בזמן שישראל כולה התמודדה במהלך המלחמה עם איום מתמיד של ירי טילים, היישובים הדרוזיים נשארו מאחור ונמצאים במצב חמור של תת-מיגון שמסכן חיי אדם. בעוד יישובים רבים זכו למיגון חלקי או מלא, ביישובים הדרוזיים אין מספיק מקלטים ציבוריים, וממ"דים קיימים רק בחלק קטן מהבתים. המחסור במיגון הפך לטרגדיה מוחשית באסון במג'דל שמס, שבו נרצחו 12 בני נוער לאחר שטיל פגע במגרש הכדורגל המקומי. כעת, התנועה הדרוזית לדמוקרטיה ושיוויון – עותרת עד בג״ץ במטרה לחייב את המדינה לדאוג למיגון ראוי.
ד"ר אמיר ח'ניפס, יו"ר התנועה הדרוזית לדמוקרטיה ושוויון, מתאר את המציאות הקשה שבה נמצאים היישובים הדרוזיים, אשר הביאה את התנועה לעתור לבג"ץ בדרישה לחייב את המדינה לשפר את מערך המיגון: "נחשפנו למציאות כואבת במלחמה האחרונה, כאשר היישובים הדרוזיים נותרו כמעט ללא הגנה מספקת. בחלק גדול מהיישובים יש אזורים שנקראים גרעין הכפר – בתים ישנים ללא ממ"דים או מיגוניות – ובעקבות זאת התרחשו אירועים קשים. על אף שברור שהצבא מכיר בצורך למגן את היישובים הדרוזיים, יש מחסור אדיר במיגוניות, והדרישות לשיפור מגיעות שוב ושוב מהשטח – מקב"טים וראשי מועצות שפונים באופן נואש ולא מקבלים מענה".
לדבריו, הפנייה לבג"ץ נועדה לאלץ את המדינה להעניק מענה אמיתי. "אנחנו רוצים שבית המשפט יחייב את המדינה להכיר בצורך הקריטי במיגון היישובים הדרוזיים. זו לא דרישה מותרות, אלא בסיסית להבטחת חיי התושבים. לאורך הזמן נעשו ניסיונות רבים לפנות לגורמים שונים – אך התשובות לא הגיעו. התחושה היא שהיישובים הדרוזיים, במיוחד אלו שבגבול הצפון, נמצאים בשוליים של סדרי העדיפויות".
המציאות שבה תושבי קו העימות הדרוזיים בוחרים להישאר ולהגן על יישוביהם במקום להתפנות היא, לדבריו, אינטרס ביטחוני של המדינה. "התושבים כאן לא מוכנים לעזוב את הבתים שלהם, וזה רק מחזק את החשיבות של מיגון היישובים הללו. הסכנה בצפון לא הסתיימה, והצורך בהוספת מיגוניות ובשיפור המיגון משתנה מיישוב ליישוב, בהתאם למאפייניו".
אמיר מדגיש שהמאבק על המיגון הוא חלק ממאבק רחב יותר לשוויון אזרחי: "העתירה לבג"ץ היא רק חלק מהמאבק שלנו כעדה שלמה שמרגישה שהמדינה מפקירה אותה בתחומים רבים. תחושת ההפקרה הזאת נוגעת גם לחוקים כמו חוק הלאום וחוק קמיניץ – שמהווים פגיעה נוספת במעמד של הדרוזים כאזרחים שווי זכויות. עצוב שהגענו למצב שבו אנחנו צריכים לפנות לערכאות משפטיות כדי לקבל זכויות בסיסיות שהיו אמורות להיות מובנות מאליהן".
אדהם ספדי, חובש מד"א ותושב מג'דל שמס, איבד את בתו ויניס ז״ל באסון הנורא במגרש הכדורגל בכפר, שבו נהרגו 12 בני נוער מנפילת טיל של ארגון הטרור חיזבאללה. עבורו, האסון הזה לא היה רק טרגדיה אישית – אלא סמל למחיר הכבד שמשלמים תושבי היישובים הדרוזיים על העדר תשתיות מיגון.
"בכפר שלנו, מג'דל שמס, ישנם אנשים טובים ונאמנים, רובם משכילים ואוהבי הארץ״, מספר אדהם בכאב. "אבל המדינה מפקירה אותנו. בזמן שהיישובים סביבנו פונו, אנחנו נשארנו על הגבול – חשופים. השמחה לא נכנסה לבית מאז אותו יום. 12 משפחות שכולות נותרו כואבות, והקהילה שלנו ברמת הגולן חיבקה אותנו. אבל הממשלה לא״.
אדהם היה חלק מהצוות הרפואי הראשון שהגיע לזירת נפילת הרקטה במגרש הכדורגל: "כשהגעתי למגרש, הלכתי לחפש את הבת שלי. זיהיתי אותה מיד. בדקתי אותה, אבל היא כבר לא הייתה בין החיים. ירדתי על הברכיים, ביקשתי ממנה סליחה וכיסיתי אותה. הייתי חייב לקחת אוויר – כי היו עוד פצועים רבים שצריך לטפל בהם״.
"הפעלתי אר"ן (אירוע רב-נפגעים) תוך כדי ששמעתי את הצעקות של הילדים. ביקשתי שיביאו שמיכות כדי לכסות את הנרצחים. אני חובש כבר כמעט 20 שנה, אבל המראות האלו יישארו איתי לנצח״.
