נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר הלך לעולמו, והוא בן 100. קרטר הדמוקרט, שכיהן בשנים 1981-1977, היה הנשיא בעת חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, וזכה לתקופת חיים ארוכה יותר מכל נשיא אמריקני אחר. בשנים האחרונות מצא עצמו נכנס שוב ושוב לאשפוזים קצרים בבית החולים, ובחודש פברואר 2023 נמסר כי החליט לחדול מהטיפול הרפואי שקיבל עד כה ולעבור לטיפול במתכונת של הוספיס-בית, כדי להעביר את הזמן שנותר לו לצד בני משפחתו.
קרטר הדמוקרטי נבחר לנשיא ה-39 של ארה"ב ב-1976, אז גבר בבחירות על הנשיא המכהן, הרפובליקני ג'רלד פורד. לבחירות ההן הגיע כמושל הלא-מוכר במיוחד של מדינת ג'ורג'יה, אך הוא השכיל לנצל את מעמדו כ"אאוטסיידר" ביחס לממסד בוושינגטון בימים שבהם היה הציבור האמריקני מוכה, חבול וכועס בעקבות מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, שהביאה להתפטרות הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-1974. קרטר עצמו הסתפק בכהונה אחת בלבד, רוויית טלטלות ומשברים, וב-1980 הובס על-ידי המועמד הרפובליקני רונלד רייגן.
קרטר נולד ב-1 באוקטובר 1924 בעיירה פליינס שבדרום הכפרי של ג'ורג'יה, בימים שבין מלחמת העולם הראשונה לשפל הגדול. כשבגר, בזמן מלחמת העולם השנייה, הצטרף לאקדמיה של הצי האמריקני, ובזמן המלחמה הקרה שירת כקצין. ב-1946 נשא לאישה את רוזלין, גם היא ילידת פליינס, ובהמשך נולדו להם ארבעה ילדים. אחרי מות אביו ארל בשנות ה-50 חזרו בני הזוג קרטר עם משפחתם הצעירה לפליינס, והוא החל לנהל את עסקי גידול הבוטנים שהותיר אחריו האב.
קרטר היה דמוקרט מהמחנה המתון וטיפס במהירות בסולם הדרגות הפוליטי: ממועצת בתי ספר מקומית עשה בתחילת שנות ה-60 את דרכו אל הסנאט של ג'ורג'יה, ומשם המשיך ב-1971 לתפקיד המושל. את המרוץ לבית הלבן ב-1976 החל כאנדרדוג, כשהוא חמוש בחיוך רחב, מנהגים בפטיסטיים גלויים ותוכניות המשקפות את השכלתו כמהנדס.
ללבם של רבים מהאמריקנים הצליח קרטר להגיע הודות להבטחתו שלא להונות את הציבור אחרי ביזיון ההתפטרות של ניקסון והמפלה בווייטנאם: "אם אי פעם אשקר לכם, אם אי פעם אנפק בפניכם הצהרה מטעה – אל תצביעו לי", הרבה לומר במהלך הקמפיין. "לא אהיה ראוי להיות הנשיא שלכם".
קרטר, שהתבגר פוליטית במהלך פעילותה של התנועה לזכויות האזרח, היה המועמד הדמוקרטי האחרון שהצליח לסחוף אחריו את הדרום העמוק של ארה"ב, ובמערכות הבחירות הבאות כבר עבר האזור הזה להצביע בהמוניו לרייגן ולמועמדים הרפובליקנים שבאו אחריו.
2 צפייה בגלריה
קרטר ב-2009 בתמונה משותפת לחמשת הנשיאים החיים באותם ימים, עם קלינטון, אובמה, וג'ורג' בוש האב והבן
(צילום: AP)
קרטר כיהן כנשיא ארה"ב בימים סוערים של מלחמה קרה, טלטלה בשוקי הנפט ותסיסה חברתית על רקע סוגיות הגזענות, זכויות הנשים ותפקידה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. ההישג הגדול ביותר שלו בתחום מדיניות החוץ היה התיווך שבו הביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, אחרי שהצליח להושיב את בגין וסאדאת סביב שולחן המשא ומתן למשך 13 יום. בימי כהונתו המשיך את ההיפתחות האמריקנית לסין שאותה החל ניקסון, ואף שהשלים במידה רבה עם עובדת קיומם של מנהיגים אוטוקרטיים באסיה, על מדינות אמריקה הלטינית לחץ לזנוח את הדיקטטורות לטובת הדמוקרטיה.
בזירה הפנים-אמריקנית הסיר קרטר חסמים בענפי התעופה והרכבת, הקים את הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, ומינה מספר שיא – נכון לאותם ימים – של נשים ושל לא-לבנים לתפקידים פדרליים. אף שלא זכה להציג מועמד מטעמו לבית המשפט העליון, קרטר הספיק לקדם את פעילת זכויות האדם דאז רות ביידר גינסבורג לערכאה המשפטית השנייה בגובהה, ובכך קיצר את דרכה אל מינויה לשופטת בבית המשפט העליון ב-1993, תפקיד שבו הפכה לאחת הדמויות הבולטות של המאה ה-21.
אולם אל מול ההישגים הללו רבים יזכרו לקרטר את כישלונות כהונתו, שהובילו אותו לבסוף לאובדן הנשיאות אחרי כהונה אחת – אירוע שחזר על עצמו רק פעמיים ב-40 השנים שאחר כך (אצל הנשיאים ג'ורג' בוש האב ודונלד טראמפ). בימי קרטר סבלה ארה"ב ממשבר נפט שגרם לאינפלציה דו-ספרתית ולגידול באבטלה, והתמודדה עם משבר בני הערובה באיראן שנמשך 444 יום. הרגע השחור ביותר מבחינת קרטר היה באפריל 1980, כששמונה חיילים אמריקנים נהרגו בהתרסקות של שני מסוקים במהלך ניסיון לחלץ את בני הערובה. רבים בציבור האמריקני סברו כי קרטר אינו נוקט יד קשה מספיק נגד איראן, וכישלון המבצע החריף את צלילתו בסקרים.
