בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
שיר השיירה האהוב של אריק איינשטיין, שנכתב על ידי עלי מוהר, מתאר את סיפור הקמת מדינת ישראל לאחר השואה. הוא עוסק בעלייה ובקיבוץ גלויות, בקשיים, בהגעה לשממה מוחלטת וברצון העז להתחיל מחדש. השיר פורסם כמה ימים לאחר שנולדתי, לפני 38 שנה, כהערכה לתקופה שהחלה רק 40 שנה קודם לכן, עם הקמת המדינה.
התרגלנו לעולם של שפע. אנו קמים בבוקר למציאות שבה הכל זמין בקלות. מי שרעב אינו צריך לעבד את האדמה או לקצור חיטה. די בלחיצת כפתור, ובאמצעות טכנולוגיות מתקדמות מבוקשנו מגיע אלינו. זוהי מציאות שונה מאוד מזו שחזה בנימין זאב הרצל, הוגה הרעיון הציוני, בשלהי המאה ה־19. הרצל הבין כי גילויי האנטישמיות מחריפים והסיק שעל היהודים להקים לעצמם בית לאומי על אדמה משלהם – אדמה שמעבר להיותה קרקע, תהווה מקור הגנה ומקום שבו כל יהודי ירגיש ראוי, שווה, מוערך ובטוח. חלפו מאז יותר מ־125 שנים, ואני תוהה: מהי ציונות כיום – האם השתנתה? האם אנו חשים ביטחון מלא בארץ ישראל?
בעבר, "שוויון בנטל" היה סמל סטטוס ודרך חיים, לא סיסמת בחירות. אנשים היו נכונים למות ולהקריב בעד ארצנו, משום שהבינו שללא הקרבה אישית לא תוכל להיות תקומה לאומית. נתקלתי השבוע במודעה שפרסם ב־1948 מרכז אגודת ישראל לצעירים חרדים. קשה להאמין, אבל זה הטקסט: "לנוכח השתוללות הדמים אשר הקיפה את כל ערי ארץ הקודש ואת ירושלים ולנוכח הסכנות המחמירות והולכות מיום ליום… קורא מרכז אגודת ישראל לכל איש ואיש בירושלים בני 17 עד 25 להתייצב לשרות העם". אנשים מרקעים שונים התאחדו סביב אהבת הארץ והחלום הציוני. כולם היו שווים: לוחמים, מתגייסים, עובדי אדמה. השאלה "מי תורם?" לא עלתה כלל – היה ברור שהמאמץ משותף.
רק 76 שנים חלפו, ומה קרה לנו? ישראל הפכה למעצמת הייטק, רובנו כבר לא קוצרים חיטה או מייבשים ביצות, התרגלנו שהכל קורה מעצמו. אז למה דווקא עכשיו ערכי הציונות דועכים? הרי האיום הקיומי נמשך. חווינו זאת כולנו ב־7 באוקטובר, אז מדוע המלחמה הפנימית שלנו מתגברת?
אולי צריך להגדיר לעצמנו מחדש את ערכי הציונות. הגשמנו לכאורה את החלום הציוני, אך כמו בתהליך דיאטה, "לרדת זו לא חוכמה, החוכמה היא לשמור על המשקל". אנו מתייחסים למדינה כמובנת מאליה, אך אם לא נתעשת, עלולים אנו לראות את חורבן הבית השלישי במקום את השלמת הבניין והגאולה.
שאלות קשות עולות: למה חיי אדם חרדי נתפסים כשווים יותר מחיי אדם חילוני בהקשר של שירות צבאי ונטל המס? למה בעבר הקרבה למען הכלל היתה סמל סטטוס בעצמה, והיום יש המנסים להתחמק ממנה? האם נגיע לעמק השווה, או שהשסע יגדל ויבלע לתוכו את המולדת שאבותינו בנו?
"צבא העם" אינו קלישאה. השירות בצה"ל הוא זכות, וכל מי שנקרא לדגל צריך להיות אסיר תודה. צה"ל הוא כור היתוך מהטובים בעולם, ומניסיוני כלוחם ביחידה מובחרת, הערכים שרכשתי תרמו רבות לעיצוב אישיותי כיזם הייטק. אך האם כולם רואים זאת כך? או שהרצון שלהם לשמור על עצמם בתוך החומות גורם להם לחשוש דווקא מכור ההיתוך הזה?
החברה החרדית צריכה לשאול עצמה כיצד תצליח להמשיך ולקיים את עצמה בצורה הזו. החברה החרדית נהנית מתנאים שאף מגזר לא זוכה להם – זאת משום שכולנו הכרנו ועדיין מכירים בערך הייחודי של שמירה על עולם התורה בשנים שאחרי השואה. אבל היום, כשבישראל פועלות מאות ואלפי ישיבות והחרדים כבר אינם מיעוט קטן כל כך, וודאי שלא יהיו כאלה בעוד עשור או שניים – הם צריכים לתת לעצמם ולנו תשובות אחרות.
זה לא רק השילוב בצבא. אם לא נשכיל לשלב באופן מלא את האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה, בעוד כ־40 שנה רוב תושבי המדינה יהיו אלה שאינם תורמים לקופת המדינה. ללא שינוי מגמה, ייתכן שנראה הגירה שלילית של הייטקיסטים רבים, ואני ביניהם, שלא יסכימו יותר לשאת זאת על גבם.
האם זו הדרך? האם מעבר לעשיית עסקים בחו"ל זה הפתרון? או שמא עלינו לחזור לערכי היסוד של הציונות ולהתאימם למאה ה־21? עלינו לשאול עצמנו: כיצד נוכל לחדש את הברית בין כל חלקי העם? איך נבטיח שהמדינה תמשיך להיות בית בטוח ושווה לכל אזרחיה?
הגיע הזמן לרענן את החזון הציוני. עלינו ליצור מודל חדש של שותפות לאומית, המשלב את ערכי העבר עם אתגרי ההווה. רק כך נבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חזקה ומשגשגת. הבחירה בידינו: האם נמשיך להתפצל ולהתרחק מהחזון המקורי, או שנתאחד מחדש סביב ערכי היסוד של הציונות, תוך התאמתם למציאות המשתנה? זוהי השעה להתעורר, לפעול ולעצב מחדש את עתידנו המשותף. רק כך נוכל להבטיח שהחלום הציוני ימשיך להתקיים ולשגשג, לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כמציאות חיה ונושמת עבור הדורות הבאים.
* תום ליבנה הוא מייסד ויו"ר ורביט,
משקיע ויזם הייטק
בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
