אחרי שנים של עבודה קשה ואלפי ריצות שלא זיכו אותה בתהילה, הלן וולפסון (36) ממכבי חיפה, זכתה במדליית כסף באליפות אירופה במסגרת ריצת מרתון קבוצתית. "הרגשתי שלקחו אותי לאיזה יקום אחר. זה נורא כיף לקבל את הכבוד הזה אחרי כל כך הרבה שנים והקרבה". את המרוץ וולפסון סיימה במקום ה-17, וקבעה שיא אישי חדש בזמן של 2:44:16 שעות.
אחרי 18 שנה, וולפסון סגרה מעגל, ועמדה על הפודיום לצד לונה צ'מטאי ספלטר ומאור טיורי. רק בקו הסיום היא גילתה שהנבחרת הישראלית הקדימה את בלגיה, וזכתה במקום השני בתחרות. "הרגשתי גאווה גדולה וכבוד שבחרו בי וגם שזכינו במקום השני, בזמנים כאלה קשים במדינה. לא התלהבו בקהל המקומי מההכרזה, ואני התרגשתי. זו הייתה הרגשה מדהימה".
וולפסון עם המדלייה. "הרגשתי גאווה גדולה" (צילום: אלבום פרטי)
בדרך לטיסה חזרה לישראל מחופשת סקי עם אימא שלה, זמן קצר לפני תחילת אליפות אירופה, וולפסון קיבלה שיחת טלפון מפתיעה מהמנהל ההישגי של איגוד האתלטיקה, איתי מגידי, שבה הציע לה להצטרף לנבחרת ישראל בריצת המרתון באליפות אירופה.
"הוא אמר לי 'החלטנו להרכיב נבחרת נשים לריצת המרתון', ושאל אם אני מוכנה לוותר על ליל הסדר, ולהגיע לרוץ באליפות אירופה", מספרת וולפסון שהופתעה מהשיחה, "העיניים שלי נפתחו. לא האמנתי שהוא מציע לי לרוץ במרתון. אמרתי לאימא שלי – 'את לא מאמינה מה הציעו לי עכשיו', הייתי בהלם מוחלט".
האתגר האמיתי
וולפסון התייעצה עם בעלה ועם המאמן שלה כדי לקבל את ההחלטה. בעלה הביע פרגון ותמך בה לקבל את ההצעה בלי התלבטות, ומאמנה הזכיר לה ש"זאת הזדמנות של פעם בחיים". אך כאן רק החל האתגר האמיתי – כדי להיערך לבצע ריצת מרתון, ספורטאים נדרשים להתאמן במשך תקופה משמעותית של מספר חודשים באימונים מותאמים לריצה הארוכה והקשה, כולל תרגול במחנה אימונים בתנאי גובה.
וולפסון הוקפצה לתחרות באופן מפתיע, כאשר באיגוד הבינו שבאליפות אירופה יהיו רק שתי נבחרות – ספרד ובלגיה המארחת. הציפייה מוולפסון הייתה להשלים את שלישיית הנבחרת לצד רצות המרתון האולימפיות, לונה צ'מטאי סלפטר ומאור טיורי. במקרה ששלושתן יצלחו את הריצה עד סופה, ישראל מבטיחה מדלייה היסטורית באליפות לנבחרת הנשים.
"פחדתי לאכזב את כולם"
"הייתה לי התלבטות מאוד גדולה ופחדתי לאכזב את כולם", מודה וולפסון, "זו בעיה לרוץ מרתון בלי להתאמן אליו ספציפית. תהיתי אם אצליח לסיים את הריצה. מרתון זה משהו שאת צריכה לרוץ ריצה ארוכה במשך כל שבוע באימונים, ועולה בהדרגה עד 40 קילומטרים. בכלל לא הייתי בכיוון. התאמנתי לריצות הרבה יותר קצרות, וגם הייתי לי פציעה קלה בברך".
