חמאס שפלש לישראל ב-7 באוקטובר 2023 לא היה אותו ארגון טרור שהיה ביום בו תפס את השלטון ברצועת עזה ב-2007. הוא היה כוח גדול, מאומן, מצויד וחמוש, שפעל לפי תוכנית מבצעית סדורה, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים וביכולות אש משמעותיות.
תהליך הפיכתו של חמאס מארגון גרילה קטן לצבא טרור התרחש במשך שני עשורים, תוך שמדינת ישראל מנהלת אתו מערכת יחסים שמורכבת מסבבי לחימה והסדרה, יחסים כלכליים ומשא ומתן עקיף, במסגרת 'מדיניות הכלה' שהתעצבה באינספור החלטות, דיוני קבינט ודיוני ממשלה לאורך השנים.
כיום זוכה המדיניות הזו לביקורת מקיר לקיר, אבל היו גם שהזהירו מפניה בזמן אמת. אחד מהם הוא יגאל כרמון, ראש מכון ממרי, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. באוגוסט 2023 הוא התקשה למצוא מי שיחתום אתו על מאמר שכותרתו "סימנים מעידים לאפשרות מלחמה בספטמבר-אוקטובר". "הצלחתי לעצבן אפילו את ידידיי", הוא אומר, ומספר שהאשימו אותו בגזענות, ובכך שאינו פועל בצורה מקצועית.
מה היו הממצאים שעליהם התבססת?
"הכל זה מידע גלוי שפרסמנו בממרי. באוגוסט, בכיר חמאס סאלח אל-עארורי דיבר על מוכנות הארגון לפתוח במלחמה כוללת נגד ישראל. היו סימנים למפגשים בצמרת חיזבאללה וחמאס. בספטמבר היה תרגיל משולב של ועדות ההתנגדות בהובלת חמאס, שמדמה את התקיפה שהתרחשה באוקטובר. חיזבאללה הגביר את הפרובוקציות שלו.
"היה אפס קשב לאפשרות הזאת, ברמה שטענו נגדנו שאנחנו מתעסקים בשטויות. גם אני כתבתי שחמאס וחיזבאללה לא ששים לעימות כולל מול ישראל, ולא כתבתי על אפשרות של מתקפת פתע של חמאס. אבל בסופו של דבר כתבתי שהעימות אפשרי, ובעיקר לא יצאתי מנקודת ההנחה המוטעית שחמאס מעוניין בשקט".
כרמון מזהיר כי העיסוק בשאלות טקטיות, כמו טיב ההתרעה המודיעינית או בעיות הבנה בגבול, עלול להאפיל על הטעות המדינית אסטרטגית: כיצד ישראל ראתה את חמאס, ובהתאם, כיצד נוהלה מערכת היחסים איתו באופן שהוביל להתעצמותו.
ארבעת מרכיבי הקונספציה
במאמר שפרסם לאחרונה, מתאר כרמון את ארבעת המרכיבים של הקונספציה – שתומכים זה בזה ומזינים זה את זה. לדבריו, מי שערער עליהם הוקע ברבים ככופר:
1. החמאס מורתע בשל המכות שניחתו עליו: "זו תפיסה משוללת יסוד", אומר כרמון, "צה"ל אמנם פגע קשות במערך הלחימה של חמאס בסבבי לחימה קודמים, אך לא הייתה לכך השפעה על יכולותיו, ובטח שלא על כוונותיו, של חמאס לטווח הארוך, היות שאחרי כל סבב לחימה נהנתה עזה מתהליך שיקום שהותיר אותה מתקדמת יותר ממה שהייתה לפני סבב הלחימה".
2. לחמאס אין אינטרס לצאת למלחמה: "לפי תפיסה זו, כל הסימנים המעידים על כוונת חמאס להילחם הם מס-שפתיים בלבד – התרברבות שאין לקחת אותה ברצינות, ונועדה לצריכת פנים של קהל היעד העזתי. הדעה המחקרית השלטת סברה כי בגלל שישראל אפשרה לחמאס להיבנות כגוף מדיני עצמאי נפרד מהרשות הפלסטינית, הוא אינו מעוניין לאבד את מעמדו זה במעשה איוולת כמו מתקפה על ישראל. התמיכה הכספית האדירה שחמאס מקבל מזה שנים, בסיוע ישראלי פעיל, ממירה את הלהט האידיאולוגי שאפיין אותו בעבר בפעילות חיובית של בנייה ושלטון, פעילות המכריעה את אידיאולוגיית המלחמה בישראל".
