בסוף דצמבר, בכפר קטן בקניה, בהו אנשים בשמים והבחינו במראה מוזר: טבעת זוהרת אדומה עשתה את דרכה אל הקרקע. בחלוף רגעים בודדים התנגשה בעוצמה בסבך הסמוך חתיכת מתכת במשקל חצי טונה, והותירה אותם המומים. אלו לא היו חייזרים שנחתו בכדור הארץ, אלא לפי ההערכות – פיסת זבל חלל שבנס “החליטה” לנחות בשטח פתוח מבלי לפגוע באיש. זה לא היה אירוע חד־פעמי. בשנה שעברה נראה שבר גדול ממשימת חלל סינית נופל מעל דרום קליפורניה, בפלורידה נחתה על בניין קטן חתיכת פסולת חלל שמקורה בתחנת החלל הבינלאומית וכמה שברים גדולים של קפסולת SpaceX נמצאו בחווה קנדית. מדובר במקרים נדירים, אך מומחים מבהירים: בני האדם בדרך לחטוף צבר גדול יותר של פסולת על ראשם, וזה עלול להפוך מסוכן יותר ויותר. אם לא די בכך, אותה פסולת חלל יכולה לחסום את דרכנו בעתיד אל החלל.
החלל הוא משאב נחשק. לוויינים ועצמים המשוגרים אליו משמשים, בין השאר, לשיפור תקשורת, ניווט, תצפית מזג אוויר ואקלים, ניסויים וייצור חומרים, וניטור אסונות. כשאלו מתקלקלים או מסיימים את תפקידם, הם נשארים לגדוש את החלל והופכים לפסולת. מדובר בברגים, כתמי צבע בגודל גרגירי חול, חלקיקי לוויין, מתכות ואפילו רעלים שהשתחררו מחללית האם.
רוב השיגורים לחלל הפכו לזבל: מתוך יותר מ־56 אלף עצמים שהאנושות שיגרה לחלל – רק 8% הם לוויינים פעילים
״פסולת חלל היא שאריות של טילים ולוויינים המשוגרים לחלל ויוצאים משימוש. הם יכולים להסתובב כך עשרות או מאות שנים, בגבהים של 600-400 ק״מ וגם מעל, ולזהם את סביבת כדור הארץ״, מסביר פרופ׳ מאיר אריאל, ראש המרכז לננו־לוויינים באוניברסיטת תל אביב. ״זה לא מזיק, גם אם אלו חלקים רעילים. אבל כשהם נשרפים בגובה נמוך יחסית, יש לזה השפעה כי הם מייצרים תוצרי לוואי רעילים כמו תחמוצות אלומיניום באטמוספרה, וזה יישאר שם לעד. זה לא מוסיף לבריאות שלנו והם יכולים למצוא את דרכם גם לפני כדור הארץ, אף שמרבית פסולת החלל תישרף באטמוספרה ולא תנחת על הקרקע״.
במהלך 60 שנים של פעילות בחלל יותר מ־6,050 שיגורים הובילו לכ־56,450 עצמים למסלול כדור הארץ. נכון להיום, רק 8% מהם הם לוויינים פעילים, השאר הוא זבל. לא מדובר רק בתופעה נוספת שבה בני האדם מזהמים שטחי ענק, אלא בפלונטר משמעותי שעשוי דווקא לשבש את פעילות החלל של האנושות – ולפגוע במטרותיה כאן, בכדור הארץ.
״הם מפריעים לשידורים של לוויינים וליציאה מכדור הארץ, וגם מגדילים את הסיכון להתנגשויות״, מסביר אריאל. ״אם פעם ההתנגשות בין לוויין לפסולת חלל היתה אירוע נדיר, היום זה לא. לפני כארבע שנים היו רק כ־2,000 לוויינים פעילים. אלון מאסק די מזהם את החלל – הוא שיגר השנה 7,000 לוויינים, והיום יש משהו כמו 14 אלף לוויינים בחלל. לכל מיליארדר יש היום חברת חלל ובסוף העשור צופים שיהיו 60 אלף לוויינים בחלל. הסיכוי להתנגשות גדל אקספוננציאלית וכל התנגשות גורמת להתפרקות, ואז יש לנו תגובת שרשרת – עוד התנגשויות, עוד התפרקות. יכול להיות שבתוך עשור החלל יזדהם בצורה כזו שאי אפשר יהיה לצאת מכדור הארץ בלי להסתכן בהתנגשות".
