כשסא"ל (מיל’) אלי זילברמן, מפקד בחטיבת גבעתי, השתחרר משירות קבע בצה"ל לפני כשלוש שנים, הוא לא שיער שכעבור שנה וחצי הוא ימצא עצמו שוב בשדה הקרב, הפעם בשירות מילואים שנמשך מ־7 באוקטובר ועד עכשיו. “בשעות הראשונות של הלחימה, כשיצאנו ממתחם הנובה אחרי שראינו את הגיהינום, אחד המפקדים חיבק אותי ואמר, ‘זו מלחמת יום הכיפורים שלנו’. והוא כל כך צדק", זילברמן אומר.
זילברמן, בן 35, נשוי לשיר ואבא לתומר ולתם, הוא יזם בעולמות הסטארט־אפ. בבוקר 7 באוקטובר, כשהיה בביתו בירושלים, התקשר אליו במפתיע חבר, גם הוא סא"ל במיל’, שגר בעוטף עזה. “הוא צעק לי: ‘זילברמן, יורים עליי! תבוא לעזור לי!’, וניתק. אמרתי לאשתי שאני חייב לצאת לדרך", הוא משחזר. “אשתי אמרה לי: ‘לאן אתה הולך? לא קראו לך’, ואני עניתי שברגע שיקראו לי, עדיף שכבר אהיה בדרך. לקחתי את הציוד ויצאתי אל הלא נודע. בדרך צלצלתי לאל"ם טל אשור, מג"ד בגבעתי, חבר טוב מאוד שלי, והוא סיפר לי שחבר קרוב של שנינו, אל"ם אסף חממי, נפל בקרב בנירים".
משהו גדול ממך
זילברמן נסע לבסיס שדה תימן, הקים חפ"ק עם כמה מחבריו, ומשם הם נסעו לשדרות: "הגענו לשם בעשר וחצי בבוקר, וזמן קצר אחר כך המשכנו לכיוון מתחם הנובה כי בן דוד של אשתי התקשר אליי וסיפר שהוא ברח משם ושחברה שלו נצורה באחת המכולות. אז הבנתי שיש פה מגה־אירוע. הגענו לנובה ושם, במשך שעות, עברנו אוהל־אוהל, עמדה־עמדה, ובדקנו דופק ל־200 גופות. בסופו של דבר מצאנו מישהי שנשארה בחיים, שהיה לה דופק, אבל היה לזה סוף עצוב כי אחרי שלושה שבועות היא נפטרה מפצעיה".
מראות שלא ראית בחיים.
“אני חושב שאף אחד במדינת ישראל, מימי השואה, לא ראה דבר כזה. אלה מראות שקשה לתאר. בנובה, לאורך כל הסריקות והחיפוש אחר מחבלים, הסתכלנו אחד על השני במבט של ‘מה אני רואה כאן?’".
לאחר השעות הקשות שחוו זילברמן וצוותו במתחם הנובה, הם פנו לכיוון כפר עזה והצטרפו לקרבות העזים נגד המחבלים, במשך 40 שעות ברציפות. “בכפר עזה חווינו כמה היתקלויות קשות, חילוץ אזרחים מהממ"ד בזמן שיש מחבלים בסלון וכו’, אבל דווקא שם, בתוך הלחימה, מצאתי טיפה זמן לשלוח לאשתי לבבות סגולים – סגול כי אנחנו מורעלי גבעתי, וגם כתבתי את מה שחוויתי. החלטתי לכתוב בסלולרי את ההיסטוריה הזו כי הרגשתי צורך עז לשתף את אשתי וכמה חברים קרובים במה שאני עובר, וכי רציתי לזכור לפרטי פרטים את כל מה שראיתי וחוויתי. הבנתי שאנחנו באירוע היסטורי. היה ברור שזו הולכת להיות מלחמה מורכבת וגדולה. בסוף אוקטובר, כשנערכנו בשדה תימן לתמרון, המח"ט ואני סיכמנו שבמקום שאהיה מנהל לחימה בחדר המלחמה, אצטרף אליו לחפ"ק, להיות קדימה עם הכוחות. עד יוני, בעצם, הייתי בלחימה בתוך עזה, כמעט בלי הפסקות, וביוני עברתי מדי פעם גם לחדר המלחמה הקדמי".
מה עזר לעבור את כל זה, רחוק מהאישה ומהילדים?
“מצטער אם אני קלישאתי, אבל אני חושב שכשאתה באמת מאמין שאתה עושה משהו שהוא גדול ממך, ויש לך מאחור משפחה שתומכת ללא סייג, אין לך שום ברירה. הדרייב והרצון התמידי הם להמשיך לתרום ולעשות כי אתה יודע שכולנו נקבל תמורה יותר גדולה בדמות ילדים שיגדלו פה למציאות טובה יותר, או מדינה שתהיה ראויה לימים יפים יותר. יש כאן דור צעיר, ילדים בני 18, שהראו לנו מהי גבורה ישראלית. אלה חבר’ה שנלחמו בידיים והרגו בחלקם מספרים דו־ספרתיים של מחבלים, והם נלחמו כל רגע על מדינת ישראל בידיעה שאולי בסוף כל קרב הם יוציאו חטופים".
