"החיידר", הוט 8, הוט VOD
"החיידר" הוא לא עוד סרט הצצה ידידותי לעולם המופלא של אחינו החרדים. "החיידר" – כיתת הלימוד של תלמידי בית הספר היסודי החרדי, מגיל 5 ועד 13, לפחות כפי שהוא מתואר בסרט, מתגלה לא פעם כחלון לאכזריות בלתי נסבלת, אלימות שאילו הייתה נחשפת, או מתרחשת בבית ספר חילוני, הייתה מזעזעת את המדינה ומביאה כנראה למעצרם של המורה המכה והמנהל ולשליחתם לבית הסוהר בגין תקיפה עד גרימת חבלה.
האם ״חוסך שבטו שונא בנו" בעולם החינוך החרדי הוא לא רק פסוק המופיע בספרי המדרש? שבטו של המלמד – שיכול להתגלם בכמה צורות: יד חזקה וזרוע נטויה, חגורה, רגל כיסא – כל חפץ ואביזר שביכולתם להכאיב לתלמיד, מורשים וגם מומלצים לשימוש. פטפוט עם חבר בשעת שיעור, נמנום בכיתה במהלך יום הלימודים הבלתי נגמר (12 שעות), השתוללות בחצר במהלך הפסקה – כל אלה הם עילות למכות, מתוך המחשבה שאם התלמיד לא יחטוף, לא יפנים את הקדושה שבלימוד התורה, לא יקדיש את כל יכולתו ומשאביו הפנימיים ללימוד התורה, ואם חס ושלום יש לו נטייה לצחוק ילדותי או לקלות דעת, אז אוי אוי אוי, איזה פרא ייצא ממנו.
מספר קטעי וידיאו שצולמו בהסתר המופיעים בסרט של מלמדים מכים תלמידים בכיתת יסודי הם מחרידים בעוצמת אכזריותם. המלמדים המצולמים חובטים עוד ועוד בתלמיד חסר ההגנה הצורח מכאבים.
הסרט "החיידר", שנוצר בידי מני פיליפ, בעצמו חרדי לשעבר, הוא אוסף שיחות עם בוגרי מערכת החינוך החרדית שהרגישו על בשרם פעמים רבות את אלימות המלמדים. תיאוריהם מול המצלמה נעים בין מצמררים לאכזריים ממש. המלמדים המכים, על פי הסיפורים, חסרי השכלה חינוכית כלשהי, נשלחים לכיתות חסרי רסן, ושולפים בשפע את מכשירי העינוי שלהם כשהם מגובים לחלוטין בידי הנהלות המוסדות.
במקביל לעוצמתו של הסרט, הוא אינו חסר חולשות. כל השיחות נערכו עם בוגרי המערכת החרדית שיצאו בשאלה וחיים כבר שנים רבות כחילונים. המרואיינים כולם משתייכים לתביעה ומתארים חוויה זהה, ואין, כמו שראוי לפחות במעט, מרואיין מטעם הסנגוריה שיערער על הממצאים והתזה. מספר תלמידי בית רבן שיצאו ממערכת החינוך החרדית ולא עזבו את הדת מוכי טראומה מגיע לרבבות רבות, וגם קולם של אחד או שניים מהם, גם בעילום פנים ושם, צריך היה להישמע.
בעיקר חסרות העובדות הבדוקות. סיפורי המרואיינים מזעזעים, אבל אין תיעוד או מספרים שיעידו על עומק התופעה. עדות מספר תלמידים לשעבר, והעובדה שיצאו בשאלה, אינה מעמידה על רגליה תופעה שלמה. אולי התופעה שם. שמועות על אלימות במערכת החינוך החרדי מסתובבות כאן כבר שנים רבות. אבל שמועות אינן בגדר ידיעה. בוודאי היה ראוי שמערכת החינוך הממשלתית, בליווי חוקרי משטרה, ייכנסו כאן בעובי הקורה ויבררו אם הדברים נכונים וינקטו צעדי ענישה ומניעה, אבל נראה מי גיבור בארץ הזאת להתייצב מול המערכת החרדית.
בניתוח בהיר ויוצא דופן בעמקותו מתאר אחד המרואיינים את הטראומה שנגרמת לתלמידים ונגרמה לו עצמו. כשאתה סופג מכות רצח או כשהתלמיד שלידך חוטף ואתם חוזרים איש בתורו ובכאביו להתיישב זה לצד זה, תעשה הכל כילד צעיר להסתיר את כאביך ובושתך על ההשפלה שספגת מול כל הכיתה. הכל, כולל גם להסתיר את הנעשה בתוכך, ובדרך כלל על ידי הסתגרות מהאחר, כדי שלא יראה מה קורה בפנים. את דפוס ההסתגרות אתה מסגל לעצמך גם בשנות בגרותך, ובעצמך, בלי רצונך, אתה גדל להיות אדם שאינו פתוח לאחר, אינו מסוגל להרגיש את האחר. וכשאתה נתון בצבת חוסר היכולת להרגיש, אתה מקיים קשרים פגומים עם בת זוגך, עם ילדיך, בעצמך הופך להיות העתק של המפלצת חסרת האמפתיה שפוצצה אותך במכות בכיתה, ומעביר את הבשורה העקומה הלאה במעלה הדורות.
הניתוח הפסיכולוגי המבריק הזה הוא שיאו הכואב של הסרט. הכאב הגלוי של הגבר הלא צעיר שמפיו יוצאות המילים לא פחות מצובט את הלב. ורעה עוד יותר הידיעה הברורה שמדינת ישראל לא הולכת לעשות דבר כדי לבלום את הפגיעה הזאת בילדי החינוך החרדי.
