אמ;לק
אזרחים שחוקרים בעצמם תעלומות פשע הפכו לתופעה בולטת בעולם, כשהם משתפים פעולה ברשתות החברתיות וניזונים ממקורות מידע באינטרנט. הם מציגים הצלחות לצד ביקורת על התערבותם בחקירות רשמיות. התופעה נרשמה גם בישראל, עם מקרים כמו רצח תאיר ראדה. הם אינם כפופים לכללים ומונעים משיקולים שונים והשילוב בין עולם הפשע, הציבור הרחב, מערכת אכיפת החוק והרשתות החברתיות יוצר אתגרים חוקיים ואתיים.
"בלשי הטיקטוק מסרבים לעזור", זעקה אחת הכותרות לאחר רצח מנכ"ל חברת הביטוח יונייטד הלת'קר בריאן תומפסון לפני כחודש במנהטן. חלקים בציבור הביעו הזדהות עם החשוד לואיג'י מנג'יונה ובוז לקורבן, שנתפס כמוציא לפועל של מדיניות צינית ומרושעת מצד חברות הביטוח. "אני לא חייב לעודד אלימות, אבל גם לא חייב לעזור", אמר למשל בעלי חשבון הטיקטוק Thatdaneshguy.
● ראיון | יוגה, אמנויות לחימה ואופניים: החיים החדשים של מנהל רשות המסים לשעבר
● שבועות לפני הכניסה לבית הלבן: זה המקום שבו התחילה הכהונה השנייה של טראמפ
אבל מיהו ומי בכלל פנה אליו לעזרה? ובכן, מדובר בחשבון עם 2 מיליון עוקבים, מתנדבים לביצוע עבודות בילוש מטעם עצמם. רוב הזמן הוא עוסק באיתור ושיימינג של אנשים שהתבטאו בצורה גזענית ברשת. לפעמים חשבון זה ודומים לו מחליטים להתלבש על מקרה שבאמת מעניין את המשטרה.
מה קורה אז? תלוי את מי שואלים. רשמית, המשטרה לרוב תגיד שמדובר בזיהום החקירה ושמציפים אותה במידע לא רלוונטי. אבל שוטרים מסוימים מודים כי הם נעזרים בחשבונות הללו. מדובר בכוח אדם עצום, עם תשוקה לנושא ומגוון רחב של ידע וכישורים. ואם המשטרה אינה מעוניינת, מה לגבי משפחות הקורבנות והנאשמים? מה לגבי עורכי הדין של שני הצדדים?
כך נוצר ממשק חדש בין הציבור לבין עולם הפשע, שכמה מחוקרי התחום מגדירים כ"שינוי הכי גדול ביחסי משטרה ומדיה בימי חיינו". כמו בזירות רבות אחרות, הגבול בין צופה ומשתתף מתערער. מעריצי ז'אנר "הפשע האמיתי" הופכים בעצמם לשחקנים בו. כשהציבור מחליט מיהו הגיבור ומי הנבל, למי כדאי לעזור ולמי פחות, מערכת המשפט כולה יכולה לסבול מהטיות, שנראה שהיא עדיין לא יודעת להתמודד איתן.
מריחים צרות
באפריל 2009 נעלם אברהם שקספיר, תושב פלורידה שזכה ב-30 מיליון דולר בלוטו. היו שחשבו שלא עמד בלחצי הבקשות לעזרה או תרומה, אך סינדי פרוט חשבה אחרת. פרוט, פעילה בקהילת בלשי הרשת מטעם עצמם Websleuths, החלה לנבור ברישומי רשות המקרקעין וגילתה כי ביתו נרשם על שם אישה בשם דוריס מור, שבמקביל נצפתה ברשתות החברתיות כשהיא חיה את החיים הטובים. בעקבות ממצאי פרוט ומתנדבים אחרים ברשת, גופתו של שקספיר נמצאה בבית בבעלותה של מור. היא הורשעה ברצח.
זה סיפור ההצלחה גדול של Websleuths, שבה פועלים יותר מ־100 אלף מתנדבים. היא מנוהלת מ־2004 בידי טריסיה גריפית', שדרנית רדיו לשעבר. בראיון לפודקאסט של שריל מקולום, חוקרת שייסדה מכון מחקר משותף לכמה אוניברסיטאות באלבמה לפיתוח טכנולוגיות לפתרון תעלומות ש"התקררו", סיפרה גריפית' כי אחרי שרכשה את האתר עשתה בו סדר: למשל, חופרים רק בחייו של מי שהמשטרה הצביעה עליו כחשוד ולא מאשימים בכל דבר את חיסוני הקורונה. לא כל בלשי הרשת עומדים בכללים הללו, או בכללים כלשהם.
