בטרם יצא לאקרנים הסרט “מרי פופינס", שזיכה את ג’ולי אנדרוז בפרס האוסקר הראשון שלה והקנה לה תהילת עולם, נפגשו איתה התסריטאי ההוליוודי ארנסט להמן והבמאי והמפיק רוברט וייז, יוצרי הסרט המוזיקלי “צלילי המוזיקה". אנדרוז נודעה אז כשחקנית תיאטרון.
“בוב (רוברט וייז) הכין רשימה של שלוש שחקניות שהוא חשב ללהק לסרט: ג’ולי אנדרוז, גרייס קלי ושירלי ג’ונס", סיפר להמן בריאיון טלוויזיוני ב־1978. “נסענו לאולפני דיסני וצפינו בקטעים מתוך ‘מרי פופינס’, כשהסרט עוד היה בשלבי עריכה. אני זוכר שאחרי שתי סצינות בוב לחש לי באוזן: ‘בוא נחתים את הבחורה הזו לפני שמישהו אחר יראה את הסרט ויחטוף אותה!’. וכך קרה".
השניים החתימו את אנדרוז על חוזה בסכום נמוך של 225 אלף דולר. “אם היינו מחתימים אותה אחרי הזכייה באוסקר עם ‘מרי פופינס’ היינו צריכים לשלם לה פי חמישה", הודה להמן. ואילו אנדרוז עצמה הודתה בריאיון ב־1987: “אלמלא הייתי חותמת על חוזה לפני צאת ‘מרי פופינס’, הייתי חושבת פעמיים אם לשחק ב’צלילי המוזיקה’ כי הדמויות היו די דומות באופיין ובמהותן. לא רציתי להיות דמות טיפוסית שכל כך צרובה בתודעה כדבר אחד, וליצור מצב שבו במאים ומפיקים לא יראו צדדים אחרים של כישורי המשחק שלי".
מהמנזר להוליווד
למזלה של אנדרוז בת ה־29, היא חתמה על החוזה בזמן. דמותה של האומנת המזמרת שהיא גילמה בסרט, הנזירה מריה ריינר, נעשתה אחת הדמויות האהובות בקולנוע ההוליוודי, ו"צלילי המוזיקה", שיצא לאקרנים ב־2 במרץ 1965 נחשב לאחד הסרטים המצליחים והפופולריים ביותר בעולם. הוא נמצא במקום השישי ברשימת הסרטים המצליחים ביותר קופתית בכל הזמנים, והוא קטף חמישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, פסקול המוזיקה הטוב ביותר, העריכה המוזיקלית הטובה ביותר והעריכה הטובה ביותר.
אף שאנדרוז לא זכתה באוסקר על תפקידה בסרט, הוא ביסס את מעמדה ככוכבת הוליוודית. חודשים ספורים אחרי צאת הסרט היא קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. “אני לא מאמינה שחלפו 60 שנה מאז שצילמנו את הסרט. אני מרגישה כאילו חלפו רק 20 שנה", סיפרה לאחרונה אנדרוז בת ה־89 בריאיון טלוויזיה. “עשיתי כל כך הרבה סרטים מאז, אבל הדמויות שזוכרים לי יותר מכל הן של האומנת המזמרת ב’מרי פופינס’ וב’צלילי המוזיקה’. אני שלמה עם זה כי ‘צלילי המוזיקה’ הוא סרט כל כך נהדר. אני בת מזל שהתבקשתי לגלם את התפקיד הזה. היה לי תענוג לעבוד על הסרט. משמח אותי שעד היום הסרט פופולרי באותה מידה".
עלילת הסרט מבוססת על סיפורה האמיתי של הברונית מריה פון טראפ. מריה נולדה ב־1905 באוסטריה, התייתמה מהוריה בגיל 7, סיימה לימודי הוראה והצטרפה כמתלמדת למנזר. היא נעשתה מורה פרטית של אחת מילדי משפחת פון טראפ, ועם מותה של אם המשפחה החלה ללמד את כל שבעת הילדים. כמו באגדות, היחסים בין המורה ובין האב האלמן, הקפטן גיאורג פון טראפ, התהדקו – והם נישאו, אף שהוא היה מבוגר ממנה ב־25 שנה. השניים נישאו ב־1927 ונולדו להם שלושה ילדים.
