"זו לא מלחמת לבנון השלישית, זו האחרונה": עם גולני במעוז…

בדרך ללבנון עם גולני, עברנו ליד מוצב שתולה על הגבול, ותמיד מדהים לראות כמה יפה כאן – וכמה מסוכן כאן בימים האלו. עוברים את הגבול ללבנון: האמת היא שזו הפעם הראשונה שלי כאן. את לבנון ראיתי רק מהים, בחיל הים. אחד הלוחמים מתלוצץ: "התחלנו עם הפקקים – באנו ללבנון, הבאנו את הפקקים איתנו".

הסכנה אורבת כאן בדרום לבנון מכל פינה. אלו לא הפקקים שמטרידים את הלוחמים אלא ירי נ"ט, מטענים, כטב"מים, מרגמות, RPG, ירי תלול-מסלול ומחבלי חיזבאללה שעדיין נמצאים כאן ועלולים לצוץ מכל פינה, כפי שקרה רק יומיים לפני הביקור שלנו – חמישה לוחמי סיירת גולני נהרגו בקרב, בהיתקלות עם מחבלים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שלושה שבועות אחרי שהחל התמרון הקרקעי, רק קצת יותר משבוע אחרי שנכבשה עייתא א-שעב, אנחנו מצטרפים ליום קרב בלבנון עם מח"ט גולני, אל"מ עדי גנון: "חטיבת גולני זה דבר שלא עוצר, אנחנו מכאן יכולים להמשיך עד איפה שיגידו לנו", הוא מצהיר – וקיבלנו גם אפשרות להיות חלק קטן אבל רועש מהמלחמה, בפיצוץ של הריסות ממולכדות. "אנחנו 500 מטר מהגבול, אנחנו פה כבר שבעה ימים", מספר לנו מח"ט גולני כשאנחנו משקיפים אל עייתא א-שעב.

כשנכנסתם לפה, הייתה התנגדות?
"הייתה התנגדות משמעותית, נ"ט עם ירי. נכנסנו חזק, כמו שצריך, גדוד 13 גם אתמול נתקל בחמישה מחבלים".

הם עדיין פה מדי פעם?
"הם עדיין פה. בכל בית שהתקדמנו בו מצאנו טילים, רימונים, אמצעי חבלה, מטענים, תוואים תת-קרקעיים טקטים – האויב ערוך פה, ערוך חזק".

כלומר זה לא כפר, זה בסיס צבאי?
"זה בסיס צבאי".

"לא עוצרים, שהאויב לא יתארגן"

אנחנו בטרמפ על הטנק עם המח"ט בדרך לעייתא א-שעב, הכפר של חיזבאללה שצופה ממש על היישובים הישראלים – מקום שממנו אפשר לשגר בכינון ישיר. זה אחד הכפרים היותר אלימים, פה גם היה הקרב הקשה של סיירת גולני. יש תחושה גדולה של גאווה לראות את המקום הנורא הזה שאיים על ישראל, על היישובים הישראליים, כשעכשיו כולו בידי צה"ל.

המקום כולו היה כמו כפר פסטורלי רק לפני שבועיים, ועכשיו הרס מוחלט. מאוד קשה ללכת כאן, הכול הרוס. בקרוב האבק הזה יהפוך לבוץ, אך סא"ל טל תורג'מן, מג"ד 13, לא נלחץ: "שני דברים עובדים בגשם – וישרים וחטיבת גולני".

לפי המבנים, איך שהם נראים, אפשר להבין איזו לחימה הייתה.
המח"ט גנון: "הייתה פה לחימה משמעותית, אגרסיבית. חטיבת גולני נלחמת אגרסיבית, זה חלק מהעניין – פירקנו להם את הצורה".

