הדרבי הירושלמי הערב בין הפועל ירושלים לבית״ר ירושלים ישוחק מול כ-25 אלף צופים, וצפוי להיות משחק הדרבי הירושלמי הגדול ביותר אי פעם. זה נובע כמובן מהתכונה וההתרגשות הרבה של אוהדי בית״ר מפתיחת העונה של קבוצתם, אבל גם מהעובדה, שבשקט בשקט, הדרבי הירושלמי הופך למשחק ומעמד ייחודי בכדורגל הישראלי.
דרבי. איזה דבר מושלם זה. השתקפות של זהויות מנוגדות וקונפליקטים חברתיים, מעמדיים, פוליטיים וגאוגרפים, שמתערבבים עם היסטוריה, צבעים, ערכים וכדורגל. שתי קבוצות, מאותה העיר או אותו איזור, שמשחקות אחת מול השניה, על נקודות ליגה או שלב כזה או אחר בגביע, אבל קודם כל על יוקרה, כבוד, אהבה, הזכות לעליונות רגעית.
ברקע, הערכים והזהויות של שני הצדדים המתנגשים, מקבלים ייצוג על המגרש וביציעים, ומייצרים תפאורה מושלמת לקבלת הבשורה המורכבת שמכילה את כל תכונות הזהות האפשריות במציאות כדי לקבוע: מי הכי טובה בעיר. למי העיר הזו שייכת.
בעשור וחצי האחרונים, המושג "דרבי" בכדורגל הישראלי כמעט ונשחק. הדרבי תל אביבי הוא אמנם מעמד ומשחק אדיר שתמיד מייצר תפאורה נהדרת לכדורגל, אבל די איבד מהמטען האידיאולוגי שלו בדור האחרון, ובפן הספורטיבי הוא במעמד צד אחד כבר יותר מדי זמן, וכעת נעלם מן המפה עם הירידה של הפועל תל אביב לליגה השניה.
גם בחיפה, למרות החלוקה של מכבי והפועל בין העיר לקריות, אין הבדלים זהותיים מהותיים בין אוהדי שתי הקבוצות, וההתעצמות של הירוקים בשנים האחרונות הפכה את היריבות לדי חד צדדית אחרי שנים שהיה תחרותי למדי.
ככה כמעט בלי ששמנו לב, בשנים האחרונות ליגת העל זכתה בדרבי נוסף. הוא חם, יצרי מאוד, עם היסטוריה שורשית, עשירה ועמוקה, שמערב פוליטיקה עתיקה וחדשה כאחד, שקורה בעיר הכי מורכבת ומיוחדת במדינה (ובעולם).
הוא מפגיש מועדונים שמייצגים תפיסות עולם מנוגדות, לעיתים גם עמדות פוליטיות וחברתיות מנוגדות, ונותן ביטוי לקונפליקטים קיימים בחברה הישראלית, במעין מיקרוקוסמוס קטן על המשטח הירוק של אצטדיון טדי. הדרבי הירושלמי הוא המשחק הכי אנדרייטד מבין משחקי הדרבי של ליגת העל, למרות שבבסיסו מדובר בדרבי הכי שלם והכי אמיתי בכדורגל הישראלי.
ההבדלים בין בית"ר להפועל כל כך חדים וחוזרים אחורה בזמן שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. מי שהקימה את הפועל ב-1926 זו ההסתדרות, ואת בית"ר התנועה הרוויזיוניסטית עשור מאוחר יותר. אין יותר ימין ושמאל מזה. הצבעים אדום וצהוב גם הם מייצגים את אותה ניגודיות זהותית ברורה. בעוד בית"ר הלכה על הצבע הצהוב שהיה מזוהה עם היהדות בתקופות קשות בהיסטוריה, הפועל עם האדום הסוציאליסטי, ואף הקומוניסטי.
במובן הזה, הדרבי הירושלמי הוא כמו שיעור בהיסטוריה פוליטית וחברתית בישראל, שכן הכדורגל והפוליטיקה הולכים יד ביד. כיצד ההסתדרות של מפא"י ששלטה במדינה עד סוף שנות ה-70 הובילה לכך שהפועל ידעה את שנותיה הגדולות ביותר בעשורים ההם, בעוד בית"ר נחשבה לאגודה אנטי-ממסדית ואנטי-מערכתית. הגביע הראשון של בית"ר ב-76׳ היה הקדמה למהפך הפוליטי בישראל שנה אחר כך, אז לראשונה ממשלה ימנית בראשותו של מנחם בגין עלתה לשלטון.
מכאן, כל פוליטיקאי קטן או גדול, שרצה לעלות במעלה דרגות הכוח, היה חייב לעבור בבית"ר. אם זה רובי ריבלין שהיה יו"ר הקבוצה והתגלגל עם השנים להיות נשיא המדינה; אהוד אולמרט שגם הוא עמד בראש בית"ר והפך לראש הממשלה; וכמובן, ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, מירי רגב, איתמר בן גביר (שלפני עשור היה עו"ד של לה פמיליה), ועוד עשרות פוליטיקאים, שלאורך השנים עברו ביציע בית״ר כדי להזדהות, וכדי לצבור הון פוליטי, הפכו את בית״ר לתחנת חובה לכל פוליטיקאי מהימין.