3. עזה במשבר הומניטרי קשה: "הנחה זו, שעמדה בסתירה למציאות שאותה יכול היה לראות כל מי שביקר בעזה לפני 7 באוקטובר – עיתונאים ואנשי סיוע בינלאומיים – או כל מי שראה את עזה דרך משקפת או ממבט-על של כטב"מ – קציני צה"ל – הייתה שקר מוחלט. אך עם זאת, הנחה זו שימשה את הדרג המדיני-ביטחוני כדי להסביר לעצמם את הפעילות האלימה של החמאס לאורך השנים באופן המתיישב, למראית עין, עם ההנחה שחמאס אינו מעוניין במלחמה. 'צעדות השיבה' האלימות, ההתפרעויות על הגדר וסבבי הלחימה – כולם נובעים מהצורך של תושבי עזה לשפר את מצבם הכלכלי הקשה, ולא מתוך כוונה אידיאולוגית ותוכנית מעשית סדורה לתקוף את ישראל.
לדברי כרמון, "בלוף 'המצב ההומניטרי' התגלה לעין כל רק לאחר 7 באוקטובר, למרות שממרי פרסם סדרת סרטונים, שהופקו על ידי רשתות תקשורת בינלאומיות ועל ידי ערוץ 'אל-ג'זירה' אודות השגשוג בעזה. בנו של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה דיבר לאחרונה בגעגועים על עזה ש'הייתה יותר יפה מרוב הערים הערביות בעולם'. ישראל נסוגה מעזה ב-2005, והגבול הפתוח של עזה עם מצרים אפשר את מעברם של מאות אלפים. הסגר היה ימי בלבד, ונועד למניעת הברחת אמל"ח. אפילו הגבול עם ישראל כלל מעברים כלכליים והומניטריים".
4. מוטיבציה: "העלאת רמת החיים בעזה באמצעות כספי סיוע תמתן ואף תבטל את האידיאולוגיה של חמאס – חיסול ישראל והשמדת היהודים. הנחה זו הייתה חלק מתפיסה מערבית כללית".
מה לדעתך גרם להשתרשות הרעיון שחמאס מעוניין בשקט?
"התפיסה הזו אינה ייחודית לישראל. היא חלק מדוקטרינה מדינית מערבית פוסט-מודרניסטית, המבוססת על ביטול משקלה של האידיאולוגיה כגורם מניע של פרטים וחברות אנושיות. לפי גישה זו, תפיסה אידיאולוגית ג'יהאדיסטית, כמו תפיסות קומוניסטיות, ניתנות למיתון באמצעות כסף. ביסודה של התפיסה הזו עומדת ההנחה הפוסט-מודרניסטית לפיה לכל האידיאולוגיות לגיטימיות שווה, ולכן אין לראות באידאולוגיות עוינות אויב שהכרחי להילחם בו, ואין לקחת את ביטוייה החיצוניים של האידיאולוגיה ברצינות יתרה מדי, כי תודעה אידיאולוגית ניתנת לעיצוב באמצעות יחס חיובי, ובעיקר באמצעות תמריצים כלכליים.
"גישה מערבית זו תאמה את אי היכולת לראות את האחר כפי שהוא רואה את עצמו, ולהתייחס עניינית למניעיו. לא נעדר ממנה גם ממד פטרוני, אתנוצנטרי, מתנשא וגזעני הגורס כי 'את הערבים ניתן לקנות בכסף', וכי ביכולתו של כסף לקנות את מקומה של כל אידאולוגיה ואמונה דתית".
מי אחראי לטיפוח הגישה הזאת?
"אין גורם בכיר בישראל – מדיני, צבאי, מודיעיני, מחקרי או תקשורתי – שהיה חף מגישה זו. בתור מי שעמד בשלטון בעשור וחצי האחרונים בהם חמאס התעצם, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש מקום מרכזי בה. הוא מנסה לצייר את עצמו בתור צ'רצ'יל ישראלי, אבל הוא אפילו לא צ'מברלין. לא רק שהוא לא נלחם בטרור, הוא עזר לממן אותו".