אל"מ עדי גנון, מח"ט גולני, הוא מה שנקרא מלח הארץ, בלי מרכאות, מאלה שאתה מרגיש הכי בטוח כשהוא לצידך. בן 42, גדל ונולד בקריית גת, בעל שני תארים אקדמיים ועם הרבה מאוד ניסיון לחימה. הוא גר בכפר ורבורג בדרום עם רעייתו דנה וששת ילדיהם, שאותם בשנה האחרונה כמעט ולא ראה: "מתגעגעים, זה ארוך, הרבה זמן שלא היינו בבית".

כמה זמן?
"חמישים ומשהו ימים".

חמישים ומשהו ימים שלא היית בבית, לא ראית את הילדים?
"כן, שמנו עצירה לשעתיים בדרך, קפצתי. היא תומכת, היא מאחור, גם עם המשפחות השכולות, גם עם הפצועים, פשוט מדהימה. הילדים מדהימים, תומכים, מבינים, בוגרים – הם קצת יכעסו עליי למה לא שרתי איתך 'אבא שלי זה דני קושמרו' (צוחק), אבל אנחנו מתגעגעים ממש וזה חלק מהעניין".

רק לפני עשרה ימים בערך נכנסתם לפה ועכשיו אנחנו נוסעים פה ברייזר.
"זה מה שנקרא השגת שליטה מבצעית, פשוטו כמשמעו".

זה יחסית עבר די מהר.
"עבר די מהר, קצב המבצעים הוא גבוה, אנחנו לא עוצרים. אחד ההישגים שאני דרשתי ואני חושב שהוא חלק מהסיפור של הלחימה הוא שלא עוצרים, לא נותנים לאויב להתארגן. וכשהאויב לא מצליח להתארגן, נוצר מצב שאנחנו עוצרים פה בעייתא א-שאב עשרה מחבלים, ביניהם מפקד המתחם. לכל המתחם הזה יש מפקד ועצרנו אותו בידיים שלופות והוצאנו ממנו המון המון מידע".

איך אתה מסביר את זה, אחרי שאמרו שפה לוחמי האויב יותר מקצועיים?
"בעיקר בגלל שהצלחנו להיכנס מהר ולסגור את הקסבה. כנראה שהיה להם מצב שבו זה או להילחם עד מוות או להסגיר את עצמך, וכשיורים עליך ובאים בעוצמה כזו משמעותית כנראה שהאפקט התודעתי עליהם אל מול מה שהם ציפו היה גדול מדי".

וגם העובדה שגם כמעט לא היו פה כבר "תמימים".
"לא היו פה תמימים וזה חלק מהעניין. זה בדיוק ההבדל מעזה".

"שיטת הלחימה – כמו קן צרעות"

המח"ט מספר, במה שהיה הרחוב הראשי של עייתא א-שעב: "עד לפני שבועיים-שלושה זו הייתה קסבה ממוצעת, רגילה, רק שהיא הייתה ערוכה כולה להתקפה של כוחותינו. אתה בסוף מגיע לצומת המרכזי של הקסבה ואתה נתקל בהתנגדות של ירי טילי נ"ט מנגד ובהסתערות של מחבלים. בכל בית שאתה מתקדם אליו אתה נתקל בעוד התנגדות ואז אתה אומר לעצמך, השאלה היחידה שאתה שואל את עצמך רגע – האם זה מרחב שחיו בו או שזה מרחב שנערך שנים למלחמה? התשובה הייתה ברורה, אני חייב להגיד, התשובה היא חד-משמעית – מרחב לחימה".

"ברוב הקסבה הם משתמשים בתשתית התת-קרקעית כאן להחבאה של מצבורי אמל"ח וציוד, ומצאנו את זה באופן קבוע בכל הבתים. האויב, ברגע שפירקנו את היכולת המאורגנת שלו פה שזה מפקד המתחם שנעצר והפלוגה של האויב שהיא לא עובדת כפלוגה יותר, שיטת הלחימה היא ממש כמו קן צרעות – אין מודיעין וכשאתה מגיע לאיתור אתה פתאום יכול להיתקל בשלושה מחבלים שהם מוצאים את עצמם עם הגב לקיר, ולכן התנועה היא תנועה באש לקראת מגע כדי להשמיד פה כל מי שעוד מסתתר".

