סדרת הבלשות המעון, שעלתה לאחרונה לנטפליקס, מנסה להיות דרמה בלשית בסגנון "רצח כתוב היטב" – רק חבל שהתסריט לא כתוב היטב. הסדרה נוצרה על ידי פול ויליאם דייוויס (שכתב גם ל"סקנדל"), בהפקת שונדה ריימס, ומבוססת על הספר הלא-בדיוני The Residence מאת קייט אנדרסן בראואר. העלילה מתרחשת כולה בבית הלבן, שם נרצח ראש צוות עובדי המעון במהלך אירוע רשמי, נוצץ ומבולגן.
קורדליה קאפ (אוזו אדובה) – בלשית עם סגנון לא שגרתי – בלא שגרתי הכוונה לבלתי נסבלת. זה כנראה מה שקורה כשאמריקאים מנסים לחקות סגנון בלשות אנגלי. קו עלילה שלא מתרומם, ג'מפקטים מעייפים, דמויות וולגריות – כל אלה עומדים בניגוד גמור למורשת העדינה, המורכבת והמתוחכמת של סופרי המסתורין הבריטים. הבלש הרקול פאורו של אגתה כריסטי ושרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל פשוט לא יכלו להיוולד אלא באנגליה: מדינה אפרוירית, גשומה, אפופת ערפל ומסתורין.
אגתה כריסטי הייתה לא פחות ממכונת כתיבה אנושית. היא פרסמה 66 רומנים בלשיים, 14 אוספי סיפורים קצרים וכתבה גם מחזות (כמו “מלכודת עכברים” שמחזיק בשיא ההצגות הרצופות בלונדון). סגנונה התבסס על תבונה, צניעות וסבלנות – כתיבה שבה כל פרט קטן עלול להפוך למפתח לתעלומה. היא ידעה לא רק להמציא תעלומות – אלא לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו באמת יכולים לפצח אותן.
פוארו, הבלש המיתולוגי של אגתה כריסטי, היה סוג של אנטי גיבור. הוא היה קטן קומה, מדוקדק , עם שפם מוקפד ותאווה מוגזמת למתוקים. אבל דווקא בזכות השקט שלו הוא היה יכול לראות פרטים שאחרים פספסו והפך לבלש שהקהל התאהב בו. הוא לא התנשא, הוא לא זלזל – הוא פתר. העולם שלו היה מורכב מחשודים שלא הסגירו הכל במבט ראשון.
לעומת זאת , המעון לא מאפשרת לצופה כל תהליך של חשיבה או מעורבות עצמאית. היא עסוקה בלומר לנו מי טיפש, מי מבריק, מי רע ומי צודק. היא מחליפה את מלאכת הבלשות האמיתית בדמויות סטאורפיוטיפית מגוחכת ובואו נגיד את זה- אמריקאיות. ניסיונה של הסדרה להידמות ליצירות כמו Knives Out או Glass Onion (סרטי הרצח המודרניים של ריאן ג’ונסון) לא צלח נקודה.
הבעיה המרכזית (חוץ מיתר הבעיות) היא החיבור הרגשי – או יותר נכון, היעדרו. הסדרה נפתחת עם רצח, אך לא טורחת לספר לנו מי היה הקורבן ולמה צריך בכלל להיות אכפת לנו ממנו. אין רגע של שקט או עומק שיאפשר לבנות אמפתיה. זהו מוות נטול משמעות, וכך גם החקירה בעקבותיו.
גם הדמות הראשית, הבלשית קורדליה קאפ, אמורה להיות אקסצנטרית ומבריקה – אך בפועל היא בעיקר שחצנית. יש לה אובססיה לציפורים שאמורה לשוות לה ייחוד, אך בפועל זה מרגיש כמו קישוט תסריטאי ריק מתוכן. היא מתנשאת, צינית, מנותקת מהקהל. ואולי הכי גרוע – היא פשוט לא מסקרנת. העיקר שנטפליקס ליהקו דמות של אישה שחורה, גדולת מימדים עם תסביך גדולה לתפקיד ראשי וסימנו וי על כל הרובריקות.
השחקנים המשניים – ג’אנקרלו אספוזיטו, רנדל פארק, סוזן קלקי ווטסון – עושים מה שהם יכולים, אבל הדמויות שלהם שטוחות וגנריות. הגברים מוצגים כאינפנטיליים, חסרי תועלת ומגוחכים. הנשים – כדמויות קשוחות אך חסרות חמלה, כאילו כל מערכת היחסים בסדרה נבנתה כדי לצעוק "מסר" במקום לספר סיפור.
אפילו האסתטיקה – מרהיבה ככל שתהיה – לא מצילה את המצב. הצילום מוקפד, התלבושות לעניין, הבית הלבן מצולם בזוויות מושקעות – אבל כל זה רק מדגיש עד כמה התוכן ריק.
וכדי להוסיף על כל זה – גם הסיום לא מציל את המצב. אחרי ששרדנו את אינספור הפרקים באורך שעה, מגיע הרגע שבו סוף סוף מתגלה זהות הרוצח – וזה פשוט מאכזב. בלי ספוילרים, נגיד רק שזה אדם שמשרת את האג׳נדה הנטפליקסית הפרוגרסית, המטרחנת, המתישה והכפויה.
ובסוף, נותר לתהות על הבחירה הכללית של נטפליקס: בשנים האחרונות, השירות הזה הפך למפעל תוכן אינסופי – בכל שבוע סדרה חדשה, בכל חודש טרנד חדש – אבל מעטים מהם באמת נשארים. המעון היא דוגמה מובהקת לבעיה הזו: סדרה עם רעיון מעולה, הפקה עם תקציב מפואר, ובפועל – חלולה. אין לה שיניים, ואין לה לב.
אולי הגיע הזמן שנטפליקס תפסיק לייצר עוד ועוד "תוכן", ותתחיל לשים דגש על האיכות ולא על הכמות. כי בסוף, לא משנה אם מדובר ברצח, דרמה רומנטית או קומדיה – בלי דמויות שאכפת לנו מהן, אין סיבה להישאר.
