כעבור כשנה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אנו עדים למלחמה פנימית על דעת הקהל בישראל בין שתי תפיסות עולם המנוגדות זו לזו, אולי אפשר אף לומר מלחמת תרבויות.
האחת מחזיקה ברעיון כי ניתן, ראוי ונדרש לחתור להסכם בין ישראל לארגוני הטרור של חיזבאללה וחמאס, כזה שיוביל להפסקת אש ויאפשר את חזרת החטופים והתושבים העקורים לבתיהם. והשנייה מחזיקה ברעיון שאין כל טעם בהשגת הסכם עם ארגוני טרור ועל כן על ישראל לדאוג לביטחונה באופן עצמאי.
פנייה לכבוד השופט יצחק עמית: למען עם ישראל – הסר את מועמדותך | עודד טירה
ניצבים בצומת: ישראל וחיזבאללה נמצאות בין הסדרה למלחמת התשה | פרשנות
אופן ניהול המלחמה בצד הישראלי, הוא פועל יוצא ונגזרת של תפיסת העולם בה מחזיקים דרג מקבלי ההחלטות והנה, הרמטכ"ל וחלק מצמרת המטכ"ל, שר הביטחון והממשל האמריקני מחזיקים בדעה שמצב סיום המלחמה הוא הסכם בין ישראל לארגוני הטרור. תפיסת עולם זו נשענת על המחשבה שיהיה גורם כוח בדמות מעצמת על או גוף כמו מועצת הביטחון של האו"ם, שיהיה בכוחם ובסמכותם להביא את שני הצדדים אל שולחן המשא ומתן, לחתום על הסכם הפסקת אש ולאכוף את סעיפי ההסכם לעתיד לבוא.
על כן, כלל ההחלטות המובילות אותם בשיטה, במידה ובעוצמת הפעלת הכוח הצבאי, חותרות למצב סיום זה ומכאן שהגדרות כמו הכרעה זוכות ללעג ולבוז, בעוד שהגדרות כגון הסדרה נמצאות בראש מעייניהם.
מנגד, ניצבת לה תפיסת עולם של אלו הרואים עצמם ככאלו שהתעוררו והתנערו מהקונספציה של רעיון "הסכם הפסקת אש עם ארגון טרור", כיוון שנהיר וברור הוא שממילא ארגון הטרור לא יעמוד בתנאי ההסכם וממילא לא יהיה מי שיאכוף ויוודא שסעיפי ההסכם אכן מתקיימים. על כן, עלינו לדאוג לביטחון תושבינו בעצמנו ללא כל צורך בהסכם יהיה אשר יהיה, בתפיסה זו מחזיק כיום ראש ממשלת ישראל.
ראוי לומר, שגם הצד המחזיק בתפיסת העולם החותרת להשגת הסכם עם ארגוני הטרור, מודע היטב להיסטוריה העגומה של קריסת ההסכמים עם ארגוני הטרור, אך רואה בכך מעין מרווח זמן של שקט ואולי ראוי אף יותר לומר שכל ההנהגה המדינית ביטחונית בעשרות השנים האחרונות החזיקה בקונספציה של השגת הסכמים עם ארגוני טרור.
במקרה הישראלי, בשלוש חזיתות לחימה שונות, כל ההסכמים שהושגו עם ארגוני הטרור קרסו כלא היו. בחזית הלחימה הצפונית, בולטים שני הסכמים לאחר שני מלחמות בין ישראל והחיזבאללה: הראשון היה "הסכם ההבנות" שהושג בתום מלחמת "ענבי זעם" באפריל 96', והשני הסכם 1701 שהושג בתום מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006.
אמנם, ההסכמים היו באישור ובהסכמת איראן וחיזבאללה, אך הלכה למעשה נחתמו מול ממשלת לבנון מתוקף היותה כביכול מדינה ריבונית על שטחה. בפועל, כלל הצדדים המעורבים – מישראל דרך ארה"ב ומועצת הביטחון ועד לבנון עצמה – היו מודעים היטב לעובדה כי לבנון אינה מדינה ריבונית לא על שטחה ולא על ארגון החיזבאללה העושה בשטחה ככל העולה בדעתו.
בחזית הלחימה בדרום, ניתן להצביע על שרשרת רצופה של קריסת הסכמים בין ישראל והחמאס, במיוחד החל מקיץ 2007 עת השתלט הארגון על רצועת עזה. גם במקרים אלו הייתה מעורבות אמריקנית ותווך מצרי ולעיתים קטארי, וגם בחזית זו לא הייתה כל יכולת לאכוף ולו אחד מההסכמות שהושגו במסגרת הפסקות האש.
בחזית הלחימה במרכז, באזור יהודה ושומרון, קרס הסכם אוסלו שנחתם בין ישראל ומה שנהוג לכנות בצמד הביטויים המכובס ה"רשות הפלסטינית" וראוי לשמו הנכון אש"ף, הוא הארגון לשחרור פלסטין שבמרכז סמלו כל ארץ ישראל צבועה בירוק להעיד על מה בכוונתו ובחזונו לשחרר.
כעת, נשאלת השאלה מה השתנה בשבת של ה-7 באוקטובר?
האירועים הטרגיים של השבת ההיא המחישו לכולנו יותר מכל את עצם היותנו חשופים לכיבוש שטחים נרחבים בישראל על ידי ארגוני הטרור. בין אם הבנה זו הייתה קיימת היכן שהוא בתת המודע של חלק מהמערכת הביטחונית ובין אם הבנה זו הייתה קיימת באופן חלקי וזעיר, הרי שכיבוש שטחנו על ידי מחבלי החמאס וההבנה של פוטנציאל כוח רדואן לכבוש את כל שטחי הגליל נחתה באחת במוחו ובליבו של כל אחד ואחת מישראל.
לאורך עשרות שנים לא נתפסו ארגוני הטרור כאיום קיומי על מדינתנו, ובבוקר אחד של השבת ההיא הבנו שאם נתעורר כאשר שטחים נרחבים בצפון ובדרום נכבשו על ידי ארגוני הטרור לצד ירי רקטות לכל הארץ, לרבות יעדים אסטרטגיים קיומיים, הרי שקשה להמשיך ולהחזיק בדעה שאיום זה איננו קיומי. וכל זאת מבלי לציין את היותה של איראן על סף יכולת גרעינית וללא התמודדות מבית עם התקוממות של ערבי ישראל.
זהו השינוי האמיתי של ה-7 באוקטובר. וכאשר נשלב בין ההיסטוריה של קריסת כל ההסכמים שהשיגה ישראל עם חיזבאללה, חמאס ואש"ף, שלא לומר אי קיומם מלכתחילה, לבין הפיכת ארגוני הטרור לאיום קיומי, נשאל את עצמנו מה הטעם בלהחזיק בקונספציה של "הסכם שלום או הפסקת אש עם ארגוני טרור"?
על כן, ככל שבכירי מערכת הביטחון יתעוררו מהקונספציה שקרסה בבוקר ה-7 באוקטובר, כך נפעיל את הכוח הצבאי באופן שישרת את ביטחון המדינה ותושביה ויחתור להשגת הכרעה שכל תכליתה היא ביטחון לתושבי הצפון, המרכז והדרום ללא כל צורך ותלות בהסכם עם מרצחים, חיות אדם החותרים להשמדתנו. אלא צה"ל יושב ומגן מלפנים בתוך שטח לבנון ועזה על גבולות המדינה וכל תשתית טרור ביהודה ושומרון על משפחתה תועבר לשטח המצומצם שנותיר לפלסטינים ברצועת עזה.