"נתניהו בוודאי חשב עצמו למתוחכם"
בשונה מרבים אחרים, כרמון השמיע את הביקורת הזו בזמן אמת, אבל היא לא זכתה לתשומת לב מספקת. בראיון שנערך עמו במאי 2021, אחרי מבצע 'שומר חומות', הוא האשים: "השאלה האמיתית היא מדוע אפשרנו לחמאס להפוך למעצמה בשטח, עם עיר תת קרקעית ויחידות צבא של 20 אלף איש ויותר". על נתניהו אמר באותו ראיון: "שמעתי את ראש הממשלה אומר שמטרתנו הייתה להכות בחמאס, אבל זאת מטרה ברמה של מח"ט ואף פחות מזה. לראש ממשלה צריכה להיות מטרה אסטרטגית-מדינית… ביבי אינו מעוניין היום, וגם לא היה מעוניין בעבר, לאחר הסיבובים הקודמים, להרוס את שלטון החמאס בעזה. וגם עכשיו, לאחר המלחמה הנוכחית, אין לו מטרה מדינית כזאת".
על מדיניותו החצי מוצהרת של נתניהו, רצון להפריד בין אש"ף לחמאס ובין הגדה לרצועה, אמר כרמון: "הוא ודאי חשב עצמו למתוחכם, אך זו יומרה פרימיטיבית וטיפשית כאחת, שהשיגה בפועל את התוצאה ההפוכה. במדיניות הזאת, הוא אפשר לחמאס להשתלט גם על הציבור הפלסטיני בשטחים ובירושלים, וגם חיזק את כוחה של התנועה האיסלאמית בישראל".
כרוניקה של הכלה: עדויות מוועדת החקירה
עדויות שנשמעו בוועדת החקירה האזרחית לאסון 7 באוקטובר, שפועלת בחודשים האחרונים, שופכות אור נוסף על הקבלה של התעצמות חמאס בקרב הדרג המדיני בכלל, וגם על מקומו של נתניהו בתהליך. את נקודת האפס של הפרק הנוכחי ביחסי חמאס וישראל ניתן לראות ב-2007 – השנה שבה השתלט חמאס על רצועת עזה, והפך מארגון טרור מבוזר לגוף שלטוני ריבוני. הירי של רקטות לישראל מהרצועה התחיל כבר ב-2001, ונמשך בעצימות משתנה כל השנים מאז.
אהוד אולמרט ואהוד ברק בהודעה על הפסקת אש חד צדדית של ישראל שסיימה את מבצע עופרת יצוקה. 17 בינואר 2009 (צילום: רוני שווצר \ פלאש 90)
אהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה באותה תקופה (2009-2006), טען בוועדה כי הייתה תכנית מוכנה למיטוט חמאס, שנדחתה בגלל הסכם הפסקת אש ('הודנה'), שאליו דחף שר הביטחון דאז אהוד ברק. הוא מספר שתחילה הוא נמנע מלצאת למבצע, בגלל שחשש שיזימת פעולה צבאית במקביל לחקירות נגדו תיראה רע בעיני הציבור, אך לבסוף, לאחר שהתפטר, הורה לפתח במבצע "עופרת יצוקה", בסוף דצמבר 2008.
"אני חשבתי שאנחנו צריכים ללכת על פי התוכנית שכבר הייתה מאושרת, שבה היינו צריכים לחדור לציר פילדלפי, לטהר את רפיח, ולהמשיך", אמר אולמרט בפני הוועדה, "חשבתי אז שזאת הזדמנות שאולי לא תחזור באמת לחסל את החמאס ברצועת עזה".
לשיטתו, המהלך נמנע בגלל "התנגדות עזה של כל הצמרת הביטחונית והצבאית… למעט ראש אמ״ן דאז עמוס ידלין". לדבריו, היה פער משמעותי בין ההערכות של פיקוד דרום להערכות המטכ"ל לגבי משך המבצע וכמות הנפגעים הצפויה, ולבסוף הוא החליט שאין לדבר היתכנות בתנאים הפוליטיים באותה עת. לדבריו, עומר סולימאן, ראש המודיעין הכללי המצרי, אמר ליובל דיסקין, שנשלח לדון אתו בהפסקת אש: "למה אתם מפסיקים? מה בוער לכם? תמשיכו". במבצע זה נהרגו עשרה חיילים, שמונה מהם בירי דו צדדי.