במשך כל תקופת הלחימה הקפיד זילברמן לכתוב את חוויותיו. “אני כותב מאוד ‘חם’", הוא מתאר. “כלומר, מסיימים התקפה בשעה שתיים בלילה, ובשעה שתיים וחצי, אחרי הערכת מצב, כשכולם ישנים, אני יושב לכתוב כחצי שעה בטלפון או בפנקס. היה חשוב לי שהכתיבה תהיה חמה ואותנטית, הקאתי מילים על המכשיר. היה בזה משהו מרפא, וגם נשאבתי לזה. ממש חיכיתי לכתוב. במהלך הלחימה תפקדתי גם כקצין אג"ם חטיבה, כך שלא היה חסר לי מה לעשות, אבל הייתי מוכרח לכתוב. בכניסה הבאה לח'אן יונס כבר באתי עם לפטופ, וכל החבר’ה ידעו שאפתח לפטופ באמצע סלון ברפיח או בח'אן יונס, ואכתוב. שם כבר ממש הבנתי שאני רוצה להוציא את מה שאני כותב בספר".
לא חשבת מההתחלה על ספר?
“לא, בהתחלה חשבתי לכתוב לשם כתיבה, אבל בתחילת השנה שעברה הבנתי שנערם לי המון חומר, וגם בגלל הפידבקים שקיבלתי מאנשים סביבי החלטתי שאני מוכרח ללכת על ספר, למרות שלא כתבתי ספרים מימיי".
מלחמה אחרת
ספרו של זילברמן “אריות על נמ"רים" (בהוצאת “אוריון"), שיצא בימים אלה לכל חנויות הספרים, מגולל את סיפור המלחמה מנקודת מבטו, מ־7 באוקטובר ועד אירוע התרסקות המסוק ברפיח ב־11 בספטמבר 2024, אירוע שבו זילברמן וצוותו חילצו פצועים וגופות. “אחד הקווים שהנחו אותי לאורך כתיבת הספר היה לכתוב אך ורק על מקרים שהייתי בהם. היה לי חשוב מאוד שהכל יהיה אותנטי, ממקור ראשון", הוא אומר. “הכתיבה היא מנקודת המבט שלי, אבל לא עליי. יש הרבה גיבורים בספר: מפקדי הגדודים, מפקדי הפלוגות, המח"ט, המשפחות שמאחור. הספר מדבר גם על המשפחות שתמכו וממשיכות לתמוך וגם על הקשיים הכרוכים בדבר. מה זה לחזור הביתה אחרי תקופה ארוכה, ואז שוב לחזור לשדה הקרב. אני מקבל המון תגובות שמחממות את הלב, ממשפחות שכולות ועד בנות זוג של לוחמים. יש מג"דים שאומרים לי שהם מעניקים את הספר למשפחותיהם כדי שיבינו דרכו מה הם עוברים".
ספר על חוויה משמעותית במיוחד שחווית במלחמה ומתוארת בספר.
“אחת החוויות החזקות ביותר עבורי במלחמה הזו היא קרב שבו נדרשנו לכבוש בעזה מקום שנקרא ‘המרובע הביטחוני’, מקום עמוק וחשוב. זה היה אחד הקרבות המשמעותיים הראשונים שלנו. בדרך לשם, כשנסענו בשיירת כלים כבדה מאוד, הכלי שלנו, כלי המח"ט, חטף נ"ט בצורה ישירה, ומוביל הכלי, אור מעתוק, נפגע בצורה אנושה. מכלי שמפקד על החטיבה הוא הפך להיות כלי שממנו מחלצים נפגעים. אני זוכר שמשכנו את הפצוע החוצה בחול תוך שאנחנו חוטפים ירי מאחד המבנים. אני חושב שבאותה סיטואציה הבנתי שזו חתיכת מלחמה אחרת, לא דומה בשום צורה למה שאני זוכר מ'צוק איתן' או מ'עופרת יצוקה'. לשמחתי, אור מעתוק חזר לעצמו, נכנסנו ל’מרובע הביטחוני’ ועמדנו במשימה".
את אחד הפרקים בספר זילברמן מקדיש לחברו, אסף חממי ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בעזה. “חממי היה המג"ד שלי בגבעתי כשהייתי מ"פ, הוא היה המנטור שלי, אחד המפקדים שלמדתי ממנו הכי הרבה", זילברמן מספר. “לחממי היה הרגל מיוחד מאוד. הוא היה מתקשר בחגים או בערבי שבת לאשתי כדי להגיד לה חג שמח או שבת שלום. היא כל כך העריצה אותו כי היא הייתה אז בהיריון עם הבן הראשון שלנו, והוא כאילו התנצל על זה שאני סוגר שבת בבסיס ולכן הרגיש צורך לצלצל אליה. הוא היה אדם מרגש ומיוחד".
המלחמה עוד לא נגמרה, אבל איך היא שינתה אותך?
“אני חושב שכישראלי, ומעל זה כמפקד וכקצין בצה"ל, המלחמה ביגרה אותי עוד קצת וגרמה לי להבין שלצערי הרבה פעמים מה שמאחד אותנו כעם זה אסונות, ואנחנו צריכים ללמוד קצת יותר מההיסטוריה. כשאני הייתי מפקד צעיר, והביאו מרצים לדבר איתנו על מלחמת יום הכיפורים, היינו אומרים לעצמנו ‘הוא מפקד מלפני 40 שנה, היום הכל אחרת’. היום אני מבין שאין דבר כזה, ‘אחרת’. אנחנו נמצאים בשכונה שבה שונאים אותנו ולא רוצים לראות אותנו כאן. לאורך כל הכתיבה של הספר דאגתי שהוא יהיה א־פוליטי מסיבה חשובה: זה יכול כל כך לחטוא למטרה, אם נצבע סיפורי קרבות כך שאפשר לשייך אותם לכאן או לכאן. כל מי שנלחם בפנים לא התעניין בדעה הפוליטית של האחר, וזה נוכח לאורך כל הספר. זה אחד המסרים החשובים שיש לי להוציא, כי בשדה הקרב תמיד מצאנו את הביחד".