כלומר זה יכול להפתיע בכל רגע.
"יכול להפתיע בכל רגע".

בהריסות של מה שהיה עד לפני שבועיים בית הקפה של עייתא א-שעב, המקום שבו אנשים ישבו ונהנו מהחיים, אני מוצא עטיפה של צעצוע לילדים – ותוהה לעצמי: מה, אנשים כאן לא רצו לגדל את המשפחה שלהם, לחיות בנחת עם הנוף היפה הזה? בשביל מה? כמה כסף הושקע ברוע במטרה להרוס את מדינת ישראל? לא חבל? מיש חראם? וגנון מסביר: "זו בחירה שלהם והם בוחרים פשוט כולם בצד של ההתנגדות והלחימה מנגד והירי על התושבים שלנו, שבאמת באמת רוצים רק לחיות פה בשלווה".

אז אתה אומר – זה שאנחנו כאן זו גם מטרה שיראו את זה בביירות, בג'וניה, בצור ובצידון – זה מה שנסראללה הביא עליכם.
"זה בדיוק המסר ואני גם אומר את זה יותר ברור – בכל מקום שיהיה בו אויב ובכל מקום שישלחו אותי עם החטיבה וצוות הקרב שלי ותהיה בו התנגדות , אלה המחירים שהם ישלמו, לא פחות מזה".

במלחמה הזו כבר התרגלנו למצוא לוחמות במקומות הכי מסוכנים והכי רגישים. גם אחרי שראינו אותן כבר בעזה, עדיין אנחנו מופתעים ונרגשים לפגוש למשל את סגן נטע, שמתקשה להבין מה מיוחד בזה. נטע היא קצינת שיתוף האש (קש"א) של גולני, ואחראית לכל הפעלת האש כאן בגזרה.

עד כמה יש כאן אש?
"יש הרבה אש, מפעילים הרבה ארטילריה ומרגמות, מסוקי קרב, גם זיקים".

מאיפה את בארץ?
"רמת גן".

פעם ראשונה בלבנון?
"פעם ראשונה בלבנון, פעם ראשוני שלי במבצעי (צוחקת)".

עד כמה זה עדיין יוצא דופן שנשים לוחמות במקום כזה?
"לא, לא יוצא דופן. יש גם קש"א לסיירת ויש גם פרמדיקיות וחובשות, עושות הכשרה של לוחמות וזה מה שנועדנו לעשות".

במשפחה יודעים שאת כאן? ההורים שלך יודעים שאת כאן?
"יודעים, אימא מאוד היסטרית. כרגע היא יודעת, מדי פעם אני שולחת הודעה 'הכול בסדר, אנחנו בטוב', אבא ואימא חיים טוב ויש גם נשים בלבנון וזה אחלה. אנחנו עושים פה משימה חשובה, זה משמעותי – אם אתם מסתכלים על כל הבתים שם הרוסים, אנחנו כגדוד עשינו את הדברים האלה".

"אלזה על הקיר ומחסן אמל"ח למטה"

כמו בעזה, גם כאן חדר ילדות תמים מסתיר תחתיו משהו אחר לגמרי. במרתף הבית היו צעצועים מסוג אחר לגמרי: מחסניות מלאות ומוכנות עם התחמושת, רימון מוכן להפעלה עם הנצרה – הכול תקני ומוכן למלחמה, מוכן להרוג ישראלים. סא"ל טל תורג'מן, מפקד גדוד 13, מדגים: "זה חדר הילדים, היו פה שתי מיטות יחיד בצד, עם מצעים ורודים ופרפרים על הקיר".

