הנכד של אברם, ראשון לציון: כל שווארמה צריכה זיכרון, וסיפור

פתחתי עם חצי מנת ההודו (35 שקל). לא היה בה שום דבר מיוחד, לכאורה, אבל היא בכל זאת עלתה על הממוצע, הייתה טעימה ויצרה בילד-אפ לקראת המנה העיקרית – הפיתה עם העגל (49 שקל).

הסיבה, אגב, שאני מתחיל עם ההודו אינה רק ההעדפה לשמור את הטוב ביותר לסוף, אלא גם עניין הכמות. חצי המנה נותנת אינדיקציה אם לבסוף תצא מפה מפוצץ. נתקלתי כבר בחצאי מנות של שלושה ביסים, אבל אצל הנכד היא בהחלט גרמה לי לתהות אם אסיים את הפיתה השלמה.

טוב, לא באמת תהיתי, וברור שאסיים. הברנש חתך את המנה, הכניס את הבשר לפיתה ופיזר צנוברים מעל. צנובר, למדתי כבר בשנות ה-80 מהשווארמיות בחיפה, הוא דבר נפלא, אבל הוא אמור לבוא כחלק אינטגרלי מהגלגל ולא כתוספת. הבשר היה טעים ומתובל היטב, אבל פרי האצטרובל לא השתלב בו בהרמוניה ולמעשה היה מעט תפל. בסך הכול היה טעים, אבל.

מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) שופט, כידוע, את המקומות על פי שלושת הפרמטרים העיקריים שצוינו, אך ניקיון ורושם ראשוני בהחלט יכולים לתרום לו לציון ויחד עם השם המסתורי, הנכד של אברם קיבל תוספת של חצי נקודה עוד לפני הביס הראשון.

אשר למחיר, האינפלציה כבר הספיקה להוביל חלק מהשווארמיות לגבות על פיתה סכום עם הקידומת 5, כך ש-49 שקלים נחשב למחיר יקר ברף התחתון, אבל עובר. 35 שקלים לחצי מנה זו כבר הגזמה. הלוגיקה אומרת שעל חצי מנה לוקחים מעט יותר ממחצית המחיר, לא 70 אחוז מהמחיר המלא.

מה לגבי הטעם? זה לא היה רע, אפשר אפילו להגיד שטוב, אבל שווארמה צריכה להיות זכירה. כשאתה אוכל דונר באיסטנבול הטעם ימשיך ללוות אותך זמן רב. זה היה טעים באותו רגע, אבל פרח מהתודעה ברגע שקמתי ויצאתי. אז מה היה לנו? מחיר יקר, מנות גדולות, איכות טובה, טעם נשכח. בסך הכול נחמד אצל הנכד, לא יותר. נטו כמ"א הציון הוא 7, בתוספת הניקיון והשם המסתורי הוא עולה ל-7.5.

ואם דיברנו על השם, כמובן שיש כאן חוב, שהרי הסיפור מאחורי "הנכד של אברם" מסעיר במיוחד. בהיותי עיתונאי חוקר פניתי לבחור על הדלפק ושאלתי מה הפשר. "אה", הוא אמר כמי שעומד לטלטל את עולמי, "מי שפתח פה הוא בחור שלסבא שלו קוראים אברם