בהוראת בג"ץ יכנס יריב לוין ביום חמישי את הוועדה לבחירת שופטים, לבחור את נשיא העליון הבא. עשרות אלפי הסתייגויות נערמו על שולחנו לאחר שפנה לציבור לכתוב את דעתו על כלל שופטי בג"ץ, שאותם הפך למועמדים בעל כורחם, ובמהלך הישיבה הצפויה יבקש לדון עם חברי הוועדה בסדרי הדיון, באופן הצגת ההסתייגויות, ובמילים אחרות – לייבש את הנוכחים בשורה ארוכה של דיוני סרק חסרי תוחלת.
נשיא לעליון לא ייצא משם. לוין יודע שזמנו קצוב. שבסופו של דבר, בג"ץ יאבד את הסבלנות ויורה לו להביא את מינוי הנשיא להצבעה, שבה יפסיד. בינתיים, הוא משחק על הזמן.
להערכתו, אין רוב בכנסת להעביר את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים או כל חלק אחר ברפורמה המשפטית, לרבות פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שלו הוא בכלל מתנגד. בשיחות סגורות אומר לוין שהממשלה אולי תרוויח מכך שתוכל למנות יועץ מטעמה שיסייע לה לממש את מדיניותה באופן חוקי ולא יתקע מקלות בגלגליה, אבל המחיר עשוי להיות מינוי ליאת בן ארי או כל גורם עוין אחר לממשלה לתפקיד התובע הכללי.
בתחילת השבוע ביקשו לוין ומזכיר הממשלה יוסי פוקס מהשרים להעביר להם בכתב את המקרים שבהם תקעה היועמ"שית את מהלכיהם בטענה של מניעה משפטית. המכתבים החלו להיערם. אלא שלשאלה מה הצעד הבא אין עדיין תשובה. אחד המהלכים שנשקלים הוא עריכת שימוע, פנימי או פומבי, לגלי בהרב־מיארה, שתיאלץ להשיב על הטענות ולהסביר מדוע עצרה ועיכבה מאות החלטות שאותן ביקשה הממשלה לקדם. חלקן, אגב, הובאו למבחן בג"ץ והסתיימו במפלה ליועצת, חלק אחר נמשך על ידיה עוד לפני שהגיע המבחן המשפטי.
אבל גם לשימוע כזה, אם יתקיים, צריך שתהיה תכלית. נכון לעכשיו, ההחלטה להדיחה מתפקידה לא התקבלה. מהלכי הממשלה, המתקפות בישיבותיה ובכנסת ואיסוף החומר נגדה הם לבישת החליפה של האיומים. עדיין לא ההוצאה לפועל. ניסיון להחזיק אותה קצר. לא דרך אלגנטית במיוחד, אבל ייתכן שיעילה.
אמון הציבור הוא הנכס החשוב ביותר של שומרי הסף. הם, מגיני האינטרס הציבורי הבלתי נבחרים, נשענים על האמונה היוקדת כי שליחותם הנאמנה מתבצעת ללא משוא פנים, הטיות פוליטיות או אינטריגות אישיות. כל ישותם מקצועיות ויושרה. בהרב־מיארה איבדה את התמיכה הזאת. איבדה את מקור כוחה. כעת היא שם רק מכוח האינרציה. מכוח מיליה קטן של משפטנים, פקידים ופוליטיקאים, ולפי מה שהתברר השבוע בעמודים הראשונים של העיתונים היומיים שנמרחו במודעות תמיכה עם תמונתה המתנוססת, גם כמה אילי הון וטייקונים.
"הצדדים מסכימים שיש לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לצורך כך יביא שר המשפטים הצעה לאישור הממשלה בדבר פיצול כאמור", נכתב במסמך. הצדדים המדוברים הם גדעון סער ויאיר לפיד. המסמך הוא מסמך ההסכמים הקואליציוניים בין תקווה חדשה לבין יש עתיד, שנחתם בהקמת הממשלה הקודמת. מה שמוצג היום כמתקפה על שלטון החוק על ידי ראש האופוזיציה לפיד, היה נראה מהלך נכון וראוי בעיניו כראש ממשלה.
