בעולם הקשתות הבינלאומי, שבו כל ירייה נמדדת בדיוק של מילימטרים וכל תחרות עשויה לשנות קריירה, שמאי ימרום הולך וצובר מעמד של אחד השמות הבולטים בקטגוריית הקומפאונד. רק בן 20, הקשת הישראלי מצליח לבסס את עצמו בצמרת בזכות שילוב נדיר של יציבות, קור רוח ויכולת טכנית גבוהה במיוחד. לאחר שנים של בנייה שקטה, נדמה שהשנה האחרונה סימנה את הפריצה הגדולה שלו.
הזכייה במדליית הזהב באליפות אירופה, לצד תוצאות עקביות ושיא עולם לנוער, הפכו את ימרום לדמות מוערכת לא רק בזירה המקומית, אלא גם בקרב מתחריו מחוץ לישראל. בעוד שבענפים רבים בישראל עדיין מדובר בענף שולי, ימרום מוכיח שאפשר להגיע להישגים מרשימים גם בלי מסגרות עתירות משאבים, באמצעות מחויבות טוטאלית, השקעה בלתי מתפשרת וראייה לטווח ארוך.
עכשיו הוא הגיע למשחקי העולם בצ’נגדו, סין – אירוע הספורט הגדול ביותר של הקיץ, כשהמטרה ברורה: להמשיך את מגמת ההתקדמות ולהיאבק על מקום בפודיום. תחרות הקומפאונד, בה יתחרה ימרום, מתקיימת תחת התאחדות "אילת" לענפי הספורט שאינם אולימפיים, בראשות אריק קפלן, שמשמש גם כראש המשלחת הישראלית למשחקים. עבור ימרום זו לא רק הזדמנות למדליה, אלא גם במה להצגת ספורט שנמצא הרחק מאור הזרקורים, אך דורש יכולות לא פחות מרשימות מכל ענף אולימפי.
לקראת הופעתו במשחקי העולם, ימרום מדבר בפתיחות על הציפיות, השאיפות, והעבודה המנטלית שמאחורי כל ירייה. בריאיון הוא משתף בתהליך ההבשלה שעבר בשנים האחרונות, בקשר האישי שיש לו עם התחום, ובאמונה שלו ביכולת לשים את הקשתות הישראלית על המפה, לא רק כהישג אישי, אלא כשליחות של ממש.
"ההתרגשות מאוד גדולה להתחרות במשחקי העולם". מספר ימרום ל"ישראל היום", "זו תחרות שעמדה לי מול העיניים כבר הרבה זמן. מבחינתי, זה השיא של הענף, לפחות עד לא מזמן, לפני שהקומפאונד נכנס רשמית למשחקים האולימפיים. זה סוג של הגשמת חלום. עבדתי קשה כדי להגיע לרמה הזאת, והפעם אני לא בא ללמוד, אני בא להראות מה למדתי. זה שינוי בגישה. אני מגיע מוכן, חד, ממוקד. מרגיש בשל מתמיד".
מה שונה הפעם לעומת תחרויות קודמות?
"בהרבה מהתחרויות הגדולות הקודמות באתי כדי ללמוד, להבין איך זה מרגיש לעמוד מול הטובים ביותר, לחוות את הלחץ, להתמודד עם במה גדולה. הפעם הגישה שונה לגמרי. זה כבר לא 'נראה מה יהיה', אלא 'בוא נראה לכולם מה אני יכול לעשות'. אני מגיע כדי להתחרות, לא רק להשתתף. זה מנטליות אחרת לגמרי, הרבה יותר בטחון, הרבה יותר מיקוד".
מה המטרות שלך בתחרות עצמה?
"ברור שתמיד המטרה היא לעלות שלב, להגיע לשלבים הגבוהים, אולי אפילו לפודיום. אני מאמין שיש לי את הכלים לזה גם פיזית וגם מנטלית. אבל חשוב לי להדגיש: בקומפאונד, ההבדלים מאוד קטנים. כל טעות הכי קטנה ואתה בחוץ. אז מבחינתי המטרה היא לאו דווקא מיקום, אלא ביצוע. לעשות את הירי הכי טוב שאני יכול, חץ אחרי חץ. אם אצליח להישאר יציב, מדויק, מחובר לעצמי וגם התוצאה תגיע".
איזה תהליך עברת מהתחרויות הקודמות ועד עכשיו?
"עברתי לא מעט. גם מבחינת יכולות טכניות, שיפרתי המון דברים באחיזה, ביציבות, בנשימה וגם מנטלית, בעיקר. למדתי לשלוט בלחץ, לפשט את הגישה שלי, להישאר רגוע גם כשסביבי סוערת התחרות. אני גם עובד עם פסיכולוג ספורט, רועי סמואל, שעוזר לי מאוד לבנות תהליכים שקטים, להוריד רעש, להתרכז רק במה שחשוב".