חיילים עוזבים את עזה עם סיום מבצע עופרת יצוקה, 19 בינואר 2009 (צילום: יוסי זמיר \ פלאש90)
חיים רמון, שהיה שר בקבינט באותה תקופה, והמשנה לראש הממשלה אולמרט, מתאר שהוויכוח על ההתנהלות מול ארגון הטרור התחיל כבר אז. את היסודות למדיניות אי-מיטוט הארגון הוא נועץ באותו רגע בסוף מבצע 'עופרת יצוקה', אך הוא מצייר תמונה אחרת: "היינו שניים-שלושה קילומטר מכל הנהגת החמאס. הם היו במרתף, ואז התחיל הוויכוח הגדול בתוך הקבינט", הוא מתאר, ומספר שבסופו של דבר אולמרט התיישר עם עמדתו של ברק (שאותו מכנה רמון "אבי מדיניות הסבבים"). "זה היה הנדבך הראשון של מדיניות אי-מיטוט חמאס".
ב-2009, אחרי שהוביל קמפיין עם הסיסמה "חזק מול החמאס" והבטחות למוטט את הארגון, נבחר נתניהו לראשות הממשלה ומינה את ברק לשר הביטחון. רמון טוען שעבור ברק הסבבים היו עניין אסטרטגי, אבל אצל נתניהו הם הפכו לאידיאולוגיה. רמון, שהיה חבר בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, סיפר שכשהגיע נתניהו לדבר מול הוועדה כראש ממשלה, שאל אותו על מיטוט חמאס, "ואז ראיתי שהוא לא בעניין… אז ניגש אליי עוזי ארד (ראש המל"ל ויועצו של נתניהו דאז, ט.כ), ואמר לי: 'חיים, אתה באמת רוצה למוטט את החמאס?' אמרתי לו: 'זה מה שהבטחתם'".
לדברי רמון, "נתניהו אמר: אם אעשה את מדיניות הבידול בין עזה לבין יהודה ושומרון, בין החמאס לבין הרשות הפלסטינית, תוסר הסכנה של תהליך מדיני שיבוא".
ב-2014 העמיקה מדיניות הכלת החמאס, כשהחל לפעול מנגנון העברת הכסף מקטאר לחמאס בסיוע ישראל, ואיפשר לחמאס להתעצם.
בעוד שבסביבת נתניהו ההחלטה להפריד בין הגדה לעזה הייתה מדיניות מוצהרת, ראש הממשלה עצמו נמנע להתבטא כך באופן פומבי, מלבד פעם אחת, שגם אותה מציין רמון בעדותו. בישיבה של סיעת הליכוד ב-2019 אמר נתניהו כי: "מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לתמוך בהעברת הכסף לעזה", כלומר לארגון חמאס.
בתחילת המלחמה התנהל קרב ויקיפדיה קטן על הוספת הציטוט הזה לערך "חרבות ברזל" תוך תקיפת האותנטיות שלו, אך לבסוף הוחלט להשאיר את הציטוט, וגם האותנטיות שלו נבדקה ואומתה.
תמימות דעים בקבינטים
לצד תפקידו המרכזי של נתניהו, רמון עצמו מדגיש שהייתה תמימות דעים בקבינטים השונים נגד לוחמה בעזה ומיטוט חמאס. כך גם במבצע "צוק איתן" ב-2014, שבו הוצגה לקבינט מצגת של צה"ל ובה צפי של 500 הרוגים במקרה של מבצע עצים של צה"ל. לפי רמון, שלא היה אז חבר בקבינט, אחרי המצגת רק השר דאז יובל שטייניץ תמך בהרחבת הפעילות בעזה; והשרים אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, שתמכו במהלך, שינו את דעתם בעקבות המצגת.
גם את שר הביטחון ליברמן, שנימק את התפטרותו מהממשלה ב-2019 במחאה על המדיניות הרפה נגד חמאס, רמון מאשים: "הוא ניהל מו"מ עם החמאס באמצעות קטאר. לא אכנס לפרטים, אבל פרט אחד פורסם – הייתה לו פגישה אחת עם שר החוץ הקטארי בקפריסין, ושם הם דנו בהודנות לתקופה ארוכה. ליברמן היה בהחלט בעד סיכול ממוקד, אבל כאשר שאלו אותו, האם אתה בעד שהרשות הפלסטינית תחזור, או מה? הוא אמר: ״חס וחלילה שחיילי צה"ל ייכנסו לעזה וימוטטו את החמאס, את החמאס צריכים למוטט אזרחי עזה״.