שאלת הצנזורה העצמית
מעצרם הממושך של אלי פלדשטיין ואנשי המילואים המעורבים בפרשת המסמך הסודי עורר סערה ציבורית, שבמוקדה השאלה אם מדובר בחשדות פליליים אותנטיים או בחלק ממסע ציד נגד ראש הממשלה. בעוד אלה מעדיפים להתמקד בכתב הצהרת התובע כפי שנמסרה לבית המשפט, שבו מתוארים הדברים בשיא חומרתם עד כדי פגיעה ממשית בביטחון המדינה ובטרפוד אפשרי של עסקת חטופים, אחרים מתמקדים בתנאי המעצר, בעינויים הקשים, במה שנראה כמו הכנה לניסיון התאבדות, ובנחישות המערכת לגייס עד מדינה כדי להגיע ללווייתן השמן מבחינתם – ראש הממשלה.
השיח הזה, על כל צדדיו, משרת את מערכת הביטחון ואת צמרת צה"ל ומרחיק מהן את נושא הדיון האמיתי שאמור היה להתנהל בעקבות האירוע, הסב סביב העובדה ששוב הוסתר מידע מהדרג המדיני. אחד הלקחים החשובים ביותר מאירועי 7 באוקטובר, שייכתבו באותיות של דם בכל ועדת חקירה או בדיקה שלא תוקם, ושהיה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהסיסטם ומההיררכיה שבין הדרג הצבאי למדיני – שוב הופר. גם אחרי התצפיתניות. גם אחרי ליל 7 באוקטובר, שבו הוחלט שלא לעדכן את לשכת ראש הממשלה. שוב בוחר מי שבוחר בדרג הצבאי שיש מידע שעדיף שצמרת המדינה, הממונה עליו, לא תדע.
אמנם יש יסוד סביר להניח שוועדת המשנה החשאית של ועדת חוץ וביטחון לענייני מודיעין קיימה דיון בנושא הזה בדיוק, אולם זה ממש לא מספיק. הסתרת מידע צבאי חשוב מהדרג המדיני על ידי הדרג הצבאי, ועוד בזמן מלחמה, היא דבר שצריך להיחקר ולהיבדק עד תום. לא יוכל לשרור אמון בין הדרגים בלי זה. כשגורמים בממשלה מתחילים לשאול את עצמם אם ייתכן שצה"ל ושב"כ יודעים ברגע זה, או ידעו בנקודות זמן אחרות במלחמה, על מיקומם של חטופים בעזה אבל נמנעו מלמסור את המידע לממשלה כי הם מעדיפים עסקה על פני פעולה צבאית – מבינים שייתכן כי נחצה קו אדום. אפילו מסוכן.
מישהו רוצה להתקדם?
היה רגע אחד בחודשים האחרונים שבו יולי אדלשטיין שקל להרים ידיים. להודיע שלנוכח התנהלות הצדדים, אין ביכולתה של הוועדה בראשותו להעביר חוק גיוס. את החיצים הוא מפנה לשני הצדדים: לשר הביטחון הקודם יואב גלנט ולסיעות החרדיות. גם מצה"ל הוא לא חוסך ביקורתו. במשך חודשים מנסה אדלשטיין לקבל נתונים, לקבל מידע, מספרים, תוכניות, יחידות ייעודיות, הליכי מיון, ולא מקבל כלום. נציגי הצבא מגיעים לדיונים, אבל לא מספקים שום מענה אמיתי לשאלות שלו ושל חברי הוועדה שיועילו להם בניסוח חוק הגיוס החדש.
למשל, המספר 3,000. זה מספר המתגייסים שהציג צה"ל שביכולתו וברצונו לגייס מקרב האוכלוסייה החרדית. זה המספר הרשמי שהוצג לוועדה. אותו מספר הוצג גם לבג"ץ. כל ניסיון של אדלשטיין ושל יתר חברי הוועדה לפרק את המספר הזה, להבין מה עומד מאחוריו, לקבל תשובות מדוע רק 3,000 מתוך מחזור של 13 אלף, כאשר צורכי הצבא גבוהים בהרבה, העלו חרס.
התרחיש הזה, שבו אדלשטיין מודיע שלא עלה בידו לנסח חוק, עוד עשוי להתממש. הדבר תלוי בעיקר בשינוי הכיוון של צה"ל לשתף פעולה איתו ועם הוועדה. השבוע נפגש אדלשטיין עם שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של צה"ל מכאן והלאה. אדלשטיין יצא מרוצה מהפגישה. ימים יגידו אם השמחה היתה מוקדמת מדי.