למרות הכול, וולפסון החליטה להעז – ולקחה החלטה בשתי ידיים לממש את ההזדמנות לייצג את ישראל באליפות אירופה. "שמרתי על זה בסוד. לא האמנתי שזה הולך לקרות, ופחדתי שמשהו ישתבש. זה היה כל כך הזוי שבכלל יש לי את ההזדמנות הזאת. שבוע וחצי למרתון, כבר אין מה להתאמן – מה שיש ברגליים זה מה שיש. בעיקר עבדתי על הפן המנטלי – להגיע רגועה, במצב רוח טוב ולא להלחיץ את עצמי. במצב של היסטריה גם הביצועים ירדו. אז פשוט אמרתי לעצמי – תהני מהדרך ומההזדמנות, ותעשי את הכי טוב שאת יכולה".
ההתאהבות בריצה
וולפסון נולדה בעיר דניפרו שבאוקראינה, ובגיל שנה עלתה לישראל. את האהבה לספורט היא קיבלה מאימא שלה, שהייתה שחיינית תחרותית בברית המועצות. כילדה וולפסון נהגה לרקוד ולעסוק בהתעמלות וטניס, עד שבגיל 12 היא גילתה את עולם הריצה: "בשיעור ספורט הייתי ממש מתחננת ללכת לרוץ ולא ללכת עם הבנות. הייתי מתגנבת לחדר כושר, ומשקרת בקשר לגיל שלי רק כדי לרוץ על המסילה". בהמשך אותה השנה היא הצטרפה לאגודת מכבי חיפה.
את ריצת המרתון הראשונה שלה היא רצה לפני 11 שנה בברלין. את התחרות היא סיימה אחרי 2:57 שעות, והתאהבה בשילוב בין האווירה לריצה: "בריצות בחו"ל יש אווירה פשוט מחשמלת של פסטיבל. יש המון צופים לאורך המסלול, ואת נהנית מהנוף. הבנתי שזה מרחק שהוא טוב לי, כי את לא רצה בדופק נורא נורא גבוה. את רצה בקצב שהוא יחסית נוח, והקושי מגיע יותר לקראת הסוף".
כנערה, וולפסון השתתפה בתחרויות ריצה למרחקים בינוניים". בגיל 17, וולפסון זכתה באליפות ישראל לבוגרות בריצת 1,500 מטר, ושנה לאחר מכן היא הגיעה לעונת השיא שלה – עם זכייה באליפות ישראל לבוגרות בריצות הרים, וזכייה במקום ה-10 באליפות אירופה לנערות בריצת הרים ביער השחור.
בסיום השנה שבמהלכה קבעה את שיאיה האישיים, וולפסון סבלה לראשונה מפציעה קשה שהיוותה סימן לעצירה במגמת השיפור המקצועית, וגבתה ממנה מחיר במהלך 16 השנים לאחר מכן. "נפצעתי בצורה מאוד משמעותית משבר מאמץ, שלקח לי המון זמן להשתקם ממנו", היא מספרת", במקביל הלכתי ללמוד בטכניון. היה לחץ עצום – הלימודים מאוד קשים, ניסיתי להמשיך להתאמן כמו שהייתי מתאמנת לפני זה, עברתי באותה שנה ניתוח לייזר בעיניים שהסתבך. זה משהו שחלמתי עליו הרבה שנים, אבל זה נגמר בפזילה מאוד משמעותית, והייתי צריכה לעשות טיפולים. הרגשתי שקריירת הספורט שלי מחוסלת לגמרי".
וולפסון בגיל 18. "הרגשתי שקריירת הספורט שלי מחוסלת" (צילום: אלבום פרטי)
וולפסון סיימה תואר שני בהנדסה ביו-רפואית בטכניון, וכיום היא מנהלת מוצר בחברת 'Forsight Robotics', המפתחת את הרובוט הראשון לניתוח עיניים. "הייתי צריכה בעצם לחשב את הדרך שלי מחדש – איך אני משלבת את הספורט לתוך החיים שלי, וקיבלתי החלטה. בהיותי ממשפחה רוסית שהלימודים לפני הכול וחייבים מקצוע ביד, וגם נורא אהבתי מקצועות מדעיים – אז החלטתי שאני הולכת לכיוון של הלימודים והנדסה. היה לי מאוד כואב, אבל השלמתי עם זה שכנראה שנגמרה לי הקריירה הספורטיבית".