ב־1935, בתקופת השפל הגדול באוסטריה, המשפחה איבדה את כל כספה, וכדי להתפרנס הקימה מריה עם הילדים את להקת “זמרי משפחת פון טראפ" ששרה וניגנה. הלהקה המשפחתית הפכה לאטרקציה באוסטריה, והמשיכה לסיבוב הופעות בארצות הברית ובקנדה. במהלך הסיבוב בחו"ל הוחרם בית המשפחה על ידי הנאצים, והמשפחה כבר לא שבה לאוסטריה, אלא היגרה לארצות הברית והמשיכה לעסוק במוזיקה. ב־1949, שנתיים אחרי מותו של קפטן פון טראפ, פרסמה מריה את ספרה הראשון, “The Story Of The Trapp Family Singers", ובשנת 1956 יצא סרט גרמני (“Die Trapp Famillie") המבוסס על הספר.
במאי התיאטרון וינסנט דונהיו הפך את הסרט למחזמר עם שירים מקוריים שכתב צמד המוזיקאים היהודים אוסקר המרשטיין וריצ’רד רוג’רס. ההפקה המקורית של ברודוויי, בכיכובם של מרי מרטין ותיאודור ביקל (ישראלי־אמריקאי, ממייסדי תיאטרון הקאמרי), עלתה ב־1959 וזכתה בחמישה פרסי טוני. “אני מתביישת להודות שבאותה תקופה לא התלהבתי במיוחד מהמחזמר הזה", חשפה אנדרוז בספרה “Home Work". “ההצגה הייתה מתקתקה מדי עד כדי כך שקרול ברנט ואני עשינו עליה פרודיה בתוכנית טלוויזיה".
בשנת 1960 רכשה חברת “פוקס המאה ה־20" את הזכויות לגרסה הקולנועית של המחזמר. עלילת הסרט מתרחשת בזלצבורג בשנת 1938. קפטן פון טראפ הוא אלמן עשיר וקפדן, שמאז שאשתו נפטרה מסרב להכניס שמחה ומוזיקה לבית. כשמריה מגיעה, הילדים מתנכלים לה, אך מהר מאוד מתאהבים באישיותה והיא מלמדת אותם לשיר.
הקפטן עצמו מתאהב בה ולבסוף הם נישאים במנזר. מריה והילדים מקימים להקה ומופיעים בפסטיבל זלצבורג, ובהמשך המשפחה בורחת מהמשטר הנאצי באוסטריה, בצעידה בהרים, לשווייץ. על אף שהסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מריה פון טראפ, חלק מהפרטים בסיפור שונו. בין השאר, בסרט מריה היא אומנת ולא מורה, והמשפחה בורחת ברגל לשווייץ ולא ברכבת לאיטליה ומשם לארצות הברית.
לאחר שליהק את אנדרוז לתפקיד הראשי, בחר וייז לתפקיד קפטן פון טראפ את השחקן השייקספירי הקנדי כריסטופר פלאמר. “בהתחלה רצו בחברת ההפקה שחקן מפורסם, ושמות כמו שון קונרי, בינג קרוסבי ויול ברינר הובאו בחשבון, אבל אחרי שראיתי את כריסטופר עושה תפקיד נפלא בהצגה ‘ריצ’רד השלישי’ ידעתי שהוא השחקן המתאים לגלם את הקפטן", סיפר וייז.
להיטים לנצח
צילומי הסרט החלו במרץ 1964 באולפני חברת הסרטים בלוס אנג’לס, אך חודש לאחר מכן הם הועברו לתיאטרון, למנזר, לארמון, להרים ולפארק בזלצבורג. הצילומים הסתיימו בספטמבר באותה שנה.
