לפני שנה בדיוק, ב-1:49 שעון מקומי בפילדלפיה, פנסילבניה, אשתי התקשרה אליי מהארץ ועדכנה אותי שיש מלחמה. מאז שום דבר לא חזר להיות כשהיה לפני כן, והחיים של כולנו השתנו. גם החברה האמריקאית והאופן שבו היא רואה את ישראל ואת המרחב, עברה ועוברת שינויים עמוקים, שאת חלקם עוד מוקדם מכדי לאפיין.
מבחינת הצד האמריקני במלחמה, ישנו ה"דבש" – כל הדברים החיוביים שקידמה ארה"ב והתמיכה שלה בישראל, וגם ה"עוקץ" – האתגרים והקשיים שהמלחמה חשפה. וישנה גם ההשפעה של מלחמת 'חרבות ברזל' על החברה ועל מערכת הבחירות האמריקנית, שכבר החלה בהצבעה מוקדמת, ותסתיים רשמית בעוד 29 יום.
הדבש: אימוץ יעדי המלחמה, מיליארדי דולרים והוקעת חמאס
מהרגע הראשון למלחמה, ארה"ב נעמדה לצד ישראל. האמירה הרשמית הראשונה של בכיר אמריקאי הייתה של שר ההגנה אוסטין, שמיהר להבהיר שארה"ב תעמוד לצד ישראל ותספק לה כל שיידרש כדי להגן על עצמה. לא חלף זמן רב וכלל המערכת האמריקנית התיישרה, כשכל 100 הסנאטורים, 425 מתוך 435 חברי קונגרס – כולל גורמים ביקורתיים מאוד כמו חברת הקונגרס אילהאן עומאר (מינסוטה) שמאחוריה שורת אמירות אנטישמיות, ושורת מדינות וערים ברחבי המדינה הביעו הזדהות עם ישראל וגינוי לטבח המזעזע.
הממשל, בתורו, גיבש אסטרטגיית סיוע לישראל שעומדת על שלוש רגליים: אסטרטגית – שבבסיסה הכרה ואימוץ של יעדי המלחמה (השבת החטופים ופירוק חמאס) ומתן המעטפת הבינלאומית שתאפשר אותם, בין היתר על ידי תיווך לעסקאות והטלת וטו על החלטות מועצת הביטחון שמחייבות הפסקת אש; מבצעית – שכוללת העברת אמצעי לחימה, תחמושת, מיירטים ותקציבי מחקר ופיתוח למערכות הגנה אווירית בהיקפים חסרי תקדים, כולל אישור חבילת סיוע חירום מיוחדת בהיקף של 14 מיליארד דולר (מהם 8.7 מיליארד בהעברה ישירה לישראל) והצבת כוחות במרחב על מנת להרתיע את חיזבאללה ואיראן מהסלמה נוספת; ומוסרית–מוראלית – שהתבטאה היטב בהתייצבות של ביידן לצד ישראל ובהוקעת פשעי המלחמה של חמאס. בשבועות הראשונים של המלחמה, כשישראל הייתה מוכת כאב ויגון והמערכת הציבורית בקושי תפקדה, ל"חיבוק" הזה הייתה משמעות עצומה.
התמיכה הזו נמשכה לאורך המלחמה גם אל מול קשיים ואתגרים. בניגוד לפרשנויות שהושמעו, גם מול לחצים פנימיים "לסיים את הסבל בעזה", הנשיא ביידן לא "הוציא כרטיס אדום", לא לקראת ערב השנה החדשה, לא בינואר עם התנעת הפריימריז באופן רשמי, וגם לא לקראת הרמדאן. במנופי הלחץ שהיו לו הוא השתמש במשורה, ופעמים ספורות בלבד.
הממשל המשיך לתת גיבוי לישראל הן מדינית, בתיווך עסקת החטופים בנובמבר, בחתירה לעסקת חטופים נוספת (תוך הבהרות חוזרות ונשנות שחמאס הוא סרבן העסקה המרכזי), בהצבת ישראל כחלק מ"ציר הדמוקרטיות" (ובהשוואה ברורה בין חמאס לבין משטר פוטין ברוסיה) ובהתנגדות פומבית לחקירה בבית הדין הפלילי בהאג (ICC); והן מבצעית, ששיאה ב"ליל הכטב"מים" (13-14 באפריל) במהלכו קואליציה רב-לאומית בהובלת כוחות אמריקניים יירטה מעל 300 כטב"מים וטילים שעשו את דרכם לישראל.
