"שלא תדעו רק צער" הוא האיחול שמציעה אדוה אברמוביץ' לאנשים בבואם לנחם הורים שכולים, ולא "שלא תדעו עוד צער" כמקובל. כך היא מציעה באחד מפרקי "מתים עליהם", פודקאסט חדש, כן ומרתק שעלה בחודש שעבר בכאן הסכתים, ובו היא ושני חבריה לשכול, תומר שורץ וליאת שדה־סעדון, מדברים כמעט על הכל. לפרק הראשון כבר האזינו 10,000 איש.
אדוה היא אמא של נועם אברמוביץ', תצפיתנית שנרצחה במיגונית בנחל עוז ב־7 באוקטובר 2023; תומר הוא אביו של עומרי שורץ, שנפל ברצועת עזה ב־20 בדצמבר 2023; וליאת היא אמו של איתי סעדון, שנפל ברצועת עזה ב־2 בנובמבר 2023.
את הביטוי הזה היא טבעה בפרק "איך באמת אפשר לעזור", ובו השלושה מדברים על כיצד נכון לפנות לאחרים בבקשה לעזרה ואיך כדאי לאחרים להציע להם אותה. הם גם מדברים על הדרך הנכונה לתקשר את המצב שלהם לסביבה, ועל איך שדברים מסוימים – גם אם מכוונות טובות – נוטים להפריע.
הם הכירו בסדנת הכתיבה "חלונות" של מכון מנדל למשפחות שכולות. הסדנה התחילה בפברואר, בקושי חודשיים אחרי שתומר איבד את עומרי. "זה היה מאוד טרי. הייתי צריך את זה", הוא מספר. "הייתי גם בשיתוק כתיבתי. בעבר כתבתי וחשבתי שאולי שם יבוא משהו. והוא בא. יצא גם ספר שנקרא 'אינני באף מקום אחר' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שכל אחד כתב בו קטע ומשם נהיינו חברים".
"הסדנה הזאת זה הדבר הכי טוב שקרה לי אחרי שאיתי נהרג", אומרת שדה־סעדון. את הסדנה יזמה ד"ר מוריה דיין קודיש מהחוג לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, וד"ר מירי רוזובסקי הנחתה אותה. "הן לא חוו שכול קרוב ונדהמתי באיזו רגישות הצליחו להכיל את זה", היא אומרת.
"אחרי שהכרנו ב’חלונות’ והתחברנו, פתחנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'אנע תחזרו' – שזה א־איתי, נ־נועם וע־עומרי – ונהיו לנו שיחות פנימיות מאוד עמוקות", אומרת שדה־סעדון. "החלטנו להקליט אותן. התכנסנו שלושתנו באולפן. פתחנו מיקרופון ודיברנו. חופשי. בלי פילטרים. כל המחשבות שעוברות לנו בראש, אפילו על מחשבות אובדניות, נושא שגם יגיע לפודקאסט. ואז פשוט התחלנו להפיץ את זה".
"הם שלחו את זה לכמה אנשים וזה התגלגל גם אליי ואני אמרתי שזה חייב להיות הסכת אצלנו", אומרת צליל אברהם, מגישה ועורכת בכאן הסכתים. "התחלנו עם שלושה נושאים ראשונים והתגלגלנו מפרק לפרק".
"בתאגיד התלהבו בצורה בלתי רגילה", אומרת אברמוביץ'. "אני שאלתי ממה יש להתלהב. תומר מיכלזון, העורך של כאן תרבות, אמר 'אני רוצה אתכם אצלי' וככה זה נהיה. אז יש ממה להתלהב?", היא שואלת אותי.
הפרק השני הוא "הגוף הגיע לעבודה אבל הלב לא. עזבתי" על החזרה לעבודה ועל שכול ועבודה. הפרק השלישי "איך באמת אפשר לעזור" הוא זה שמוזכר כאן למעלה. הרביעי הוא על האחים של החיילים שנפלו – "הבטחנו להם בשלושים שהחיים לפני המתים. הם במקום הראשון", זה גם היה הפרק הראשון שהם הקליטו. הפרק שעלה בשבוע שעבר ושמו "להניח או להנציח" מדבר בעד עצמו. אפילו השמות של הפרקים, שלא לדבר על הנושאים עצמם, מלמדים על מידת הפתיחות והאינטליגנציה כשבאים להתייחס אל נושאים כאלה.
קהל היעד שלהם מגוון. הם קיבלו הרבה תגובות מהורים שכולים שהתרגשו עד מאוד. גם מי שלא נמצא במשפחת השכול, מי שהם מכנים "רגילים", אבל כואבים את כאבם של כה רבים בשנה וחצי האחרונות, הם בין מאזיניהם. השלושה מדברים בישירות ובאומץ על הכל, או לפחות על כל מה שמתאפשר להם שלא פוגע בקרובים אליהם. הם שואלים זה את זה שאלות, תומכים זה בזה, צוחקים פה ושם. כך גם בשיחה שלנו.