וולפסון הפכה עם השנים לאם לשניים, והריצה הפכה לזמן שלה עם עצמה: "הפכתי לאימא צעירה עם ילדים קטנים, בעיני זה יותר קשה מריצת מרתון. זה משנה אותך, את סדרי העדיפויות שלך וניהול הזמן שלך. פתאום את לא אדון לגוף ולזמן שלך. בתקופות האלה הספורט מאוד עזר לי להתנתק קצת, ונתן לי זמן איכות עם עצמי במהלך הריצות".
את אהבתה לריצה היא המשיכה לשמור על אש קטנה, אך במהלך השנים האחרונות וולפסון החליטה לחזור לריצה תחרותית בהדרגתיות. "בגדול עליתי בשנים האלה בערך ב-20 ק"ג בגלל לחץ, תזונה לא טובה. לפני כמה שנים החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים. לא הייתי מרוצה מאיך שהגוף שלי נראה. אמרתי לעצמי שאני לא משלימה עם המצב הזה. אני רוצה להיות טובה יותר, חזקה יותר, מהירה יותר – וגם לנסות להשתפר בתוצאות".
וולפסון החלה להשקיע באימוני איכות וכוח ועברה לריצות ארוכות יותר, ובשנתיים האחרונות התוצאות החלו להגיע: "שיפרתי למשל את השיא שלי בחצי מרתון בארבע דקות, ובמרתון ב-10 דקות. עברתי למאמן אנדרי גוריאצ'ב, והחלטתי שאני משקיעה יותר, ומנסה דברים שלא ניסיתי עד היום. התחלנו להתמקד יותר במרחקים הקצרים כדי לנסות לשפר מהירות, ודרך זה לשפר את המרתון. כלומר אני עדיין מרתוניסטית, אבל אני חושבת שזה יכול לשפר אותי מהבחינה של המהירות".
חודש אחרי שהתחילה להתאמן אצלו, גוריאצ'ב החליט להפתיע את וולפסון וסימן לה באופן ברור מה הציפיות שלו ממנה. "הוא זרק אותי למים העמוקים, עשינו אימון בהדסה נעורים והוא אמר לי, 'שמעת שיש פה תחרות היום? 3,000 מטר. את רצה. חודש אחרי זה שברתי את השיא אישי שלי למרחק מגיל 18, ומה שקרה בארבעה חודשים האחרונים זה פשוט מטורף. שברתי את השיאים שלי אחד אחרי השני, בכל המרחקים – מ-3,000 מטר ועד המרתון".
"אני כל כך מאושרת מזה, במשך כל 15 השנים האחרונות זה היה החזון שלי. גם כשהייתי בעודף משקל, יחסית לעצמי, וגם בתוך הטירוף הזה של ההיי-טק והמשפחה, תמיד חלמתי שיום אחד אם אני אעבוד מספיק קשה, אני אצליח להגיע לתוצאות שלי בגיל 18. אני כמעט לא מאמינה, אבל זה באמת קרה".
"הגעתי מוכנה מנטלית"
וולפסון הגיעה עם המשלחת הישראלית לתחרות בבריסל. בגלל המצב הביטחוני, הנבחרת שהתה במלון נפרד משאר המתחרים, ואף נאסר עליהם לצאת מהמלון. "זאת הייתה חוויה טיפה שונה ממה שציפיתי, כי את בעצם לא כל כך נהנית מהאווירה של התחרות. תמיד לפני מרוץ, אני יוצאת ומסתובבת, זה גם עוזר להתאוורר ולהוריד לחץ. הפעם הייתי מבודדת לחלוטין משאר המשתתפים, מתמקדת בתחרות ומנסה לא להשתגע".
"מצד אחד הייתה תחושה של לחץ. מצד שני, הגעתי בלי ציפיות, ובזה שהתגייסתי לדגל ברגע האחרון ואני רק צריכה לסיים, אז אני את שלי כבר עשיתי. באופן פרדוקסלי דווקא במרתון הזה, הייתי הכי פחות לחוצה. הגעתי בתחושה שאולי אני לא מוכנה פיזית, אבל אני מוכנה מנטלית לעשות את הכי טוב שאני יכולה".
