בסיומה של קריירה מפוארת הכוללת השתתפות במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 ופריז 2024 והגעה להישגי השיא של הענף, השחיינית האומנותית שלי בובריצקי החליטה לפרוש מספורט תחרותי: "אחרי 19 שנים שאני עושה את זה יום-יום, מאוד קשה להגיד שאני פורשת", אומרת בובריצקי ל'דבר'.
"זה כמו ללמוד ללכת מחדש רק בגיל מבוגר. תינוקת לא זוכרת איך היא התחילה ללכת, וזה בדיוק מה שהיה לי עם השחייה. אני לא זוכרת את עצמי מתחילה לשחות, זה תמיד היה שם. השחייה הייתה כל החיים שלי, ופתאום זה נגמר בבום".
המחשבות על סיום הקריירה החלו לצוף ולטפטף לנפשה מספר חודשים לפני ההופעה השנייה במשחקים האולימפיים בפריז: "העולם בחוץ התחיל לסקרן אותי, והתחלתי לחשוב איפה אהיה בעוד מספר שנים. ככל שהזמן עבר, אני הבנתי שבשביל עצמי, בשביל ההתפתחות האישית שלי, בשביל הגדילה והסקרנות, זה הדבר הנכון לעשות. היום אני לאט לאט לומדת לחיות לצד הקושי לשחרר. זה היה האוויר לנשימה שלי, זה היה מקום המפלט הבטוח שלי ברגעים הקשים ביותר, זה איפה שפרקתי את העצבים, איפה שהייתי טובה, איפה שהיו החברות הכי טובות שלי".
"התלהבתי מהרגליים שיצאו מהמים"
בובריצקי בת ה-23, גדלה ברחובות, את החיבור המיוחד שלה למים היא החלה בגיל שבעה חודשים בחוג שחיית לתינוקות. בגיל 4.5 אימוני השחייה שלה עברו לבריכה אחרת, ושם נחשפה לראשונה לשחייה אמנותית. "בתור ילדה מאוד התלהבתי מהרגליים שיצאו מהמים, ובקשתי מאימא שלי שתחפש איפה אני יכולה להתאמן בדבר הזה".
בכיתה ד' היא השתתפה לראשונה באליפות ישראל לילדות, וקיבלה את החלטה להפוך את התחביב לספורט מקצועי: "זאת הייתה נקודת המפנה. בין משהו שהוא חובבני למשהו שהוא באמת רציני. משלוש אימונים עברתי להתאמן שש פעמים בשבוע".
ההחלטה של בובריצקי להקדיש את כולה לענף הפתיעה את הוריה, שלא כיוונו אותה לתחום: "אימא שלי הושיבה אותי לשיחה והייתה מודאגת. זה גיל צעיר להתחייבות כל כך גדולה וזה אומר שאני צריכה לוותר על חיי חברה, ולהשתדל יותר בבית ספר. היא אפילו לקחה אותי לרופאת משפחה, כדי שאולי היא תוכל לשכנע אותי אחרת. הרופאה בדקה שאני בריאה, ואז שאלה אותי: "את אוהבת את זה? את רוצה את זה?". אמרתי לה שכן, ואז היא אמרה לאימא שלי 'תשמעי, הילדה רוצה, אני לא יכולה לשכנע אותה שלא'".
מאותו הרגע הוריה תמכו והיו שם בשבילה בכל דבר שהיא צריכה במסע הארוך שלה לעבר הפסגות הכי גבוהות. "הם לא תיארו לעצמם בשום שלב שזה יגיע לרמות האלה. הם לא ידעו למה הכניסו את עצמם, אבל כל ההישגים שלי – זה המון בזכותם. אבא שלי היה מסיע אותי ב-05:30 לבריכה, מחכה שם, מסיע אותי אחר כך לבית הספר, ואחר הצוהריים מסיע אותי לאימון השני. זה דברים שהם כל כך לא מובנים מאליהם. הם ליוו אותי לתחרויות בקצה השני של העולם, אני באמת בורכתי וחד משמעית – אם לא ההורים שלי, לא הייתי מגיעה לאיפה שהגעתי".