"עזבתי את העבודה כי הרגשתי שיש לי ציווי מנועם לעשות דברים עם משמעות", אומרת אברמוביץ'. "ועכשיו כשאני רואה שהפודקאסט פותח צוהר לשכול, ועוזר להורים שכולים, זה נותן לי משמעות באופן שלא דמיינתי".
הם מדברים על הקושי ביום־יום, ההחלטה לעזוב את העבודה, איך לעבור את החגים. "אנחנו לקראת חגים עכשיו וכל מה שבא לי זה להיכנס למקלחת ולא לצאת עד נובמבר", אומרת אברמוביץ'. "אבל אני יודעת שנועם נורא תכעס עליי. כי היא כל כולה היתה משפחה וכל כולה היתה חגים".
הם מאוד עסוקים בילדיהם החיים. שדה־סעדון מספרת שבתה מיקה חווה מצוקה עכשיו כשהיא בצבא (היא מדריכת טנקים בשיזפון, ממש איפה שאחיה שירת). "היא רחוקה והיא בועטת בי ואני לא יודעת איך לעזור לה", היא מודה. "פעם ידעתי איך להתמודד. היה לי מכל, יכולתי להכיל את זה. עכשיו גם המכל שלי הרבה יותר קטן וגם זה חתיכת אירוע שאין לי מושג איך להתמודד איתו. אני יכולה להתמודד עם ילדה שנכשלה במבחן במתמטיקה. אני לא יודעת איך להתמודד עם ילדה שאיבדה את אח שלה. לא מזמן היא אמרה לי שכשהיא נולדה, איתי היה צריך להתרגל להפוך מאחד לשניים, ועכשיו היא צריכה להתרגל להפוך משניים לאחד".
"הייתי בן אדם מאוד חזק לפני כן, עכשיו אם עושים לי פוף אני נשברת", אומרת אברמוביץ'. "אני פירורים של האדם שהייתי קודם. ואם אני רואה את אחד הילדים שלי במצב של קושי, נגיד בבית ספר, אז זה מקשה גם עליי. אני לא יודעת להבחין במה זה קלאסיקה של גיל ההתבגרות ומה שייך לשכול, ואיפה זה מתערבב. מבהיל אותי שאני לא יודעת מה עושים".
"את מבינה שזה הרבה יותר מההסכת הזה?", שואל שורץ. "זה טיפול חינם אין כסף".
בהמשך צפויים פרקים על המשפחה והחברים הקרובים, פרק על הכתיבה ופרק על טיפול נפשי. "יש פרקים שאנחנו לא מעלים", אומר שורץ. "היום דיברנו בינינו על בני הזוג של הילדים אבל לא נעשה מזה פרק".
"גם על בני הזוג שלנו לא נדבר", אומרת אברמוביץ'. "אני לא צריכה לפגוע בסביבה שלי רק כי אני בחרתי להתערטל".
"לי אין בעיה לדבר, ואצלי זה יותר מורכב", אומרת שדה־סעדון. "אני גרושה, אז יש את מערכת היחסים עם אייל, אבא של איתי. התגרשנו שנה וחצי לפני שהוא נהרג. אנחנו עוד מעבדים את הגירושים שלנו. אנשים ישר שאלו אם זה מקרב בינינו. זה לא מקרב ולא מרחיק. נפרדנו בטוב. אנחנו עדיין בטוב. היינו ואנחנו עדיין צוות מעולה בתור הורים. גם עם עודד, בן הזוג שלי, אני ממננת את כמה שאני נשענת עליו. הוא נכנס לתמונה חצי שנה לפני שאיתי נהרג. אחרי השבעה אמרתי לו 'תקשיב, הדבר הזה יהיה איתי לכל החיים. אתה לא חייב. אנחנו חצי שנה ביחד. אבין לגמרי אם זה גדול עליך ותרצה ללכת. לא רציתי שיישאר איתי מתוך רחמים".
יהיה פרק על רחמים?
"רוב השכולים שאני מכירה שונאים שמרחמים עליהם", אומרת אברמוביץ'. "לא רוצים שיגידו שאנחנו מסכנים".
"יש הבדל בין מישהו שדואג לך לבין מישהו שמקטין אותך", אומרת שדה־סעדון. "גם לא מפריע לי כשאנשים משתפים אותי בקושי שלהם. לפעמים לא נעים להם כי כאילו אין מה להשוות. אבל אנחנו תמיד ננצח בתחרות מהגיהינום הזאת. יש משהו שמנצח שכול של ילד?".
הם בני אותו גיל בערך. אברמוביץ' בת 48, שורץ ושדה־סעדון בני 50 וקצת. אברמוביץ' מקיבוץ גבעת ברנר. שדה־סעדון מטבעון עכשיו, במקור מהערבה. הילדים שלה גדלו בהר חלוץ במשגב. ושורץ משדמות דבורה.
נפגשתם בסדנה שבה היו הרבה הורים שכולים. מה חיבר דווקא ביניכם?