בשנים שאחרי התבוסה בבחירות 1980 תפס קרטר מרחק מהפוליטיקה, ודמוקרטים נזהרו מקרבתו. רפובליקנים מצדם הפכו אותו לשק חבטות נלעג, והציגו אותו כליברל כושל. בפועל, פרשנים רבים מתארים את קרטר כמי שמָשַל כטכנוקרט: מצד אחד הוא היה פרוגרסיבי יותר משהבטיח בקמפיין שלו בכל הקשור לגזע ולשוויון מגדרי, אך מבחינה כלכלית הוא היה נץ ולעתים קרובות הכעיס דמוקרטים ליברלים. דמוקרט אחד כזה היה הסנאטור טד קנדי, שהתמודד מולו בפריימריז של 1980 וניהל נגדו קרב שהזיק לקרטר מאוד.
אחרי התבוסה לרייגן בבחירות 1980 הקדיש קרטר את חייו לפעילות למען קידום הדמוקרטיה, בריאות הציבור וזכויות האדם, והוא עשה זאת באמצעות "מרכז קרטר", שאותו הקימה רעייתו רוזלין ב-1982. על פעילותו זו זכה בשנת 2002 בפרס נובל לשלום.
בפעילות למען הדמוקרטיה היה קרטר חלוץ בתחום משקיפי הבחירות, ומאז 1989 פיקח ארגונו על לפחות 113 מערכות בחירות באפריקה, באמריקה הלטינית ובאסיה כדי לוודא את הגינותן. בתחום בריאות הציבור אחד הפרויקטים המפורסמים ביותר שלו היה המלחמה בתולעי הגינאה, באמצעות קמפיינים לשיפור הגישה למי שתייה בטוחים באפריקה. מאמציו אלה נשאו פרי, ואם ב-1986, אז החל "מרכז קרטר" להוביל את המאמץ הבינלאומי למיגור המחלה, היו נגועים בה 3.5 מיליון בני אדם, הרי שב-2021 התגלו רק 14 מקרים של תולעי גינאה בבני אדם.
קרטר המשיך להיות מעורב גם בזירה הדיפלומטית, ובין השאר סייע לגבש הסכם הפסקת אש בבוסניה, הסכם שסלל את הדרך להסדר הקבע. בזירה המזרח תכונית, בינתיים, הוא נעשה מבקר חריף של ישראל, ובשנות ה-2000 הרבה למתוח ביקורת על מדיניותה ולהביע הזדהות עם הפלסטינים. בין השאר האשים קרטר את הממשלה בירושלים בהפרת הבנות שהושגו סביב שולחן המו"מ, קרא להגביל את השימוש הישראלי בנשק אמריקני, ובספרו "פלסטין – שלום, לא אפרטהייד" האשים את ישראל בבלימת תהליך השלום באמצעות ההתנחלויות וטען כי מדיניות זו תוביל לאפרטהייד.
קרטר היה גם ממובילי המהלך להכשרת חמאס: ב-2006 קרא לעולם לתת לארגון "הזדמנות", וב-2009 הגיע לביקור מתוקשר בעזה, אחרי שתנועת הטרור השתלטה עליה בהפיכה אכזרית. בשנת 2014, בימי מבצע "צוק איתן", קרא קרטר לממשל האמריקני להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר בו כשחקן פוליטי. קרטר מתח אז ביקורת חריפה על התנהלות ישראל במבצע, וטען כי אין שום הצדקה אנושית או משפטית לדרך שבה התנהל בו צה"ל. את ישראל – כמו את חמאס – האשים אז בתקיפות מכוונות נגד אזרחים.
גם בשנות ה-80 וה-90 לחייו הרבה קרטר לצאת לנסיעות ארוכות, בין השאר בחו"ל, כחלק מפעילותו של "מרכז קרטר", אך בעשור האחרון, העשור העשירי לחייו, ניכר כי הוא הולך ומצמצם את פעילותו. השפעה גדולה הייתה בהקשר זה למגפת הקורונה, שאילצה אותו למעט בהופעות בציבור, ולהימנע בין השאר מהרצאותיו הקבועות בכנסייה הבפטיסטית בג'ורג'יה שבה נהג לדבר במשך עשרות שנים.
בעשור האחרון התמודד קרטר גם עם שלל בעיות בריאותיות, בהן גידול סרטני שהוסר מהכבד שלו וגרורות שהתגלו במוחו. מהסרטן החלים נגד כל הסיכויים בגיל 91, אחרי שקיבל טיפול ניסיוני.
קרטר נשמע לאורך השנים בטוח כי שירת היטב את העם האמריקני: אחרי שעזב את הבית הלבן מבלי לזכות בכהונה נוספת הסביר כי לא העריך נכונה את חשיבות היחסים עם גורמי הכוח בוושינגטון, בהם התקשורת והלוביסטים, אך התעקש שהגישה הכללית שלו הייתה נכונה ושהוא השיג את מטרותיו העיקריות – "להגן על ביטחון המולדת והאינטרסים שלה בדרכי שלום ולקדם זכויות אדם כאן ומעבר לגבולותינו".
שנים אחר כך, בשנות ה-90 לחייו, הביע קרטר סיפוק ממסעו על פני האדמה: "אני חש לחלוטין בנוח עם כל מה שקורה", אמר ב-2015. "הקיום שלי כאן היה מרגש, הרפתקני ומשביע רצון".