"הלכתי על כל הקופה"
הכישרון שלה המשיך לבלוט בתוך הבריכה. בכיתה ז' בובריצקי צורפה לנבחרת הנערות, ובכיתה י' עברה לנבחרת הבוגרת. ב-2018, היא נבחרה ביחד עם שלוש שחייניות נוספות להתחרות על המקום בצמד הדואט האולימפי החדש. "המאמנת הספרדייה אנה טרס התחילה לאמן אותנו, והיא שמה עליי עין. המאמנות התחילו לדבר על האולימפיאדה והתחלנו להתחרות על שתי המקומות בדואט. באותם הרגעים, אני החלטתי שאני הולכת על כל הקופה".
"זו הייתה תקופה מאוד עמוסה רגשית. בסוף כולנו חברות והיינו קבוצה מגובשת, אבל רק שתיים מתוך ארבע נבחרות לדואט האולימפי. זו סיטואציה לא פשוטה עם המון מתחים שנוצרו בינינו, כי בסוף אני צריכה להתחרות איתן ביחד בנבחרת הקבוצתית, ולהתחרות נגדן על המקום בדואט".
את הבשורה שתהיה חלק מצמד הדואט האולימפי בתחרות על מקום במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 ביחד עם עדן בלכר, היא קיבלה במהלך מחנה אימונים מיוחד שממנו יצאו רק ארבעה מתחרות. "אני זוכרת את השיחה שהתנהלה עם המאמנת טרס. בהתחלה האסימון לא נפל. היא אומרת לי 'את ועדן נבחרתן'. לקח לי המון זמן להבין את זה. פתאום הרגשתי שעשיתי את זה ואני בדרך להגשים את החלום שלי – להופיע במשחקים האולימפיים".
לאחר שנבחרה לצמד הדואט, היא גילתה שהעבודה הקשה רק התחילה. במהלך הקמפיין, התפרצה מגפת הקורונה, עולם הספורט נעצר, והאולימפיאדה נדחתה בשנה. "לפני טוקיו הייתה לי מטרה אחת ברורה – לעשות קריטריון למשחקים האולימפיים. זה היה כן-כן. לא הייתה אופציה אחרת. עצרתי את החיים שלי לחלוטין ולא הסתכלתי ימין או שמאלה. התמקדתי אך ורק לצלוח את הדבר הזה, ואני לא מתחרטת על שום החלטה שלי לרגע, אבל זה היה מאוד מאוד קיצוני, והיו לא מעט רגעי משבר. בסוף אני רואה אנשים בני גילי, חיים רגילים וקשה להיות מנותקת מהדבר הזה".
בתוך חוסר הוודאות החליטו בובריצקי ובלכר למנף את האתגר למקומות חיוביים. הצמד הגדיל באופן משמעותי את האימונים שלהן ביבשה. "היו סגרים ולא ידענו אם נגיע לבריכה. התחלנו להתאמן באופן הרבה יותר מקצועי בחדר כושר. בגמישות, כוריאוגרפיה' וממש חיזקנו את החלק היבשתי וזה גם מה שעזר לנו גם במים. למרות שהשנתיים האלו הרגישו לנו ממש קשות ולא מועילות, בדיעבד הבנו שזה עשה לנו רק חסד ואולי אפילו בלי השנתיים האלו לא היינו עושות קריטריון בכלל".
המשחקים בטוקיו נערכו בתקופת הקורונה עם הגבלות חמורות של הפרדה בין הספורטאים מהענפים השונים, ותחרויות ללא קהל. בובריצקי ובלכר סיימו במקום ה-15 והתיאבון של בובריצקי להמשיך לאולימפיאדה שנייה רק גדל: "טוקיו הייתה בנסיבות מאוד מוזרות בגלל הקורונה. הכול היה קטן ולא היה קהל. ועדיין, עם כל המגבלות, זה השאיר אצלי רושם ותחושות שלא הרגשתי קודם לכן. הבנתי שאם זאת האופציה המצומצמת והקטנה, ואני עדיין מרגישה את כל זה, אז אני רוצה להרגיש מה זה הדבר האמיתי".
