הקבינט המדיני־ביטחוני התכנס אמש (שני) כשלפתחו מונחת סוגיה מרכזית אחת: האפשרות לתמרון קרקעי של צה"ל בלבנון.
אחרי ההצלחות המבצעיות של השבועיים האחרונים, מבקש הצבא לנצל את המומנטום ואת העובדה שחיזבאללה מוכה, ולהעמיק את ההישג גם באזור הגבול. זאת, במטרה לפגוע בתשתיות המבצעיות שחיזבאללה הקים לאורך הגדר, שאמורות היו לשמש אותו בתוכניתו לכיבוש הגליל – בעיקר מנהרות התקרבות ותקיפה, וכן בתים ומרחבים ששימשו להסתרת אמצעי לחימה ופעילים. הסרתם חיונית כדי לצמצם את האיום על היישובים ולאפשר את מימוש היעד של חזרת התושבים לבתיהם בבטחה.
אתמול חשף ה"וול סטריט ג'ורנל" האמריקני כי בחודשים האחרונים ביצע צה"ל פעולות מיוחדות רבות שנועדו להכין את הקרקע למהלך הקרקעי, לרבות פעילות בתוך המנהרות בצד הלבנוני. צה"ל מוטרד בעיקר מאיום הנ"ט, שחיזבאללה נערך אליו מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006, לרבות הצטיידות סיטונית במשגרים ובטילים.
בפני צה"ל עומדות על פניו שלוש אפשרויות. הראשונה, לתמרן קרוב לגדר כדי להשמיד תשתיות. מדובר במהלך ממוקד ותחום במרחב ובזמן, שיכול להסתיים בתוך שבועות בודדים. השנייה, לתמרן עד לליטני כדי לפגוע בתשתיות גם במרחק גדול יותר מהגבול. והשלישית, לתמרן צפונה מנהר הליטני כדי להעמיק את הפגיעה בארגון חיזבאללה, ביכולותיו ובאנשיו.
נדמה שההחלטות ייגזרו על פי שלושה פרמטרים: מידת הפגיעה בארגון חיזבאללה, המחיר בחיי חיילים (והחשש מחטופים), ופוטנציאל ההסתבכות שתוביל לשהייה ממושכת בלבנון.
שקלול הפרמטרים האלה עשוי ללמד שישראל תעדיף את האפשרות הראשונה, שתגביל את הפעילות למרחב הגדר ותהיה ממוקדת בזמן. כך גם תוכל ישראל למזער את הלחץ הבינלאומי שיופעל עליה כתוצאה מהפלישה הצפויה לשטח לבנון, ולשמר את תחושת ההישג בצד הישראלי ואת תחושת הכישלון בצד הלבנוני.
לפסיכולוגיה הזאת משקל רב, כולל בתהליך קבלת ההחלטות. השבועיים האחרונים היו משמעותיים מאוד לא רק מבחינת ההישג – עריפת חסן נסראללה ורוב הצמרת הצבאית של חיזבאללה, ופגיעה קשה במערכי השיגור, האמל"ח והתשתיות שלו – אלא גם מבחינת התודעה שהתקבעה בשני הצדדים.
חיזבאללה הוא ארגון רדוף, מוכה ומושפל, שבעיות פיקוד ושליטה מקשות עליו להוציא לפועל אפילו מקצת מתוכניתו המבצעית. בכיריו שנותרו בחיים עסוקים בהישרדות, ולעיתים קרובות לא מצליחים לתקשר ולהעביר פקודות בצורה אפקטיבית לפעילים בשטח – וזאת הסיבה למיעוט השיגורים לשטח ישראל.
שהייה ממושכת של צה"ל בלבנון, שנפגעים בצידה, עלולה לשנות את המגמה. לכן, תעדיף ישראל הישגים מוגבלים על פני פנטזיות שכבר נשמעות מצד כמה שרים, על השמדת חיזבאללה (שלא כלולה במטרות המלחמה). עם זאת, סביר שישראל תבקש לשמר לעצמה חופש פעולה גם לאחר שהחלק הקרקעי של המלחמה יושלם, כדי שתוכל לתקוף ולסכל ניסיונות עתידיים של חיזבאללה להבריח אמצעי לחימה ללבנון ולהתבסס מחדש במרחב הגדר.
