד לקונפדרציה ירדנית־פלשתינית.
בטווח המיידי מחברי הדוח ממליצים להשלים את פירוק ארגון חמאס ברצועה באמצעות המשך הלחימה. אין התייחסות של הכותבים לבעיית החטופים ושחרורם המהווה מכשול משמעותי למימוש הדרך הזו.
הפתרון לגיוס החרדים: "הקמת גרעינים חרדיים שיישלחו להתיישב בפריפריה ובגבולות"
מטרה מרכזית היא מניעת ההשתלטות על האספקה של הסיוע ההומניטרי, המאפשרת לחמאס את יכולת השיקום העצמי ואת המשך השליטה באוכלוסייה האזרחית, לצד דיכוי כל אפשרות לצמיחת אלטרנטיבה שלטונית. את זה, כך לפי התוכנית, אפשר להשיג באמצעות הקמה של ממשל צבאי זמני, שייצר את התנאים להתפתחות חלופה אזרחית שאינה חמאס.
בסוגיית חלקה של קטאר בחיזוק חמאס, התוכנית חד־משמעית ומגדירה את מדינת המפרץ כתומכת עיקרית – מימונית, לוגיסטית ומדינית – בטרור של חמאס וכמי שפוגעת באינטרסים הישראליים החיוניים ביותר.
לכן אחת מההמלצות היא: "כל אימת שהאמירות אינה נעתרת לדרישה לגרש את ראשי חמאס משטחה, ומסתפקת באיומי סרק או בהודעות סרק על הנחייתה להם לעזוב את קטאר, ישראל צריכה לשקול פגיעה בראשי חמאס בדוחא".
ביקורת על האקדמיה
הפתרון המוצע לסוגיית גיוס החרדים מעניין: "הקמת גרעינים חרדיים שיישלחו להתיישב בפריפריה ובגבולות כמסגרת אחידה של בני הקהילה החרדית בלבד. חברי הגרעינים יתגייסו לצבא, אך ישרתו רק במסגרת ההיאחזות, וכך יתרמו לביטחונה של ישראל, יהיו שותפים לנשיאה בנטל, ובמקביל יוכלו לשמור על אורח חיים המתאים לרצונם". ישימות הפתרון נראית בעייתית מפני שלחברה החרדית מאפיינים עירוניים.
התוכנית מתמקדת בצורך הביטחוני לצמצם את התלות ביבוא ביטחוני בעיקר אמריקני באמצעות ביזור רכש ביטחוני ממדינות נוספות ועידוד והרחבה של ממש בתעשיות הביטחוניות המקומיות.
כמו כן, התוכנית מותחת ביקורת קשה על האקדמיה בישראל, הנוטה "לעודד חשיבה עדרית ובינוניות אינטלקטואלית. הפתרון המוצע: צמצום הפוליטיזציה באקדמיה, שקיפות וגיוון.
בשורה התחתונה, התוכנית חשובה ומעניינת ומציעה פתרונות לכמה בעיות היסוד, אבל מתעלמת באופן מובהק מבעיות יסוד אחרות, כמו המחלוקת הקשה על הרפורמה המשפטית/ההפיכה המשטרית, וכמו הכשל המדיני במחדל 7 באוקטובר – אולי כדי להימנע מביקורתיות על גופים ועל אישים פוליטיים.