"כל יום להביא את הגוף עד הקצה"
אריאל נשיא החליפה את עדן בלכר בצמד הדואט במהלך הקמפיין לפריז. את המסע למשחקים בפריז בובריצקי עשתה הפעם בגישה אחרת: "הרגשתי שהפעם אני רוצה ולא חייבת. כבר הגשמתי את החלום שלי, אני ספורטאית אולימפית. באתי לזה מנקודת מבט יותר בוגרת. התחלתי לדאוג יותר לבריאות שלי, וניסיתי כמה שיותר ליהנות מהדרך ומכל מה שהספורט הזה העניק לי במהלך התהליך".
בשלוש השנים האחרונות נשיא ובובריצקי לקחו את ענף השחייה האומנותית צעד אחד קדימה. הן הפכו להיות אחד מהצמדים הטובים בעולם: הראשונות מישראל לזכות בשתי מדליות זהב בסבב העולמי היוקרתי בקנדה 2023 וסין 2024. הן הגיעו מרחק נגיעה מהפודיום בשתי אליפויות העולם, ובאליפות אירופה ב-2022 הן סיימו במקום השישי בשני התרגילים.
בובריצקי (מימין) ונשיא בתחרות בסין (צילום: World aquatics)
בובריצקי מסבירה את הקסם מאחורי ההצלחה המדהימה וההישגים שלעולם לא נראו לפני כן בענף. "ב-2023 השתנתה החוקה. היינו בין המדינות הראשונות שפיצחו את השיטה. פתאום הבנו שאנחנו יכולות לנסות להתחרות על הפודיום. הגענו לשלב שאנחנו רואות שאנחנו מבצעות את דרגת הקושי של הנבחרות הכי חזקות בעולם, ולא נופלות מהן בשום צורה. אמרנו 'למה הן ולא אנחנו?' והרעב הזה לתוצאות שעוד לא היו התחיל להתעורר".
אחד מרגעי השיא של הצמד הישראלי היה בזכייה בשתי מדליות הארד ההיסטוריות, במהלך אליפות אירופה שנערכה בבלגרד ב-2024. "הגענו לתחרות עם מחשבה שאנחנו יכולות לזכות לפחות במדלייה אחת. עשינו את האקסטרה כדי להוכיח שאנחנו עוד יותר טובות מהמתחרות האחרות. זאת הייתה תחושה מדהימה לעמוד פעמיים על הפודיום, ונקודת ציון משמעותית לקראת המשחקים האולימפיים. ספורט מקצועי זה לא דבר כיף, זה לא דבר בריא. זה כל יום מחדש להביא את הגוף עד הקצה. הרגעים האלה ממלאים את כל מאגרי האנרגייה, ונותנים עוד קצת כוח להמשיך קדימה".
שלי בובריצקי (מימין) ואריאל נשיא באליפות אירופה ב-2024. "רגעים שנותנים עוד כוח" (צילום: אלבום פרטי)
פריצת המלחמה ואירועי 7 באוקטובר ב-2023 השפיעו מאוד על בובריצקי ונשיא, שהיו צריכות להמשיך להתאמן בזמן שחבריהם נלחמים בעזה. "זה הרגיש לנו כמו מותרות. אנשים עוברים גיהינום, ואני באה משתכשכת בבריכה. היינו מגיעות לאימונים, אבל מנטלית לא באמת היינו שם. בתחילת המלחמה היה לנו רצון מאוד גדול פשוט לעצור הכול ולהתגייס לעזור איפה שאפשר".
"בהתחלה זה הרגיש מנותק מהמציאות – להמשיך להתאמן שמונה שעות בבריכה, כשכל העולם שלנו בכאוס, ופשוט סוג של להתעלם מהמצב", בובריצקי משתפת בחוויה הקשה והמורכבת, "הייתי צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו. עם הזמן למדנו להבין שזו השליחות שלנו. זה התפקיד שלנו במערכה הזאת. אין אף אחד אחר שיבוא ויעשה את זה במקומנו".
את תחושת השליחות הן לקחו איתן לאולימפיאדה בפריז. במהלך הביצוע של הדואט הטכני הן הצליחו לרגש את מדינת ישראל עם הביצוע של התרגיל במחוות רבות לחטופים ולחיזוק עם ישראל לצלילי 'שלום עליכם', 'עם ישראל חי' ו-'חי', כשעל ראשן עיטור צהוב גדול למען שחרור החטופות והחטופים.