“כשהגיע הזמן לצלם את הסרט, אני חושבת שרובנו הרגשנו שהסרט עלול להיות מתקתק מדי אם לא נהיה זהירים", ציינה אנדרוז בריאיון. “אני יודעת שהבמאי שלנו, רוברט וייז, חש כך, אני יודעת שהפרטנר הנפלא שלי, כריסטופר פלאמר, חש כך, וגם אני בהחלט חשתי כך, ולכן, היו כמה שיחות לפני שהתחלנו לצלם בעניין הדרך הטובה ביותר להיפטר מהחלקים היותר סתמיים של הסרט. בגלל התפאורה היפהפייה, שבעת הילדים והמוזיקה המופלאה – זה היה עלול להיות מתקתק מאוד וזה היה מתפספס.
"אני חושבת שמי שגנב את ההצגה הוא כריס פלאמר שנתן לסרט את הדבק שלו. הוא היה שחקן כל כך נפלא, והפכנו לחברים טובים. החברות שלנו הועברה לקהל. אני זוכרת שרוברט וייז דאג לנגן את השירים מהסרט ברמקולים גדולים בזמן הצילומים כדי שנקבל את התחושה הכי חזקה, כדי שכשנשיר את השירים בליפסינג, זה יהיה הכי אותנטי שיש".
השירים המפורסמים ביותר בסרט, שאת כולם שרה אנדרוז, הם “Do Re Mi", “Edelweiss",“My Favorite Things", ו־"Sixteen Going On Seventeen".
בטרם יצא הסרט לאקרנים החליט וייז לערוך כמה הקרנות פרטיות בארצות הברית כדי להעריך את סיכוייו להצליח. “ברגע שראינו את תגובת הקהל ואת המשובים, שהיו יוצאים מהכלל, היינו בטוחים שיש לנו סרט מצליח מאוד, אבל לא היה לנו מושג שהוא ימריא לגבהים כאלה", הודה וייז מאוחר יותר. גם הכוכבת אנדרוז הופתעה: “לא האמנתי שהסרט יהיה כזה מצליח. חששתי שיראו בו חיקוי של ‘מרי פופינס’, אבל בסוף הוא מכר יותר כרטיסים מכל הסרטים שעשיתי", כתבה בספרה. “זו ללא ספק ההצלחה הגדולה ביותר שלי".
ב־2 במרץ 1965 התקיימה הקרנת הבכורה בתיאטרון “ריבולי" בניו יורק, ועל אף ביקורות מעורבות (היו מבקרים שטענו שהסרט “דביק" ו"נונסנסי קיטשי"), הוא זכה מיד להצלחה מסחררת. בישראל הוקרן הסרט לראשונה ב־10 בספטמבר בקולנוע “פאר" בתל אביב, והוא כבש גם את הקהל הישראלי.
“סוד הקסם של ‘צלילי המוזיקה’ בעיניי הוא קודם כל הסיפור האישי של מריה ודמותה הכובשת", מנתחת השחקנית חני נחמיאס, שגילמה את מריה בהפקה הישראלית הראשונה והמצליחה של “צלילי המוזיקה" ב־1995. “מריה לא מוצאת את מקומה במנזר ומתגלגלת לביתו של הקפטן פון טראפ שבו מושתת חינוך צבאי קפדני. מריה מכניסה לבית הקר והאפור הרבה חום, שמחה, וכמובן מוזיקה. ילדי הקפטן מתאהבים בה, גם הקפטן הקשוח נמס לצידה וסיפור אהבתם מרגש מאוד. המחזמר הצמיח להיטים גדולים ויש בו גם מוטיב של ניצחון האור על החושך, כשהמשפחה מצליחה להינצל ולברוח מהנאצים. בעיניי זה סיפור סינדרלה משובח, וכשיש ילדים על הבמה, הלבבות נפתחים ומתמלאים באהבה. מה צריך יותר?".
60 שנה אחרי שהעולם נחשף לסרט “צלילי המוזיקה", נראה שהמיתוס עדיין חי. דורות על גבי דורות גדלים על הסרט והשירים, ונוהרים בהמוניהם לתיאטראות ברחבי העולם שבהם האגדה מקבלת חיים על הבמה. גם בישראל נחשב המחזמר, שהופק כמה פעמים ורץ גם בימים אלה בהפקת “התיאטרון העברי", בכיכובה של רויטל זלצמן בתפקיד מריה, להצלחה מסחרית מסחררת. בתכלס? אפשר להבין את זה, כי אין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מניצחון האור על החושך.