שתיקה רועמת
גורמים במערכת הביטחון המעורים בנושא מעריכים כי לא יהיה שום שינוי בשיתוף הפעולה של צה"ל עם הוועדה מהסיבה הפשוטה: צה"ל משתף פעולה באופן מלא גם עכשיו. וגם בתקופת גלנט. הם מציינים את עשרות הפעמים שבהן הגיעו ראש אכ"א, נציגיו ונציגים אחרים של מערכת הביטחון, השתתפו בדיוני הוועדה, הציגו את דוח שקדי כביכול לגיוס ולשילוב של חרדים במסגרות שונות על פי צורכי הצבא, ולא התחמקו משום מענה לשום שאלה.
לדבריהם, הסיבה שאין חוק היא אדלשטיין עצמו. הוא זה שבוחר לא להתקדם, לא לדון עם החרדים, ולא להביא לשולחן שום נוסח. הרי לא באמת צריך את התשובות מהצבא כדי להעביר חוק, אמרו. אם לא מקובל עליו 3,000 כפי שאמר השבוע, שיביא חוק עם 7,000, או עם 15 אלף, מה עוצר בעדו? הוא לא מביא כלום. האשמתם של הצבא ושל השר הקודם היא גלגול אחריות, אמרו.
חברי הכנסת החרדים, שהיו אמורים להיות בלב האירוע הנוגע ישירות לציבור ששלח אותם לכנסת, מוצאים את עצמם צופים מהצד. הם הכינו את עצמם למשא ומתן אינטנסיבי, אבל נשארים בחדריהם באין דורש. איש לא מבקש להיפגש איתם, ואיש לא דן עימם. בינתיים האיום הגדול ביותר, תקציב המעונות, הוסר בפשרה שהציע בג"ץ. לפחות לשלושת החודשים הקרובים. על החוסר בתקציב הישיבות כבר התגברו בעיקר בזכות מסע תרומות רחב־היקף בחו"ל, וכעת מתפנים הם לטפל בנושא צווי הגיוס ההמוניים ששיגר גלנט באקורד הסיום שלו, לפני ששוגר בעצמו חזרה לכנסת.
היו כאלה ששתיקת הח"כים בנושא נראתה להם מוזרה. הם הרי היו צריכים להרים קול צעקה. הרחובות בוערים, הרבנים מקצינים את התבטאויותיהם – והם שותקים. ולא בכדי. הרעש רק יפריע למהלכים הנרקמים מאחורי הקלעים לצמצם את הנזק שבהכרזה על בחורי ישיבה עריקים. לא אכפת להם ההכרזה, אלא רק השלכותיה. אם יוכלו להוציא דרכון, לנסוע לחו"ל ולהנפיק רישיון בעודם מוכרים על ידי הרשויות כעריקים רשמיים, למי אכפת.
חברי הכנסת החרדים ערים מאוד לשיח הציבורי, שעוין מאוד אותם ואת המגזר בכלל. הם כשלעצמם לא שותפים להתלהמות החרדית נגד הגיוס ולניסיון להחרים את הצבא בשל שליחת הצווים השרירותית. אבל הרבנים מעליהם רואים את הדברים אחרת. אם החרמת צה"ל היתה חלקה של קבוצה קטנה ומוחרמת, הפלג הירושלמי, שרבניה אסרו על חבריה לגשת לצו ראשון ולהכיר בכלל במרות צה"ל, הרי גישה זו הופכת להיות נחלת הכלל. כולל רבני ש"ס, אלה שהיו עד כה המתונים שבחבורה. אלה שחברי הכנסת המייצגים אותם, כמעט כולם, שירתו בצה"ל.
ראש הממשלה דיבר השבוע בוועדת החוץ והביטחון על יחידה צבאית חדשה, שתורכב מחיילים חרדים שתפקידם הייעודי יהיה לשמור על גדר הגבול הארוכה עם ירדן. היחידה, שתמנה כמה גדודים, תאפשר לחייליה להמשיך ללמוד בישיבות ולשלב משמרות על הגדרות.
צה"ל לא זורם כרגע עם הרעיון, והח"כים החרדים לא נדרשו להכריע בעניין. מבחינתם חוק הגיוס זה משהו שכנראה כבר לא יקרה, בטח לא באקלים הנוכחי של מלחמה בחוץ וזעם ציבורי בפנים.