בדור האחרון זה קורה בעיקר בגלל שמשנות ה-90 בית"ר הלכה וגדלה, זכתה באליפויות וגביעים, והפכה לקבוצה גדולה הרבה יותר מהפועל. לפרקים היא היתה הקבוצה של המדינה, כשבמקביל, חלה גם התגברות גילויי האלימות והגזענות בקרב חלק מאוהדי הקבוצה בעשור וקצת האחרונים, בעיקר דרך ארגון האוהדים האוהדים "לה פמיליה", לא פעם ולא פעמיים היציעים של בית״ר הפכו לקרקע פוריה לביטויי ימין קיצוני.
הפועל לעומת זאת הידרדרה במורד הליגות, התפצלה לשתי קבוצות, הפועל ירושלים והפועל קטמון ירושלים, אחת נעלמה מהנוף, עד שלפני ארבע שנים אירע איחוד נדיר, שהוביל גם לעליית ליגה וחזרה לבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי אחרי 21 שנה.
העונה, זו השנה הרביעית שלה בליגה הבכירה בישראל, והזהות שהיא מביאה עמה היא של ירושלים אחרת. סוציאלית, אדומה. בשנה האחרונה הדבר בלט במיוחד בהתגייסות של המועדון וארגון האוהדים לנושא החטופים. חטיפתו של אוהד הקבוצה, הרש גולדברג פולין ז״ל, יצאה מגבולות הכדורגל וגרמה לסיפור של הרש להגיע לכל פינה, בארץ, ובחו״ל – בעיקר על רקע שיתוף הפועל של הרש, ואוהדי הפועל ירושלים, עם אוהדי ורדר ברמן הגרמנית. במציאות המטורפת בישראל של 2024, סוגיית החטופים הפכה לפוליטית, ובמובן הזה, הפועל שוב נתפסה כמועדון המייצג שמאל מובהק.
ככה בעוד בית״ר הפכה לקבוצה של המונים ברחבי ישראל המזוהים עם הימין והשלטון, הפועל היא קבוצה של מעטים וקהילה קטנה. בעוד בית"ר היא מותג שקיים בכל מקום בארץ. הפועל, חיה בין ירושלמים וירושלמים לשעבר, או בודדים שהצטרפו בתקופת הפועל קטמון ונשארו.
אין מה להשוות בכמויות האוהדים, סכומי הכסף ובגודל המועדון, וגם לא באחוז הניצחונות בדרבים. היתרון של בית"ר הוא ברור. במשחקי הליגה, לבית״ר יש 27 נצחונות לעומת 15 של הפועל, בעוד 22 משחקים הסתיימו בתיקו, מה שהופך את הדרבי הירושלמי להיות תחרותי ושוויוני יותר מהחיפאי, אבל קצת פחות מהתל אביבי.
עם זאת, מאז שהפועל חזרה לליגת העל קורה דבר מעניין. אחרי עונת גישושים שהסתיימה בשלושה ניצחונות לבית״ר, הפועל החלה להסתכל לבית״ר בלבן של העיניים. ב-2022/23 ניצחה את הדרבי הראשון של העונה, והשוותה בשני בדקה ה-96; בעונה שעברה, היא כבר ניצחה פעמיים, כולל מהפך אדיר תוך שתי דקות, ו-0:3 היסטורי שהשווה את ההפרש הגדול ביותר שהפועל ניצחה את בית"ר אי פעם.
העונה, הקבוצות טרם נפגשו במסגרת הליגה. הבאזז סביב בי"״ר של ברק יצחקי ואלמוג כהן הוא אדיר, כאשר הקבוצה משחקת נהדר ורצה לאליפות, ועדיין – כבר לא כזה בטוח מה יקרה בדרבי הירושלמי. זה לא אוטומטית ניצחון לבית"ר כמו בשנים עברו. גם בגלל שאם יש מאמן שיכול לעצור את התנופה הבית"רית זהו זיו אריה, וגם בגלל שלדרבי הירושלמי יש חוקים משלו.
הדרבי הירושלמי מכיל את כל המרכיבים החברתיים והפוליטיים הנכונים ברקע ובסיפור כדי ליצור יריבות עירונית מושלמת ברמה בינלאומית. יריבות שאם היינו קוראים עליה שמתקיימת בליגה אחרת באירופה, היינו נפעמים מכמה מרתקת היא. מעטים מול רבים, זהות לאומית מול זהות חברתית, הקבוצה של המדינה מול הקבוצה הקטנה של העיר, אדום מול צהוב.
ובכל זאת, השנה האחרונה הכניסה את היריבות המתחדשת והמתפתחת הזו לפרופורציות, והערב אל כר הדשא בטדי, יעלו אבותיהם של טל דרור ז״ל (אוהד הפועל) ואור כץ ז״ל (אוהד בית״ר) וישאו הצהרה משותפת לקהל לזכר בניהם שנפלו במלחמה הארורה.
זה כנראה היסוד הכי ירושלמי בדרבי הזה, ההבנה שהאויב לא מבדיל בין אדום או צהוב, ימין, שמאל, הפועל או בית"ר. במציאות הזו לירושלים יש מקום לכולם, ואין דרך טובה לציין את זה, מדרבי עם 25 אלף אוהדים ביציעים.