מקולום, שמגיעה מהצד הממוסד של אכיפת החוק, הביעה בפודקאסט הערכה רבה לרשת. "פעם הייתי צריכה לזהות טביעת נעל, שהייתה יחסית נדירה", סיפרה. "מצאתי אותה בעזרת 100 אלף חברי הרשת, בהם גם חובבי נעליים או בעלי חנויות נעליים. בלעדיהם הייתי מחפשת אותה עד היום".
לבלשי הרשת יש מגוון כישורים. כך למשל, רואה החשבון קרל קופלמן, מתנדב בציור קלסתרונים המשחזרים את פני אלמונים שנמצאו על ידי המשטרה. הצלחתו הגדולה הייתה כשקישר בעצמו בין תמונה שפרסמה משפחתה של תמי אלכסנדר מפלורידה, שנעלמה ב־1979, לבין פרופיל שאייר לפי תיק חקירה של אלמונית שאותרה בניו יורק באותה שנה – וכל זאת 35 שנים אחרי שנרצחה. בדיקה גנטית אישרה את זהותה. איוריו של קופלמן סומנו כבעלי ערך בשמונה פרשיות נשכחות נוספות שנפתרו.
קלסתרונים שאייר קרל קופלמן בהתנדבות. סייעו בפענוח תשע פרשות / צילום: Carl Koppelman – ויקיפדיה
באתר של גריפית' מסתובבים בעלי הכשרה בהאקינג, במחקר פורנזי ובבניית מאגרי מידע וניתוחם. חלום רטוב למשטרות פריפריאליות לא מתוקצבות. אבל, היא מודה, "הם מרגישים שאנחנו מתערבים להם, ואנחנו אומרים – לא באנו לפתור תעלומות אלא לעזור לכם. אתם תקבלו את הקרדיט".
ואכן קשה להעריך את מידת העזרה, שוטרים "מתפדחים" להודות שנעזרו במתנדבים, חלקם תמהונים או אינטרסנטים. אבל למשל במקרה של שייקספיר, בלש בשם דיוויד קלארק פירגן לפורום ברשת ABC והודה כי הסתמך עליהם. "יש לך 15-10 אנשים שנוברים במידע שאני אפילו לא יודע איך הם השיגו", אמר. זו אולי עוד סיבה שהשוטרים לא ששים לספר על קשר לפורומים הללו. לא תמיד ברור אם הראיות שם נאספו באופן חוקי.
מקרה פחות מחמיא לבלשי הרשת הוא זה של סוניל טריפאת'י, סטודנט באוניברסיטת בראון שנעלם במקביל לפיצוץ במרתון בוסטון ב-2013. באתר רדיט הופצה תמונתו יחד עם הצהרה כי הוא הטרוריסט. בסופו של דבר אותרו חשודים אחרים והסתבר כי טריפאת'י התאבד לפני המתקפה. אתר רדיט נאלץ להתנצל בפני המשפחה. כיום הבעיות רק מחריפות בשל התעדוף של הרשתות החברתיות לתוכן קצר וסנסציוני.
היעלמותה של גבי פטיטו ב-2021 היא חקירה נוספת שהושפעה מהרשתות החברתיות. הרשת געשה לאחר מציאת גופתה של משפיענית הרשת שתיעדה את מסעותיה ברחבי ארה"ב עם בן זוגה, בריאן לונדרי. לונדרי סירב למסור פרטים ואז נעלם בעצמו. חומרי חקירה דלפו ונותחו בהרחבה, עדי ראייה להתנהלות הזוג לפני האירוע העלו סרטונים והציעו תיאוריות משלהם. בסופו של דבר אותרה גופתו של לונדרי, שהתאבד והודה ברצח בפנקס ששמר עמו. "עשינו צדק לגבי", צהלו ברשת, אבל המשטרה ומומחים טענו כי ההתנהלות ברשת רק הפריעה.