העוקץ: יד רכה עם אנטישמיות בקמפוסים ושחיקה בתמיכה
הגיבוי של הממשל לא היה חף מהסתייגויות וכוכביות. כבר מהימים הראשונים הממשל היה ברור מאוד בדרישות שלו מישראל, שהתחלקו לדרישות מבצעיות – להכניס סיוע הומניטארי ולצמצם פגיעה בבלתי-מעורבים); אסטרטגיות – התנגדות להתקפה יזומה בלבנון, ומדיניות – התנגדות נחרצת לגירוש וליישוב מחדש של הרצועה, והבהרה כי מבחינת ארה"ב אין חלופה לפתרון שתי המדינות גם לנוכח המלחמה.
מעבר להתנגשות הצפויה עם עמדת הממשלה, גם עבור ישראלים רבים ההיצמדות הזו לפתרון שתי המדינות – הגם ולא בטווח הזמן הקרוב אלא כאופק מדיני – נתפסה כמנותקת ונאיבית, ולעתים אפילו כ"פרס לטרור". מבחינת רוב האמריקאים, "פתרון שתי המדינות" הוא הנגזרת המתבקשת של התפיסה לפיה הן לישראלים והן לפלסטינים הזכות לחיות בביטחון ובחופש, ו-7 באוקטובר לא ערער זאת.
על התמיכה המשיכו להעיב שורה של אירועי חיכוך בין ירושלים לבין וושינגטון – עיכוב של חצי שנה בחקיקת חבילת הסיוע בשל חוסר הסכמה פוליטי על הסיוע לאוקראינה והרפורמה בגבול; הודעת הבית הלבן על עיכוב של משלוח פצצות כבדות למרות שלא היה מתוכנן שימוש בכאלה בעזה; ואמירות פומביות של ביידן על כך שישראל שוחקת את התמיכה שלה על ידי "הפצצות חסרות אבחנה".
את עיקרי השחיקה בתמיכה האמריקנית ניתן היה לראות פחות בממשל ויותר ברמה העממית: כבר בימים הראשונים של המלחמה נראו מפגני תמיכה בחמאס והילול של "ההתנגדות", בעיקר בשולי השמאל הרדיקלי עם ארגונים כמו ה-Democratic Socialist of America ובמספר אוניברסיטאות עילית, ואלה התרחבו לאורך זמן ובחלק מהמקומות אף לא נתקלו בהתנגדות ממסדית. לראיה, "שימוע הנשיאות" שנערך בוועדת החינוך של הקונגרס, במהלכו נשיאות הארוורד, MIT ואוניברסיטת פנסילבניה לא הצליחו לענות בפשטות על השאלה "האם קריאות לרצח עם של יהודים הן הפרה של קוד התנהגות", בעיקר מרצון לא להתעמת עם התאים הרדיקליים שפועלים בחצרות האחוריות של מעוזים אקדמיים רבים באמריקה.
האקטיביזם האנטי-ישראלי (ובמקרים לא מעטים, גם אנטי-אמריקני ואנטישמי) בסביבה האקדמית לא החל ב-7 באוקטובר, אבל הוא נחשף אל פני השטח בשנה האחרונה, ולמרות שנתקל בגילויי התנגדות רבים, כולל משרדי עורכי דין וחברות ייעוץ שהבהירו שלא יעסיקו מי שלקח חלק בהפגנות אלימות נגד ישראל, הוא זכה גם לסובלנות הרבה יותר רחבה מהמצופה.
באפריל-מאי המחאות התרחבו למאות קמפוסים ברחבי ארה"ב וכללו גם גילויי אלימות כלפי יהודים וישראלים, לרבות בכמה מהקמפוסים היוקרתיים באמריקה. התגובה של ממשל ביידן הייתה, למרבה הצער, Too Little Too Late – וגם אם לא היה ביכולתו לשלוח כוח אכיפה שיפנה את מאהלי התמיכה בחמאס או לשלול תקציבים ממוסדות אקדמיים פרטיים, אמירה מוסרית ברורה יותר בדבר "חופש הביטוי אינו החופש לאיים על תלמידים אחרים", הייתה צריכה להישמע בשלב מוקדם הרבה יותר.
השינוי בדעת הקהל השתקף גם בנבחרי הציבור. אם בשבוע הראשון למלחמה 98% מחברי הקונגרס הביעו תמיכה בישראל, לאורך הימשכותה, עשרות מהם, כולל ידידים ותיקים של ישראל, קראו להפסקת אש מיידית ולהתניה או אף הפסקה של משלוחי הנשק. בנוסף, עשרות חברי קונגרס וסנאטורים החליטו שלא להגיע לנאום ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס, וזאת למרות שהוא הוזמן באופן דו-מפלגתי ובהסכמת הבית הלבן.