המרתון בבריסל היה המרתון השביעי בקריירה שלה, אך הפעם הראשונה כרצת עלית. "זינקתי עם העלית מקדימה וקיבלתי בקבוקים אישיים שהייתי צריכה לקחת לבד מהשולחנות לאורך המסלול. פתאום הייתי צריכה להכין לעצמי בקבוקים, והכנתי עם ידית נשיאה ועם טריקים של מקצוענים. לא תרגלתי את זה אף פעם, ובחיים לא רצתי בביגוד של נבחרת ישראל. בעצם עשיתי כל מה שאסור לעשות לפני מרתון".
המטרה שהוצבה בפני וולפסון היא רק לסיים את הריצה, כאשר המטרה האישית שלה הייתה לנסות לרוץ בקצב משוחרר יחסית של 2:50 שעות. "כבר מהרגע הראשון לא הצלחתי לעמוד בקצב שקבעתי, אלא פתחתי מהר יותר. במהלך הריצה את צריכה כל הזמן לרסן את עצמך. וריסנתי את עצמי הכי הרבה שיכולתי, לא יכולתי יותר מזה. כל קילומטר שרצתי, המשכתי לתת לעצמי תירוצים – פה זה ירידה, פה הייתה לי רוח בגב. אני בהכחשה לגמרי שאני בקצב מהיר, וכל הזמן שכנעתי את עצמי שהנה עוד רגע אני חוזרת לקצב המתוכנן של ארבע דקות לקילומטר, אבל זה לא קרה".
וולפסון בריצת המרתון באליפות אירופה (צילום: sportograf.com)
במהלך הריצה, וולפסון נהתה מעידוד של חלק מהצופים את ישראל כאשר הבחינו במדים שלה, היא חילקה כיפים לילדים, ופשוט נהנתה מהדרך. "לקראת הקילומטר ה-30 בעיקר פחדתי שאני הולכת להתפרק, ושאני בכלל לא אצליח לסיים כי התחלתי מהר מדי. לשמחתי, הרגשתי טוב ובקילומטר ה-32, קלטתי שאני בכלל בקצב לשיא אישי. שישה קילומטרים לסיום, כבר הרגשתי את הכבדות והכאבים ברגליים, והתחלתי באמת לסבול. מה שהחזיק אותי זאת המחשבה על הייצוג של הדגל של המדינה שלנו, וזה נתן לי המון כוח להמשיך. חשבתי לעצמי – הכאב הוא זמני, הכאב הוא זמני. וזה עזר".
הריאיון מתקיים אחרי אימון ריצה של וולפסון בטיילת של חוף דדו. ניגש אלינו אחד הרצים ומשבח אותה. וולפסון מחייכת, ומסכמת: "הרבה אנשים אומרים לי, גם בעבודה, שזה נותן להם השראה וחשק להתאמן. בשבילי זה הדבר שהכי כיף לי לשמוע. זה גם מסר שאני הייתי רוצה להעביר. העומס בעבודה, הילדים והלחץ היומיומי גורמים לרבים לוותר על ספורט, אבל אני מאמינה בלב שלם שזה אפשרי וחשוב".
"דווקא בתקופה הקשה שהמדינה עוברת, שבה כולנו נמצאים בטראומה משותפת, הספורט הפך עבורי למפלט ולחיזוק הנפש והחוסן המנטלי", אומרת וולפסון, "גם כשהיו טילים ויירוטים מעליי, מצאתי בריצה מקום של שליטה ושקט פנימי. אנחנו מתמודדים כאן עם מצבים קשים, שמחזקים את תחושת המסוגלות שלנו. לכן אני ממליצה לכל אחד למצוא את הספורט שהוא אוהב, ולהתמיד בו כמקום לשחרר בו את הנפש". בסיום הריאיון וולפסון מודה למשפחתה, שבלי תמיכתם לא הייתה מצליחה להגיע להישג הנפלא שלה.