במקרה של ניקולה בולי שנעלמה בבריטניה בתחילת 2023, חילופי הדברים היו חריפים יותר. המשטרה טענה בפני רשת החדשות סקיי, כי בלשי הטיקטוק "הציפו אותנו במידע כוזב, שמועות והאשמות שווא". אזרחים הגיעו לזירה, והמשטרה נאלצה לפזר בכוח צוותי חיפוש לא קרואים ואף הוציאה צו מעצר נגד יוטיובר בשם דן דאפי, שטען בסרטון כי הוא מחפש את הגופה בחצרות פרטיות בלילה. דאפי טען כי "המשטרה משחקת לידי יוטיוברים וטיקטוקרים אחרים, שמקנאים בי על כמות העוקבים שלי".
בסופו של דבר בולי נמצאה והמשטרה הכריעה – מוות בטביעה בנהר. חלק מבלשי הטיקטוק לא מוכנים עד היום לקבל זאת, והמשפחה נאלצה להוציא הודעה לתקשורת, שהמקרה סגור ובבקשה לא להציק להם יותר.
במוקד בישראל: תיק זדורוב
בישראל התופעה פחות רווחת, אך פרחה סביב תיק תאיר ראדה, שנרצחה ב-2006 וזיוכיו ב-2023 של רומן זדורוב שהורשע ברצח ב-2010. כאן, עיקר הפעילות הייתה בפייסבוק. מנהלת הקבוצה "דורשים משפט צדק בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל" בה 8.4 אלף חברים, שירלי בן יונתן, מספרת לגלובס כי: "נכנסתי לאירוע כמתעניינת, בלי שום מחשבה להשפיע על האירועים". בן יונתן והקבוצה החלו ללמוד את עדויות הילדים בבית הספר של ראדה, שמעו מגוון תיאוריות והחליטו שזדורוב זכאי.
משפט רומן זדורוב / צילום: ראובן קסטרו
בן יונתן אינה קוראת לזה בלשות. "העבודה הייתה בעיקר של ריכוז החומר, כי התיק הזה הכיל הרים של עדויות, חלקם בכתב יד של חוקרים שהוא גרוע משל רופאים, ממש עבודת נמלים. בעקבות סקירת הדברים של כל העדים, הצלחנו לראות בדיוק מתי נמצאה הגופה, מי פתח את הדלת. גילינו את זה לא כי היינו בשטח אלא כי עשינו כרייה של המידע הקיים. היו לנו מומחים גדולים בכל התחומים הרלוונטיים, כולל עורכי דין ואפילו שוטרים שלא קשורים לפרשה".
חברי הקבוצה תמללו את הדיונים, לנוחות כל מי שרצה לעסוק בפרשה, כולל עורכי הדין. גם תרגום הפרוטוקולים ברוסית שבוצע על ידי מתנדב, שימש בסופו של דבר את בית המשפט. פעיל בשם אלון עקרוני קיבל מן המערכת המשפטית קרדיט על כך שגילה, על ידי נבירה במידע גלוי, כי טיפות דם של ראדה שנמצאו בתא השלישי בחדר השירותים, קוטלגו בטעות כאילו נמצאו בתא השני. גם לפרט מידע זה הייתה חשיבות במשפט החוזר.
"לאט לאט הכרתי גם את הנפשות הפועלות. נפגשתי עם אילנה ראדה וגם עם אולגה זדורוב, והיה לי איתה קליק אישי", אומרת בן יונתן. היא ערכה בסופו של דבר את הספר שכתבה זדורוב "האיש שלא היה שם".
אתר בשם "האמת היום" ריכז את כל המידע המשפטי בנושא. פרופ' אזי לב און מאוניברסיטת אריאל ציין בספר שכתב לגבי הפרשה, כי זו אחת הדוגמאות המובילות בעולם להעלאה מסודרת של חומרים משפטיים גולמיים בהיקף כזה למקום אחד ברשת.
הפעילות ברשת הייתה כה ענפה, עד שהפרקליטות פרסמה מסמך תגובה לטענות המתנדבים. עו"ד ירום הלוי, שבסופו של דבר השיג זיכוי לזדורוב, לא הסתיר שהיה בקשר קבוע עם הפעילים. למעט מקרה טיפות הדם, לא ידוע בדיוק אילו פרטים קיבל, אך גורם מקורב לאירוע מספר כי הם היו חיוניים. עם המשטרה, אומרת בן יונתן, מעולם לא נוצר קשר.