כל העיניים על הבחירות
מערכות הבחירות לנשיאות הן בבחינת "משאבות קשב", ובאופן טבעי ככל שהתגבר המרוץ – הגם שהשנה הפריימריז היו חיוורים במיוחד – מידת הקשב שהופנתה למזרח התיכון הבוער הלכה ודעכה, גם לנוכח המלחמה.
המזרח התיכון נמצא בתיעדוף נמוך יחסית מבחינת ארה"ב מזה תקופה – חיסול בן-לאדן וירידת איום הג'יהאד העולמי, צמצום התלות בנפט הערבי והצורך בהסטת משאבים לאסיה (ובמידה פחותה, לאירופה), הובילו לירידה בחשיבות שמייחס הציבור, ובהתאם גם הממשל, לאזור.
אלא שכמו בשיר Hotel California, אם בארה"ב חשבו שהם יכולים לצאת מתי שהם רוצים, הם מיהרו לגלות שקשה מאוד לעזוב באמת. מעבר להשלכות הישירות של המלחמה על האמריקאים – כולל עשרות אזרחים אמריקאים שנרצחו ונחטפו ב-7 באוקטובר (נכון לזמן זה שבעה אזרחים אמריקאים עדיין מוחזקים ברצועה), המלחמה שאבה קשב, זמן והון פוליטי רב מההנהגה האמריקאית – במה שנתפס הן כחולשה (לנוכח הכישלון של ביידן להשיג עסקת חטופים נוספת והפסקת אש) והן כהסטת קשב מהמצוקות בזירה הפנימית. האמירה של טראמפ, לפיה "צריך לסיים את המלחמה בעזה", היא פחות אמירה דיפלומטית לטובת צד זה או אחר ויותר אמירה פנים-פוליטית המתייחסת לצורך, בראייתו, להשיב את הקשב הנשיאותי לזירה הפנימית ולזירות מפתח אחרות – מסין ועד הגבול הדרומי.
ברובד עמוק יותר, מעבר לרמה הפוליטית הצרה של ממשל כזה או אחר, המלחמה חשפה את הרגישות של יחסי ארה"ב-ישראל: בעשורים האחרונים ישראל כבר אינה "מדינה קטנה וחלשה" שזקוקה לפטרון שיגן עליה, אך 7 באוקטובר הראה כי המציאות מורכבת יותר. התלות הישראלית בחימושים, במיירטים ובמטרייה בינלאומית, הבהירה לאמריקאים רבים את מידת ההשפעה שלהם על ישראל, ובהתאם, לכאורה, גם את היכולת לדרוש ממנה שינויים במדיניות שלה. התסכול הרב של צעירים רבים מהממשל ומהמדיניות שלו ביחס למלחמה נובע מכך שבראייתם וושינגטון נתנה לישראל סיוע מקיף, ובישראל בתמורה מצפצפים על הדרישות האמריקניות, ממשיכים להפר זכויות אדם, ואף פועלים לערער ולהביך את הממשל כדי לסייע לטראמפ להיבחר מחדש בנובמבר.
גם היקפי הנזק הרבים בעזה תרמו לסדיקת היחסים. אם באוקטובר ביידן וממשלו התייצבו באופן חד-משמעי לצד הדמוקרטיה הישראלית והוקיעו את הזוועות שביצע החמאס, הימשכות המלחמה ובפרט היקפי הנפגעים בעזה, ערערו על הדיכוטומיה שניסה הממשל לצייר בין "הדמוקרטיה הטובה" לבין "הרעים". רבים מאלה שגינו את 7 באוקטובר וקראו להשבת החטופים ואף לפירוק חמאס מתקשים להמשיך "לתמוך" – בוודאי בתמיכה בהעברת אמצעי לחימה נוספים – במדינה שבראייתם הורגת אלפי אזרחים ללא קידום ממשי של מה מיעדי המלחמה הלגיטימיים.
מלחמת חרבות ברזל חשפה הרבה מאוד שברים וסדקים בחברה הישראלית, אחד המרכזיים שבהם הוא ביחסינו עם ארה"ב – יחסים שהיו ונותרו איתנים וימשיכו להיות כאלה לא משנה מי ייבחר ב-5 בנובמבר, אבל בה בעת שהם רגישים יותר מבעבר. יחסי ארה"ב-ישראל, שתמיד עמדו על שלושת עמודי התווך של אינטרסים משותפים, ערכים משותפים וקשרים בין העמים, חווים עתה ערעור בשלושת המרכיבים הללו, לנוכח האינטרס האמריקני להתרחק מהמזרח התיכון לטובת אסיה, הרגישות הגוברת (בעיקר בצד הדמוקרטי) לנפגעים אזרחיים ולזכויות אדם, והשאיפה של מועמדים משני צידי המפה לשים את America First.