אביגדור ליברמן מתפטר מתפקידו כשר ביטחון לאחר הפסקת אש בתום סבב הסלמה, נובמבר 2018 (צילום: יונתן זינדל \ פלאש90)
אביגדור ליברמן סיפר בוועדת החקירה שב-2016, כשהיה שר ביטחון, כתב מסמך בן 11 עמודים ובו תיאור של תוכנית מתקפה אפשרית של חמאס, ושהוגש לראש הממשלה נתניהו ולרמטכ"ל דאז, בני גנץ. "זה אחד לאחד מה שקרה ב-7.10 – לא בערך, לא דומה, אלא אחד לאחד", הוא אומר. המסמך מציע לצאת במכת מנע נגד חמאס, המלצה שלפי ליברמן נדחתה גם לאחר שהמסמך הובא לדיון בקבינט.
בנובמבר 2018 הייתה הסלמה וירי רקטות של חמאס, שהסתיימה בהפסקת אש בתיווך מצרי. במקביל ובמהלך ההסלמה, הוכנסו לעזה 15 מיליון דולר במזומן מקטאר, שבהם נעשה שימוש לתשלום משכורות לאנשי חמאס. למחרת ליברמן התפטר. "מבחינתי מה שקרה אתמול", אמר אז, "הפסקת אש, בשילוב עם כל התהליך ההסדרה מול חמאס, הם כניעה לטרור. אין לזה שום הגדרה אחרת, או שום משמעות אחרת, אלא כניעה לטרור. אנו קונים שקט לטווח קצר במחיר פגיעה קשה בביטחון הלאומי לטווח ארוך".
בוועדת החקירה טען ליברמן שלא היו דיונים בנושא הזה מאז 2009, ושהקבינטים היו במשך השנים גופים חסרי משמעות של ממש.
יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מעיד בפני ועדת החקירה האזרחית (צילום: תומר נויברג/פלאש 90)
יאיר לפיד, כיום יו"ר האופוזיציה וראש הממשלה ב-2022, התייחס בוועדה לביקורת על כך שגם בתקופת הממשלה שלו ושל נפתלי בנט עבר כסף מקטאר לחמאס בתיווך ישראל, ותיאר שינוי מסוים במנגנון שהיה: "אנחנו הפסקנו את מזוודות הכסף… ארגוני טרור אוהבים מזומן, זה כסף שאי אפשר לאתר, וזה מקל על חייהם. לנתניהו זה לא הפריע. יש שלוש דרכים להעביר כסף לעזה – כסף לדלק בשביל חשמל, שזה בסביבות 10 מיליון דולר בחודש. דלק זה הכרחי, גנרטור של בית חולים, אי אפשר לא להעביר כסף כזה. יש משכורות לפקידים האזרחיים, בערך עוד 10 מיליון דולר בחודש, שזה כולם אנשים שעובדים באישור שב״כ. ומה שאנחנו שינינו זה מה שנקרא כסף למשפחות נזקקות, למי שמתעקש להאמין בזה, שזה עוד 10 מיליון דולר בחודש. זה מה שעבר בכל תקופות נתניהו במזוודות במזומן, תיאורטית זה היה 100 דולר בחודש למאה אלף משפחות. זו הייתה התזה הרשמית. אנחנו הפסקנו את זה, העברנו את הכסף לאו"ם, והאו"ם רכש תלושי מזון שאותם העביר למשפחות".
איש המוסד: "הופתענו כששמענו על הכסף מקטאר"
ד"ר אודי לוי עמד בראש 'צלצל', יחידת הלוחמה הכלכלית של המוסד בארגוני טרור, שנסגרה ב-2017, בזמן שיוסי כהן היה ראש הארגון ונתניהו ראש ממשלה. לוי אינו דמות פוליטית, ודווקא משום כך יש לביקורת שלו על התנהלות נתניהו משקל רב.
ד"ר אודי לוי, לשעבר ראש היחידה ללוחמה כלכלית במוסד (צילום: ועדת החקירה האזרחית)
"אחרי עופרת יצוקה ב-2012, ההמלצה שלנו והעמדה שלנו היא שאפשר להקריס את חמאס כלכלית", אמר בוועדת החקירה. "להפתעתנו שמענו על ההחלטה לאפשר לקטאר לשקם את רצועת עזה ולהכניס כסף. ראש הממשלה לא הודיע לנו שככה הוא החליט. אני שואל את ראש המוסד תמיר (פרדו), מישהו דיבר איתך? מישהו שאל אותך? והוא אומר שלא. אני מברר בתוך הקהילייה, יש לנו עמדה ברורה שצריך לפגוע בחמאס כלכלית.