ההצלחות הצבאיות המרשימות מול חיזבאללה פותחות צוהר לשינוי משמעותי בלבנון, ואולי גם בסוריה. שינוי כזה מחייב הירתמות של המדינות הסוניות המובילות (ובראשן סעודיה והאמירויות), של ארה"ב, צרפת ובריטניה, ושל העדות הלא־שיעיות בלבנון. הוא מחייב גם מידה מסוימת של תיאום עם רוסיה, שמגלה עד כה חוסר עניין מפתיע באירועים האחרונים בצפון, שבהם נפגעו כמה מבני בריתה.
אבל ההצלחות האלה גם צפויות לקדם דיון נוסף: האם לנצל את ההזדמנות, ולתקוף באיראן. שורת התבטאויות של בכירים ישראלים בימים האחרונים כיוונו מפורשות לטהרן – החל מנאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם, שבו הוזהרה איראן שלא לתקוף את ישראל, המשך בפנייתו הישירה אתמול לעם האיראני, וכלה בדברי הרמטכ"ל הלוי שלשום כי מי שיודע להגיע לתימן יידע להגיע גם לטווחים דומים במקומות אחרים באזור.
ישנן כמה סיבות שמקרבות אפשרות לתקיפה כזאת בעיתוי הנוכחי. ראשית, איראן חבולה ומבולבלת, ואיבדה נכסים רבים באזור – בראשם עיקר היכולת המבצעית של חיזבאללה, שאמור היה להיות חומת המגן העיקרית שלה מפני מתקפה ישראלית על אתרי הגרעין. שנית, יכולת התגובה הישירה של איראן נגד ישראל מוגבלת, כפי שהתברר במתקפת 14 באפריל, וישראל תוכל לסכל את רובה בהישען על יכולותיה ההגנתיות ובסיוע שותפותיה במרחב.
שלישית, היכולת ההגנתית של איראן מוגבלת אל מול העוצמה האווירית ההתקפית של ישראל, שהתפנתה ברובה לאחר שעיקר המשימה בלבנון הושלמה. רביעית, איראן נמצאת כפסע מיכולת גרעינית מוכחת (אפשרות לפיצוץ מתקן) שתעמיד את העולם בפני עובדה מוגמרת. וחמישית, אין לדעת מה יהיה מרחב הפעולה הישראלי לאחר הבחירות בארה"ב ובכפוף לתוצאותיהן.
מנגד, ישנן כמה סיבות שמרחיקות אפשרות לתקיפה כזאת כעת. ראשית, החשש מאופוריה מוגזמת בצד הישראלי ומניסיון לבלוע יותר מדי בבת־אחת, כשהזירות האחרות עדיין פתוחות (ובראשן החטופים בעזה).
שנית, משום שישראל לא יכולה לבצע פעולה כזאת לבדה (בשונה מלבנון), והתנהלותו של ממשל ביידן עד כה לא מרמזת שהוא ימהר להעניק לה אור ירוק או סיוע אקטיבי (ואפילו פסיבי) לתקיפה. שלישית, משום שזאת תהיה יריית פתיחה למלחמת־עד מול איראן. ורביעית, משום שכלל לא ברורה מידת הנזק שישראל מסוגלת להסב לפרויקט הגרעין של איראן.
דומה שהסעיף הזה הוא הקריטי ביותר. את מתקני הגרעין של עיראק (ב־1981) ושל סוריה (ב־2007) השמידה ישראל כליל בתקיפה אחת. איראן למדה את הלקח הכפול וביזרה את תוכנית הגרעין שלה, כך שהיתכנות התקיפה תגבר אם יתברר שניתן יהיה להסיג באמצעותה את הפרויקט האיראני שנים רבות לאחור. במידה שלא, תיאלץ ישראל לחפש דרכים אחרות – שילוב של הרתעה, דיפלומטיה ושוט אמריקני מיוחל – כדי לבלום את האיראנים בדרך לפצצה.