הקבוצה היום הרבה פחות פעילה, אם כי יש דיונים בניסיון לגלות מי אחראי לרצח. אבל היה גם צד בעייתי, מרצון לזכות את זדורוב, הואשמו בקבוצות אנשים אחרים, בהם אולה קרבצ'נקו (א"ק), שעמדה גם במוקד סדרת הדוקו "צל של אמת". עם זאת, קרבצ'נקו לא כללה גורמים מקבוצות הפייסבוק בתביעת הדיבה שהגישה לאחרונה בנושא.
עוד בישראל ניתן לציין את קבוצת "נתפסו על חם", כמה עשרות מתנדבים שהתחזו לילדים באינטרנט כדי לשוחח עם פדופילים ולאסוף ראיות נגדם. המשטרה נעזרה בשירותיהם, ובמספר מקרים הגיעו הדברים לכדי הרשעות, אך מערכת היחסים הזו ידעה עליות ומורדות. המתנדבים ציינו לעיתים כי השוטרים רואים בהם מטרד, והביעו אכזבה כשלא כל המקרים הגיעו לכדי כתב אישום. במקרים מסויימים טענו פדופילים-לכאורה כי הקבוצה רדפה אותם לאורך זמן וללא הצדקה, גם כשהמשטרה כבר שחררה אותם. המשטרה מסרה לתקשורת כי אזרחים יכולים להגיש תלונות, אך אינם מוסמכים לערוך חקירות, וכי התנהלות ציידי הפדופילים גובלת בפלילים. אתר "נתפסו על חם" עדיין פעיל.
גורם נוסף שאפשר לספור ברשימה הישראלית הוא דניאל עמרם, שפועל ברשתות חברתיות שונות ונעזר בעוקביו כדי לחשוף את זהות אנשים שצולמו בציבור מתקיפים או מטרידים. לרוב הוא לא חש צורך לערב את המשטרה. כפי שאמר בעבר בטוויטר, לחשיפה יש כוח הרתעה. אולם ב-2022 חשף עמרם פרטים לגבי רצח הנער יואל לנגהל בקריית שמונה.
בשיחה עם גורם מענף חקירות מודיעין במשטרה, ניכר כי בארץ התופעה היא אכן על אש קטנה מאוד, אך גם כאן, היחס אמביוולנטי. "המשטרה אכן מחוייבת לחקור כל ראיה שמגיעה אליה, ובדרך כלל ראיות שעולות באופן אותנטי מן השטח, הן המועילות ביותר", הוא אומר. מנגד הוא מדגיש כי "המשטרה יודעת היטב לתעד את עצמה בחקירותיה כדי להוכיח שלא עברה על חוקים בתהליך איסוף הראיות. אזרחים לא תמיד יודעים לעשות זאת. אם הם עברו על החוק בזמן איסוף הראיות, יכול להיפתח תיק דווקא נגדם".
גם הוא מספר על בעיית ההצפה במידע ונותן דוגמה בת כמה שבועות בה אזרח מודאג הפיץ ברשת סרטון בו נראה מעשה פדופילי חמור. "המשטרה פתאום גוייסה כולה לעסוק בנושא הזה, עד שהבנו מהשותפים שלנו בעולם כי זה סרטון ותיק, שצולם בחו"ל, והמקרה טופל. האזרח פעל ממניע חיובי בוודאות, אבל המחיר היה גם המון רעש שנכנס לעבודת המשטרה, וגם חשוד שהואשם שלא לצורך".
גם עו"ד איריס רמתי-הילמן, כיום בעלת משרד עו"ד בתחום הפלילי ובעבר ממונה בכירה בפרקליטות ת"א (פלילי) מוטרדת שראיות שנאספו על ידי אזרחים לא יהיו קבילות בשל בעיות שונות בתהליך. עוד היא אומרת כי, "בסופו של דבר החוקרים האזרחים רוצים להביא את הממצאים שלהם למשטרה. אם המשטרה לא רוצה לחקור, אז לא קורה כלום, ובשנים האחרונות באמת נראה כי המשטרה רוצה לחקור בעיקר פשעים בפרופיל גבוה". היא מציינת כי במקרה כזה ניתן לשתף פעולה עם עיתונאים: "למשל במקרה של פרשת שחיתות, שרובן אכן ניצתו בעיתונות, היועצת המשפטית לממשלה יכולה על בסיס המידע להורות למשטרה להתחיל בחקירה".