"כל מי שדיברתי איתו אמר: אנחנו לא מאחורי הסיפור הזה של להכניס כסף לחמאס… לקח לנו שנים לבנות קואליציה בינלאומית ולשכנע אותה לפעול נגד החמאס. החמאס בעולם לא מעניין אף אחד, ולרתום לקח הרבה מאוד זמן. הקהילה הבינלאומית אומרת: רגע, אתם עכשיו מכניסים כסף לחמאס? מה אתה בא אליי ומבקש ממני לטפל בזה?
"לא רק זה, את הדברים הכי קשים אני שומע מסגן שר האוצר האמריקאי, שאני הייתי בן בית אצלם, בשיחה לא נעימה, דופק על השולחן ואומר לי: כשאתם תחליטו מה אתם רוצים לעשות עם החמאס תבוא אליי, מה אתה בא אליי עכשיו? אתם יודעים מה אתם רוצים לעשות עם החמאס?".
לוי מייחס משמעות גדולה לכסף הקטארי בבניית תשתיות הטרור בעזה: "חבל שמדינת ישראל לא חושפת מסמכים שהיא מצאה בעזה. אני לא רוצה להגיד מסתירה אותם, כי יש כמה מסמכים מאוד משמעותיים שהחמאס מדבר עם הקטארים ואומר להם שבעצם הם אלה שמחזיקים אותם מעל המים עם הכסף. מסמכים מאוד משמעותיים… המדיניות הזאת, שאפשרה להזרים מיליארדי דולרים לרצועת עזה, היא זאת שאיפשרה לחמאס לבנות את כל התשתית המפלצתית שהוא בנה שם – מנהרות, אמצעי לחימה, אימונים".
"מה שיודע כל ירקן במזרח התיכון"
עבור כרמון, היחס לקטאר הוא נקודת מפתח בהבנת המחדל, וחוסר הרצון לשנות אותו מעיד על כך שהלקח העמוק לא נלמד. "היחס לקטאר נבע מבורות טוטאלית, בל תיאמן, של כל גורמי המודיעין והביטחון לגבי מקומה ותפקידה של קטאר – מדינת טרור איסלאמיסטית, אגרסיבית, עוינת לישראל ואויבת למערב. מה שידוע לכל ירקן ונהג מונית במזרח התיכון – מהותה של קטאר – נעלם מידיעתם של ראשי המודיעין הישראלי, והאפיל גם על שיקול דעתם המוסרי, ככל שהיה כזה.
"קטאר הורשתה במשך עשור ויותר להזרים מיליארדים לעזה שבשליטת החמאס. בורות בל-תיאמן זו של ישראל, שלא הייתה מסוגלת להבחין מוסרית בין ידיד – כמו איחוד האמירויות, שחתמה הסכם נורמליזציה עם ישראל והקימה מתחם 'אברהמי' ובו בית כנסת, כנסייה ומסגד, לבין אויב – קטאר אשר דוגלת בוואהביזם ג'יהאדיסטי קיצוני. היא שאפשרה שיתוף פעולה ישראלי עם קטאר בכל הדרגים – המדיניים והביטחוניים – בבניין הכוח של צבא חמאס: 500 קילומטר של מנהרות, מערך רקטי אדיר ו-30 אלף לוחמים. שיתוף פעולה זה הוא שאפשר את מתקפת 7 באוקטובר. לולא שיתוף הפעולה הזה, לא היה האסון הזה בא לעולם.
"גישה זו, שעדיין שוררת בישראל, היא גם זו שמאפשרת לקטאר להיות, בעת ובעונה אחת, הן זו שמממנת את החמאס, הן מי שנחשבת ל'מתווכת נייטרלית' בעסקאות חטופים. הגישה הישראלית כלפי קטאר הושפעה ישירות מהגישה האמריקנית, הרואה בקטאר בעלת ברית, למרות שקטאר אחראית לאינספור פיגועי טרור נגד ארה"ב, ולמרות שקטאר היא בעלת ברית של איראן והתומכת העיקרית בתנועות ובארגוני טרור איסלאמיסטיים ברחבי העולם."
כרמון מודאג מכך שלא כולם למדו את הלקח מ-7 באוקטובר. "למרבה האסון, יש בממשלות ישראל גם כאלה שעדיין רואים בקטאר את מי שתממן את שיקום עזה, למרות שבכך תביא ישראל על עצמה אסון אוקטובר נוסף".