אתה חושב שמי שגר כאן ידע מה קורה למטה?
"אני מניח שהם ידעו מה יש להם למטה, זה לא היה במסתור. זו דלת עם מפתח פה למטה, עם גישה נוחה יחסית, ואני מניח גם שהם קיבלו כסף על זה שזה נמצא שם. ככה הם גדלים – אלזה על הקיר ומחסן אמל"ח בתת-קרקע. כאן יש מחסן אמל"ח של חיזבאללה מתחת לבית של אזרחים לכאורה תמימים – זה היה מחסן מלא עד הגג, הכול היה מוכן ומחכה – וסטים, קלאצ'ים, רימונים, פגזים, משגרים. בכל מחסן אמל"ח בחיזבאללה שומרים על בטיחות ויש ספרינקלרים. הציוד שעכשיו אתם רואים מפוזר היה עטוף בניילון עם פצפצים עם שכבת קרטון – ימ"ח לשנים קדימה. גם במארון א-ראס זה היה ככה".

עד כמה זה ייחודי?
"בכל בית שלישי. כשאני נכנסתי התחלתי למצוא את הדברים, אמרתי בחצי הלצה ללוחמים 'אני לא בטוח אם זה כפר של תושבים או AirBnB של חיזבאללה', ברמה הזאת. בכל בית שלישי יש פיר או מחסן אמל"ח או תשתית טרור או משגר, כאילו כל עיסוקה של עייתא א-שעב הוא טרור למדינת ישראל". באותו בית אנחנו מוצאים לוח שנה עם פניו של האיש שהביא עליהם את האסון, חסן נסראללה.

מתי יצאת הביתה בפעם האחרונה?
תורג'מן: "בין חודשיים וחצי לשלושה חודשים".

עד כדי כך?
תורג'מן: "כן".

אז איך מתקשרים עם הילדים?
תורג'מן: "אני רואה אותם מדי פעם בוואטסאפ. הם שואלים אותך שאלות של ילדים – השבוע שאלו אותי אם הרגתי את סינוואר, הם לא יודעים לסדר את החיבורים. הם שאלו אותי שלשום מתי נגמרת המלחמה כדי שיפסיקו לירות לנו על הבית, כי אנחנו גרים בקריית מוצקין והמרחב הזה חוטף בזמן האחרון. לפעמים השאלות של הילדים גורמות לך גם להבין מה אתה עושה פה. אני מעריץ את אשתי, אני חושב שהעורף הוא החזית. אנחנו צוחקים שלפעמים הקרבות בבית עם הילדים יותר קשים מהקרבות עם חיזבאללה: אם העורף לא היה חזק, לי לא הייתה את החוזקה להיות פה ולעבוד".

סא"ל תורגמן, בן 31, נשוי לחופית ואב לשניים. הוא החליף בתפקיד את סא"ל תומר גרינברג שנפל בקרב בצפון רצועת עזה – אחד מ-102 לוחמים שאיבדה חטיבת גולני במלחמה הזו, המחיר הכבד ביותר ששילמה חטיבה כלשהי בשנה האחרונה. "להמשיך למרות הכול – אתה לא יכול לעצור דווקא בשביל החללים והמשפחות השכולות, גם בשביל הפצועים", הוא מצהיר. "ש לנו משימה, אנחנו נעמוד בה ונרוץ קדימה כדי לדאוג שהנפילה שלהם לא הייתה לחינם. זו זכות לעמוד פה שנה אחרי שבעה באוקטובר, בחג הסוכות, אחרי שנלחמת בעזה ועברת ללבנון ואתה משמיד גם את האויב בלבנון. אנחנו חיים את זה יום-יום, זה חלק מהזיכרון, חלק מהאתוס החטיבתי".

"אני מסביר ללוחמים שלי שבתחילת התמרון קראו לזה 'מלחמת לבנון השלישית' – אני חושב שזה נרטיב, סמנטיקה לא נכונה", מדגיש סא"ל תורג'מן. "זו צריכה להיות מלחמת לבנון האחרונה: אנחנו פה לדאוג כדי שהיא תהיה האחרונה, כי אם קראנו לה שלישית זה אומר שגם תהיה הרביעית ואנחנו נעשה הכול כדי שזאת תהיה מלחמת לבנון האחרונה".