"רצינו להוציא ריקוד שהוא מהנשמה, מהבטן. מתוך הקשיים שהתמודדנו איתם כשהתכוננו למשחקים האולימפיים. זה היה הרגע שהבנתי שאני עושה משהו שהוא גדול יותר ממני, גדול יותר מכל תוצאה שאני אי פעם אביא. באנו עם הכוונות הכי טובות וטהורות שיש, ברצון הכי גדול לשים את ישראל על המפה. קיבלנו פידבקים מדהימים, אנשים באו אליי עם דמעות בעיניים, ואמרו לי שעשיתי להם את היום. בסוף, בשביל זה עבדתי. גם אם התוצאה לא הייתה בדיוק מה שציפינו. זה העיף את הערפל של הרגשות המעורבים, ואני מבינה שעשיתי את הדבר הנכון, והמסר עבר הכי חזק שיש".
בובריצקי (מימין) ונשיא באולימפיאדה בפריז (צילום: Simona Castervillari, The Israeli Swimming Association)
את המשחקים בפריז הן סיימו במקום ה-11, שיא לדואט הישראלי. בסיום המשחקים בפריז, בובריצקי אספה את הגוף והנפש, ויצאה למסע של חצי שנה ברחבי העולם לגילוי עצמי: "אני בתקופה שכל יום אני מגלה את עצמי מחדש. אני מתמודדת עם משוואה חדשה בחיי שאינה כוללת את השחייה התחרותית. לקחתי זמן לנקות את הראש, ולהבין מה אני רוצה ואיך, ועכשיו לאט לאט אני מתחילה להתניע, להוציא את כל המחשבות האלה לפועל. זו תקופה שהיא סערת רגשות אחת גדולה. אבל אני, עם הרבה מאוד סקרנות, מתמודדת עם התקופה הזאת, ומגלה על עצמי דברים חדשים".
הכתף לבכות עליה
בובריצקי היא לא הספורטאית היחידה במשפחה. אחיה ניר בובריצקי שיחק הוקי עד שהתגייס לצבא, ואחותה מיכל בת ה-14 ממשיכה את דרכה של שלי כספורטאית, וזכתה החודש בתחרות התעמלות אומנותית. "למרות הפער בגילאים אנחנו מאוד קרובות. הספורט הוא המחנה המשותף בינינו", מספרת בובריצקי על הקשר המיוחד, "אני מרגישה שאני מלמדת אותה הרבה דברים. זה ענף אחר לגמרי, ולפעמים אני גם לומדת דברים חדשים עליה ועל הענף. אני רואה אותה צומחת ונהיית ספורטאית טובה יותר, אדם טוב וערכי יותר. אני רואה את ההתקדמות הפיזית והמנטלית שלה. זה מרגש לראות אותה מהצד".
בובריצקי מעניקה לאחותה הקטנה מן הניסיון הרב שצברה, ועוזרת לה להיות הגרסה הטובה ביותר שהיא יכולה: "יש המון דברים דומים – מי שלא שם, מי שלא חווה את האינטנסיביות, את המערכות היחסים האלה גם בין הבנות והמאמנות, לפעמים לא מבין עד הסוף. ולא בקטע רע. הרבה פעמים היא תבוא אליי והיא תדבר איתי כי היא יודעת שהיא יכולה לקבל ממני את ההבנה המקסימלית של הסיטואציה. זה נחמד להיות הבן אדם הזה בשבילה. הכתף לבכות עליה, ומי שהיא תבוא אליו כשהיא צריכה עידוד או פרספקטיבה כזו או אחרת. בסוף, הכבוד הוא כולו שלי".
כעת בובריצקי מתחילה לאט לאט לחשוב על השלב הבא בחייה. בליבה היא עדיין כמהה לבריכה שקוראת לה: "יש דברים שהם בתהליך. הספורט תמיד יהיה חלק מהחיים שלי בדרך כזו או אחרת. הנבחרת מאוד חשובה לי, ואני באה לבקר אותן. איפה שאני יכולה – אני אעזור, גם מבחוץ. אולי יום יבוא ואחזור לבריכה מכיוון אחר".