מה הדבר שהכי מושך אותך בענף הקומפאונד?
"זה ספורט שיש בו הכל. הוא דורש גם יכולת פיזית, גם טכניקה מאוד מדויקת, וגם ריכוז מנטלי שאין שני לו. כל ירייה היא אתגר חדש. אתה תמיד מחפש את החץ המושלם וזה אף פעם לא נגמר. זה עולם שלם של שיפור עצמי בלתי פוסק, וזה מה שאני אוהב. אני אוהב לשבת שעות ולכוונן, ללטש, לבדוק זוויות. זה ספורט למי שאוהב דיוק, תהליכים, ואולי גם קצת אובססיביות טובה".
הישג השיא שלך עד כה היה באליפות אירופה בחורף האחרון. איך זה הרגיש?
"זו הייתה אליפות מאוד מיוחדת בשבילי. קודם כל כי היא באה בתקופה לא פשוטה. אחרי מלחמת אוקטובר היו הפסקות, עומסים רגשיים, תחושת חוסר ודאות. אבל דווקא שם, בקרואטיה, הצלחתי להתעלות. זכיתי במדליית זהב אישית ובזהב קבוצתי וזה הרגיש כמו שחרור. הרגשתי שאני חוזר לעצמי. אני זוכר את התחושה על הפודיום, שקט פנימי, סיפוק ענק. זו הייתה הוכחה בשבילי שאני מסוגל להתמודד גם עם תקופות קשות ולהישאר מדויק".
איך אתה מתמודד עם הלחץ בזמן תחרות?
"אני משתדל להוריד את כל הרעש. אני חוזר ליסודות: נשימה, כוונת, אחיזה. אני אומר לעצמי – רק חץ אחד. רק הירייה הזאת. לא מסתכל קדימה, לא על הדירוג, לא על היריב. זה מאוד קשה, כי המוח שלנו תמיד קופץ קדימה, אבל זו המיומנות האמיתית בקומפאונד, להיות ברגע. כשאני מצליח להיכנס למוד הזה, אני בשיא שלי".
כמה חשובה לך התמיכה הקבוצתית?
"זה אולי נשמע מוזר, כי קשתות זה ספורט אינדיבידואלי, אבל מבחינתי הקבוצה זה הלב. כשאני עומד על הקו ליד חברים מהנבחרת, יש אנרגיה אחרת. אנחנו דוחפים אחד את השני, נותנים כוח גם כשקשה. זה נותן תחושת שייכות, בטחון. אנחנו שם אחד בשביל השני וזה מעלה את הרמה של כולנו".
איך אתה רואה את התפתחות הענף בישראל בשנים האחרונות?
"זה מדהים. אני זוכר שב־2019 היינו חבורה קטנה שנפגשת פעם בשבוע. היום יש לנו מרכז אימונים מסודר בווינגייט, נבחרות נוער ובוגרים, צוות מקצועי רחב. גיא מצקין המנכ"ל עשה עבודה אדירה בבניית התשתית, וזה משתלם. היום יש בארץ ילדים בני 14–15 שכבר יורים ברמות גבוהות מאוד. זו רק ההתחלה".
אתה מרגיש שהענף מקבל הכרה כמו שצריך?
"לא ממש. התקשורת בארץ כמעט לא מסקרת אותנו, והרבה אנשים בכלל לא יודעים מה זה קומפאונד. זה חבל, כי זה ספורט מאוד אטרקטיבי. אבל אני מקבל את זה. החלטתי לא להתמקד בזה. אני שם את כל האנרגיה בלהיות טוב. אני מאמין שעם הזמן, אם נמשיך להצליח, ההכרה תבוא".
איך השפיע עליך מה שקרה אחרי 7 באוקטובר?
"בהתחלה הייתה תחושת אשמה. הרגשתי לא בנוח לנסוע לחו"ל ולייצג את המדינה בזמן שפה אנשים נלחמים. אבל כשזכינו במדליה באליפות אירופה קיבלתי תגובות כל כך מרגשות מאנשים שכתבו לי שזה נתן להם אור, תקווה, גאווה והבנתי שזה השליחות שלנו כספורטאים. אנחנו לא מחליפים לוחמים, אבל אנחנו יכולים להביא רגע של השראה".
לאן אתה שואף להגיע הלאה?
הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם
"לוס אנג'לס 2028 זו מטרה מאוד ריאלית עכשיו כשהקומפאונד בפנים. אני כבר היום מדורג בטופ 10 בעולם, ויש לי שותפה חזקה מאוד, עלמה איפרגן איתה התחלנו לבנות את הצוות המעורב. המטרה היא ברורה, להעפיל, ולהביא מדליה. אני גם מסתכל קדימה ל־2032, אולי גם תחרות אישית תיכנס – ואז זה בכלל פותח אופק חדש".