"זה נותן לי יותר דרייב"

בכל מקום בכפר רואים את החוטים שאיתם מפעילים חומר נפץ מרחוק לפוצץ את מצבורי האמל"ח. "אחי נהרג ב-7.10, ראובן שישפורטיש", מספר לנו מפעיל הדחפור. "הוא שירת בחטיבת גולני, אהב את החטיבה הזאת מאוד. הוא נהרג בכיתת הכוננות, הוא קפץ לפרי גן לעזור להם שם והוא נהרג שם. הוא רק חיכה להיכנס ללבנון אז הינה אנחנו פה".

איך זה בתחושה שלך שאחיך נהרג ועכשיו אתה כאן?
"ברור, זה נותן לי כוח, זה נותן לי יותר דרייב. אנחנו שנה יצאנו מהבית, הפסקנו לעבוד, עזבנו את הילדים, עזבנו הכול – חייב שתושבי הצפון יוכלו לחזור לפה, זה המחיר, חייב להיות פה הכול הרוס. שהם (המחבלים) לא יחזרו לפה ושיהיה לתושבים ביטחון שם".

רס"ן דוד שראל הוא קצין האג"ם של גולני. הוא אחיו של רס"ן בניה שראל ז"ל, המפקד הנערץ של פלס"ר געתי שנפל בצוק איתן בקרב שבו נחטף הדר גולדין. דוד היה בן 18 כשאחיו נפל: זה לא עצר אותו מהלמשיך בדרך אחיו, בעזה ועכשיו בלבנון.

"בניה היה גדול ממני בשמונה שנים, היינו מאוד מאוד קרובים", הוא מספר. "דמות נערצת, גם בשבילי כאח קודם כל וגם בעיני הרבה אנשים. גם היום אני מוצא אותו פה בכל מקום. זה לא יאומן אבל עבר עשור. אני כל פעם תופס את הראש ואני פעמיים-שלוש בשבוע מקבל דרישת שלום – פקוד שאני פוגש, אחד מהחבר'ה פה סיפר לי שהיה בהיתקלות איתו בעזה – כל פעם מכיוון אחר, מזווית אחרת".

אני חושב על ההורים שלך, אחרי שאחיך נפל ועכשיו אתה שוב במקום מסוכן – או בעזה או פה בתוך לבנון.
"קודם כל ההורים שלי הם אנשים גיבורים, ההורים שלי הם אנשים מאוד מאמינים. לאימא שלי מאוד קשה אבל היא מתגברת. לאבא שלי גם קשה, אבל הוא לא מראה את זה, והם חזקים קודם כל בשבילי. ההבנה הבסיסית היא שזה גדול מאיתנו – גדול ממני, מההורים שלי, מאשתי טל שהשארתי בבית עם שני ילדים ובהריון ולא ראיתי אותה כבר למעלה מחודש וחצי. אם אנחנו רוצים שהמציאות פה תהיה אחרת, צריכים למסור את נפשנו, לא רק בדיבורים ובססמאות".

"המחיר קשה, אך המשימה קודמת לכול"

בבית עיריית עייתא א-שעב ובלשכת ראש העירייה לא חסרים סימנים: תמונות של נסראללה, אחמד'ינג'אד, ח'אמנאי ותמונות של אל-אקצא – הכול מתחבר סביב שנאת ישראל. השי לחג מטעם עיריית עייתא א-שעב – ספר על חייו של נעים קאסם, מנהיג חיזבאללה נכון לכרגע. המח"ט גנון מספר: "במבנה ליד מצאנו טנדר עם משגר רקטות עליו, צמוד לעירייה, לא במקום שהוא מוסתר מהעין – אתה יוצא בבוקר מלשכת ראש העירייה ואתה רואה רכב עם משגר לידך שאתה לא עושה איתו שום דבר".