אריאל מזהיר מפני איבוד שליטה על הפסולת: ״החלקים האלו נעים במהירות עצומה. זו מהירות שבה אפילו גרגיר אבק קטן או שאריות צבע שהתפרק מרקטה יכולים לעשות חור במתכת של חללית או לוויין, ולשבש את פעילותם. חיל החלל של ארה״ב עוקב אחר כלל החלקים. הוא מסוגל לדעת איפה כל אחד מהם יהיה בעוד שבוע, ומשגר אזהרות. בלוויינים קטנים אין כל כך מה לעשות עם זה, אבל לווינים גדולים יכולים לתמרן כדי להתחמק מפסולת. בסוף אנחנו נאבד שליטה. כשמספר השיגורים גדל לעשרות אלפים – יהיו יותר התנגשויות ויותר חלקים שיגיעו לפני כדור הארץ. שיגור מבוקר מצמצם את זה משמעותית, אבל לא את כל התאונות מצליחים למנוע. הסיפור הזה ילך ויתגבר״.
האכיפה הקיימת רפה: רק לפני שנה הוטל קנס ראשון על פסולת חלל בארה"ב, בסכום סמלי בלבד
גם אם מצב שבו פסולת חלל ניתכת על ראשנו הוא נדיר ולווייני התקשורת בחלל עובדים כרגיל, הפסולת שמייצרת כמות השיגורים הגוברת בהחלט מעוררת דאגה בכדור הארץ. חלק מהפתרונות לכך כבר קיימים, ישנן מדינות שמכוונות טילים בשיגור כך שחלקי הפסולת שיתנתקו מהם ייפלו בים. לדברי אריאל, ״מאסק השתלט על שוק טילי השיגור בגלל עליונות טכנולוגית. 70% מהשוק הם הטילים שלו מפני שהם מצליחים לשאת יותר משקל לחלל בפחות כסף, והם מתוכננים ככה ש־90% מהטיל נוחתים חזרה על כן השיגור. כלומר, הוא לא הופך לפסולת חלל ואפשר לעשות בו שימוש חוזר, זה יתרון אדיר. הוא מציל 90% מהטיל במקום לרסק אותו לים״.
אף שהחלל נראה לאנושות כשטח הפקר, לאורך השנים נעשו ניסיונות לאסדר את המתרחש בו, אולם באופן רפה למדי. אמנת החלל החיצון, שנחתמה ב־1967, מחייבת את המדינות החתומות עליה להימנע מזיהום מזיק של החלל החיצון. אמנת אחריות החלל, שהיא הרחבה של האמנה מ־1967, מגדירה את המדינה המשגרת כאחראית לנזקים שנגרמו על ידי עצמים בחלל. בנוסף, הנחיות למיתון פסולת חלל אשר אומצו על ידי האו״ם ב־2007 מגדירות כיצד ניתן לצמצם את כמות הזבל.
נראה שיש צורך באסדרה מפורטת יותר ובמנגנוני אכיפה חזקים יותר כדי להתמודד ביעילות עם האתגר שהולך וגובר, אך בינתיים רק ניצנים ראשונים לכך נראים בשטח: לפני כשנה, נציבות התקשורת הפדרלית (FCC) בארה"ב הגישה את הקנס הראשון שלה על פסולת חלל, ספקית הטלוויזיה Dish נדרשה לשלם 150 אלף דולר בלבד על אי־העברת לוויין למסלול בטוח.
״מתייחסים לחלל כמו לפח הזבל של האנושות”, מסכם אריאל. ״הוא לא בבעלות כלשהי, אבל זה צריך להיות אינטרס משותף של כל המדינות לטפל בזה. לא רק לחתום על אמנות, אלא גם ליישם אותן״.