"אנחנו דומים בווייב", אומר שורץ. ושדה־סעדון מוסיפה: "הילדים שלנו גדלו בבתי ספר כפריים, הלכו לתנועות נוער. גידלנו אותם על אותם ערכים".
כשאני שואלת אם חלק מהערכים האלה הוא שירות צבאי, כי גם אחרי השכול הילדים האחרים שלהם התגייסו, אברמוביץ' מתפלאת על השאלה: "יש אפשרות אחרת?".
ברדיו אמרת בצדק דברים מאוד קשים על התנהלות הצבא בנחל עוז, שהיתה שם הפקרות, שהן היו "בנות של אף אחד", שאנשים צריכים לשבת בכלא, שבלי זה שום דבר לא ישתנה.
"נכון. וכל ההנצחה שנעשתה אחר כך זה רק בזכות ההורים. אבל אני מרגישה שהצבא זה אנחנו ואנחנו הצבא. אני חושבת שהעם היהודי בישראל הוא גדול מסך החלקים של האירוע הזה. אני מאוד חרדה אם הילדים ירצו להיות קרביים, כשנגיע לגשר הזה נעבור אותו. האפשרות של לא ללכת לצבא לא עולה על דעתי".
"תמיד הייתי אנטי מיליטריזם", אומרת שדה־סעדון. "היה לי קשה עם זה שאיתי בחר ללכת לקרבי ולהיות לוחם. ממש לא חינכתי אותו לזה. חינכתי אותו להיות אדם אחראי ותורם לחברה, זה הוביל אותו למסלול של תפקיד משמעותי בצבא. ודווקא אחרי שהוא נהרג, הצבא הוא הגוף שהכי מחבק אותי. קצין הנפגעים, אדם על מדים, הוא הכי קרוב אליי ודואג לנו. יש מערך שלם של נפגעים שדואג למשפחות. קשה לי לכעוס על הצבא כי הדמויות שאני פוגשת הן כאלה שטובות אלינו".
"אני יותר קרוב לליאת מאשר לאדוה בעניין הזה", אומר שורץ. "כי תחושת ההפקרה של עומרי, שעשה את שנת השירות שלו בקיבוץ בארי, היתה עוד יותר גדולה. זה היה מבחינתו בוקס בבטן. הוא ראה בזה את מלחמת בארי".
מה השתנה ביחס למדינה, לפוליטיקה?
"יהיה לי יותר קשה לעשות פרק בפודקאסט על פוליטיקה. אני לא רוצה להיכנס לזירה האלימה הזאת ואני לא חושבת שאני יכולה לתרום", אומרת שדה־סעדון. "לאיתי היה חלום להיות טייס. הוא עבד ממש בלהגשים את החלום הזה והיתה לו תוכנית סדורה איך הוא נוסע לקנדה ללמוד תעופה. בזמן המהפכה המשפטית, כשהוא התחיל את התכנונים האלה, אייל ואני אמרנו לו לנתב את החיים כך שישתקע שם. אמרנו לו 'לך תבנה לילדים שלך עתיד במקום אחר, יותר שפוי. לא ברור לאן המדינה הזאת הולכת'. והיום אחרי שהוא נהרג על הגנת הארץ הזאת, קשה לי להגיד את זה".
"אני לא יכול לעזוב את הארץ שעומרי נהרג בה", אומר שורץ.
"בהרצאות שלי אני מדברת הרבה על הצורך בלהיות ביחד ולא לתת שיפלגו בינינו", אומרת אברמוביץ'. "אם יש משהו שנשאר מהאישיות הקודמת שלי זה יכולת להתחבר לאנשים. מה שקרה לי בשכול זה שבהתחלה כל הזמן חיפשתי שכולים כדי לדעת מה עושים עם הדבר הזה. לאט לאט קטמתי קצוות, מי שהיה שחור מדי, זה הוריד אותי, קטמתי גם את מי שהיה אופטימי מדי".
בעצם ההסכת כולו הוא על החיים אחרי המוות. "יש פרק על תקשורים", צוחקת ליאת.
יהיה פרק על אלוהים?
"אני מאמינה באיזה כוח עליון ומרגישה שעכשיו עם איתי יש לי איזו נציגות שם", אומרת שדה־סעדון. "אבל דת? ממש לא".
"אני עוד יותר התרחקתי עכשיו. עומרי היה חילוני גמור. הוא כתב את זה ביומן שלו, ואני איתו", אומר שורץ.
"אני לומדת קצת יהדות, אבל מהמקום של הפילוסופיה, ארון הספרים היהודי", אומרת אברמוביץ'. "פשוט שום דבר מהעולם הישן שלי לא מעניין אותי. פעם הייתי הולכת להופעה ונהנית ממנה, הייתי הולכת לסטנד־אפ וצוחקת, הייתי נוסעת בעולם ונפעמת ממנו, שום דבר מזה לא נשאר, אז אני מחפשת דברים חדשים, כמו ההסכת הזה".