בזמן ביקורנו הקסבה נראית שקטה, רגועה, בשליטה – אבל רק יומיים לפני כן התחולל כאן קרב קשה. בבית הסתתרו מחבלים, וחמישה לוחמי סיירת גולני שהגיעו כדי לטהר אותו נהרגו. "אנחנו יצאנו להתקפת ערב לאחר שהבנו שאנחנו צריכים לכבוש את הרחוב הראשי. הסיירת מזהה את האיתור, יורה עליו עם טנקים. מביאים D9, שוברים קיר, מכניסים רחפן לשם ולא מזהים הרבה. בכניסה לאיתור הייתה היתקלות, חמישה לוחמים. הסיירת לא עוצרת, נכנסת הורגת את המחבלים, לוחמי רדואן מזוודים מכף רגל ועד ראש. אחרי הסתערות מחלצים את הפצועים ומוציאים אותם החוצה לציר שבו נסעתם איתי".

השיחה שלנו עם מח"ט גולני מתקיימת יום אחרי שנהרג בעזה מח"ט אחר, אל"ם אחסאן דקסה. שישה מח"טים נפלו במלחמה – עוד הוכחה לכך שבצה"ל המפקדים, גם הבכירים שבהם, הולכים תמיד בראש. "זה לא עובר לידינו – הם חברים, אחסאן חבר, איבדנו פה לוחמים, בנים שלנו, מפקדים שלנו", משיב גנון.

איך זה משפיע עליך גם כן? בסוף חלילה זה יכול לקרות לכל אחד
"החשש קיים. המשימה היא קודמת לכול. אנחנו מבינים את המחירים ואת הסיכונים, מבינים למה אנחנו פה. המחירים הם קשים אבל הם לא יעצרו אותנו מלעמוד במשימה. 102 נופלים – על כנפיהם נגיע ברוח סערה לכל מקום שצריך, ולא בסיסמה".

שנה של מלחמה, עם מחיר כבד. זה לא דבר פשוט עבור לוחמים ומפקדים. הם לא יודו בכך, בטח לא מול המצלמה, אבל החשש משחיקה קיים. ועדיין, כשאתה מסתובב עם אנשי גולני אתה לא יכול שלא לחוש גאווה על העוצמה, על הנחישות, על האחדות, על האמונה בצדקת הדרך, על הישראליות. עוד מעט נחזור לרץ, לחדשות, ציניות של פוליטיקאים שעסוקים בעיקר בעצמם – והפער הזה בינם לבין האנשים האלו מדהים בכל פעם מחדש כשיוצאים לשטח. ישראלים צעירים שמקריבים הכול כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן. חטיבה של גיבורים.

וגנון מסכם: "חטיבת גולני זה עם ישראל במלוא תפארתו שנמצאים כאן מקדימה, בוחרים בוקר-בוקר לקום ולסכן את עצמם, להילחם, לרוץ קדימה, להסתער. יש לנו מפקדים מדהימים, כולם עם משפחות, אנשי מילואים שנמצאים 200 ימים פלוס במילואים, לא עוצרים לרגע. עוצמה אזרחית, עוצמה אנושית שאי אפשר למצוא במקום אחר. כשאתה פוגש אותם הם מחייכים ואומרים לי 'מה קדימה?' הם לא שואלים אותי 'מתי אחורה', אלא 'מה קדימה'".

רגע לפני שאנחנו עוזבים, נותרה לנו משימה אחרונה: "תלחץ על זה, ויותר לא יירו לשם". בית עם מחסן תחמושת, עם תצפית על ישראל, מהאזור שממנו ירו לעבר מימון ודוב"ב – הבית הזה עלה עכשיו באוויר, בלחיצת כפתור. פחות איום אחד על מדינת ישראל: כך כל מקום עם חומר נפץ מושמד, לא משאירים ממנו כלום. "אנחנו כאן עד הניצחון", מצהיר גנון בפרידתנו.

צילום: גיא שפירא. סאונד: שמעון פריימן, עריכת וידאו: גדי נבו

מצאתם טעות לשון?