"הרא קרישנה: קוף על מקל", יס דוקו
בפעמים המעטות שפגשתי להקה של חסידי הרא קרישנה לא צחקתי/גיחכתי/חמלתי עליהם. רוצים לדלג בשדות תעופה לבושי גלימות כתומות ולזמרר את אותה מנטרה כל היום – שיהיה להם לבריאות.
מבחינתי שיצבעו את שערם בסגול ויסגדו לבמבה. איש, כל עוד הוא לא מרביץ לאנשים אחרים, יעשה את הישר בעיניו. מה גם שעדת הכתומים נראו בלתי מזיקים לגמרי, שוחרי טוב על פי דרכם המוזרה, ובעצם אין מה להגיד עליהם מלבד הרא קרישנה, הרי הרי.
צפייה בסרט "הרא קרישנה: קוף על מקל" מלמדת שבהחלט יש מה לומר עליהם. שמאחורי הכתום והריקודים והמנגינה יש שיטה מתוכננת ומדויקת להתעשרות של ראשי הכת על חשבון פעיליה, שיש אלימות וגם מעשי פדופיליה בילדי הפעילים, ובתמצית הרוחניות פרחה לה ונותרה, אלא מה, תאוות הבצע.
בעצם ההרא קרישנה הייתה ביזנס שהצליח הרבה מעבר למתוכנן. מקימה, פרבופאדה, הגיע בגיל 72 לניו יורק כשהוא חסר כל. התקופה הייתה שנות הפריחה של התנועה ההיפית באמריקה שחיפשה משמעות אחרת לחיים בעולם הזה מלבד רדיפת החומר.
פרבופאדה התיישב בגנים שבהם ישבו ההיפים והחל לזמר את המנטרה של ההרא קרישנה, שהיא כל שמותיו של האל בסנסקריט, כאשר השירה המדיטטיבית אמורה להביא את השר לאהבת האל ולשלווה רגשית.
במהירות מסחררת וכמעט ללא כוונה צבר פרבופאדה כמות מעריצים אדירה, ובמהלך השנים שיבואו הקים מקדשים ברחבי ארצות הברית ובעשרות מדינות נוספות ברחבי העולם.
כשנפטר, מונתה מועצת יורשים, והבלגן החל. סחר בסמים, מעשי מרמה, ניצול ופדופיליה במקדשים החלו להתפרסם, ועד מעשה רצח הגיעו, וההרא קרישנה כבר לא היה כתום זוהר. מרבית החסידים נטשו את הכת, יש כאלה שעוד מאמינים, רוקדים ברחובות ומחכים לאהבת האל, אבל להם, כמו לכולנו, הישועה קצת מתעכבת.