רמתי-הילמן גם מספרת על עמותה מסודרת של עורכי דין, בשם מא'את, שנעזרת באזרחים מתנדבים כדי לאסוף מידע בקשר לעבירות מין, בעיקר כאלה שהתבצעו ברשת, כדי לעזור לקורבנות בהגשת תלונה. זוהי דוגמה לאופן שבו ניתן להשתמש בעזרת הציבור בצורה מוכוונת ומסודרת יותר.
צורך בקהילה, וסדר בעולם
ד"ר אמנדה ויקרי מאוניברסיטת וסליאן באילינוי, ארה"ב, שחוקרת את הנושא, מעריכה בשיחה עם גלובס כי העיסוק בפשע אמיתי הוא כלי שבני אדם משתמשים בו כדי להרגיש שהם מחזירים לעצמם כוח אל מול עולם מאיים. רבים מבלשי הרשת של היום נשאבו לעניין בתקופת הקורונה, כשהרגישו בודדים ולפעמים חסרי אונים, והאינטרנט היה מוצא יצירתי וקהילתי עבורם. סוג נוסף של בלשי רשת הם אנשים שנפגעו בעצמם מפשעים. אלה יכולים להיות למשל קורבנות של פדופילים, אך גם מי שבילדותם התרחש בשכונתם רצח של ילד.
במאמר שפרסמה קבוצת חוקרים בהובלת ד"ר אליזבת' ירדלי מאוניברסיטת בריגמינהם סיטי באנגליה בכתב העת Crime Media Culture, מסומנים בלשי הרשת כחלק מ"תרבות הפצע" המאפיינת את העידן הנוכחי בעולם המערבי, תרבות בה טראומה, כאב ופחד הם גורמים סביבם אנשים נוטים להתאחד.
אבל האם תרומתם שווה את טשטושי הגבולות האלה? וייקרי: "בלשי הרשת עלולים להפריע לחקירה חדשה, אך הם לרוב רק מועילים בחקירות ותיקות, שבהן כבר לא עולה מידע חדש, אלא אם כן הציבור מעלה זאת. במיוחד במקרי הרשעות שווא, כשהציבור יכול לדחוק במשטרה או בתובעים לבחון עוד אפשרויות ולהוציא מן הכלא אנשים זכאים. זה דבר נפלא. אבל אנשים צעירים, שנראים טוב, הם לרוב אלה שמקבלים את מרב תשומת הלב". זה נכון גם לפושעים וגם לקורבנות, ורצח של נשים לבנות מקבל יותר תשומת לב ממקרים אחרים.
ירדלי ושות' מעלים טענה, אם כי לא בהכרח תומכים בה, שהפעילות הפלילית באינטרנט, למשל פניה של פדופילם לילדים, היא כה גדולה ונסתרת, עד כי המשטרה אינה יכולה להתמודד איתה. הם מדמים את בלשי הרשת לשכנים המביטים אל הרחוב, ומונעים פשעים מסוימים מעצם פקיחת העיניים.
אך אם פעילותם הופכת לגורם שהמערכת לא רק מקבלת אלא גם סומכת עליו, איך נוודא שתשומת הלב מתחלקת באופן שוויוני? מאידך, פעילותם יכולה גם לערער את האמון ביכולות המשטרה ומערכת המשפט.
צריך גם לזכור שמיליוני צפיות ברשתות החברתיות מלווים בפרסומות. כך לבלשי הרשת וגם לפלטפורמת יש אינטרס להפיץ את המידע הכי מסעיר ולאו דווקא הכי מבוסס.
לדברי ירדלי ושות', האבולוציה האפשרית היא שכמו מדע אזרחי, המשטרה היא שתכוון את בלשי הרשת למקומות בהם הם באמת יכולים להועיל, וגם תפקח על מי שחורגים מן הכללים. הם סקפטיים לגבי האפשרות שאירועי שיימינג נקודתיים של פושעים לכאורה יעלמו אי פעם מן הרשת, אך טוענים כי אולי שימוש ממוסד בחוכמת ההמונים יכול להפוך את ההתפרצויות העוצמתיות הללו לאירועים שוליים יותר.