המגרש שבו התרחש האסון שימש כמקום מפלט לילדים – אבל ביום ההוא הוא הפך לזירת מוות. "המקום נבנה כדי שילדים יבואו לשחק ולהתאוורר, לא כדי להיפגע", אומר אדהם. "באותו היום, האזעקה נשמעה והטיל נפל מיד. יש שם מיגונית אחת בלבד במרחק חמישה מטרים מהמגרש. שני ילדים בלבד הצליחו להיכנס אליו, אבל הילדה השלישית שנשארה בכניסה נפגעה אנושות״.
לדבריו, עד היום לא נוספו מיגוניות נוספות במגרש: "גם אחרי האסון, שום דבר לא השתנה. יש רק מיגונית אחת, ועדיין רואים עליה את הרסיסים מאז האירוע. איך לא חשבו להוסיף עוד מיגוניות באזור המגרש והמשחקייה לאחר אסון שכזה״, תוהה בכאב.
במג'דל שמס כולה אין מספיק מיגון, ומרבית התושבים נאלצים להסתפק במדרגות הבניין או בחדר פנימי בבית במקרה של אזעקה. "בשכונה שלי יש 400 תושבים – ואין אפילו מיגונית אחת״, הוא מוסיף. "רק 30% מהבתים בכפר נבנו עם ממ"דים, וכל השאר רצים לחדרי מדרגות״.
על אף התמיכה האדירה מהקהילה ומהצוותים של מד"א, אדהם מספר על ההזנחה הממשלתית: "רק שני חברי כנסת, מירב בן ארי וחילי טרופר, באו לבקר אותנו ולשאול לשלומנו. חוץ מהם – אף אחד. אף גורם ממשלתי לא שאל מה אנחנו צריכים, לא שאל על המצב הנפשי שלנו. אנחנו רק רוצים לחיות בכבוד – לעבוד, ללמוד, לגדל את הילדים שלנו במדינה הזו. אבל המדינה לא שמה אותנו על המפה״.
אדהם והמשפחות השכולות לא מסתפקים במילים. הם הקימו עמותה לזכר הנפגעים ונאבקים למען מיגון מלא: "אנחנו לא דורשים נקמה, אלא מיגון הולם. מגיע לנו כמו שמגיע לכל ילד אחר במדינה. חשוב לנו שיהיו אולמות ספורט ממוגנים ובתי ספר בטוחים. אנחנו תומכי שלום ומעודדים שלום. אנחנו מבקשים דבר אחד – שידאגו לנו כפי שדואגים לכל אזרח אחר במדינה״.
פאיז סרחאן, משרת מילואים ותושב חורפיש, חבר בכיתת הכוננות ביישוב, מתאר את תחושת חוסר הביטחון המלווה את חיי התושבים: "רק לפני יומיים השתחררתי ממילואים שהתחלתי ב-7 באוקטובר, בהם הייתי אחראי גם על אבטחת היישוב. בשל החשש לחדירות, הקמנו יחידות מיוחדות להגנה על היישובים. יש לי 30 שנות ניסיון בצה"ל, ואני יודע דבר אחד – כל עוד אין הסכם בינלאומי ברור עם השכנים שלנו, ובעיקר עם לבנון, אי אפשר לקחת סיכונים. צה"ל חייב להישאר בגבול עד שיתקיים הסכם אמיתי שיבטיח שקט וביטחון".
לדבריו, חורפיש נמצאת במצב חמור מבחינת מיגון: "אסור לנו לחכות לאסון נוסף כמו זה שקרה במג'דל שמס שבו איבדנו 12 בני נוער ביום שגרתי לחלוטין. אצלנו, כמעט 80% מהתושבים חיים ללא מיגון. אין זמן להתגונן – יש אפס שניות להסתתר. זקנים וילדים לא מספיקים לרוץ למקום בטוח. שמו כמה מיגוניות בכביש הראשי מחוץ ליישוב, אבל בתוך הכפר עצמו – אין אפילו מיגונית אחת. חוסר המיגון הזה לא נותן מענה לאנשים שחיים כאן".
סרחאן מסביר שברוב הבתים בשכונות הכפר – אין מקלטים או ממ"דים. "מאז שנות ה-90 מחייבים כל בנייה חדשה לכלול ממ"ד, אבל רוב התושבים ביישוב גרים בבתים ישנים ללא מיגון. בשל כך, המדינה חייבת לדאוג להקים מקלטים ציבוריים ולוודא שיש לפחות 3-4 מקלטים בכל שכונה. שלא יטעו לחשוב שהמלחמה הסתיימה – תושבי האזור ממשיכים לחיות באיום מתמיד".
הוא מתאר את התנהלות התושבים בזמן אזעקות: "בבתי הספר בכפר יש מקלט קטן שלא מסוגל להכיל את 300 התלמידים, אז כולם מורדים לקומה התחתונה, מה שמהווה סכנת נפשות. מי שבבית ואין לו ממ"ד רץ לחדר הפנימי או למרתף אם יש, אבל זה לא תמיד מספיק. ראיתי אנשים שנפצעים בדרך למקום מסתור – זה בלתי נתפס. חוסר המיגון הוא לא בעיה של תקציבים, אלא של סדרי עדיפויות. אנחנו הדרוזים נלחמים על האדמה הזו, נאמנים למדינה ולשלטון, אבל מרגישים שלא מקבלים את מה שמגיע לנו".
פאיז גם מתייחס לפינוי התושבים: "פינינו זקנים וילדים כמה שיותר רחוק מהגבול, היו משפחות ששכרו צימרים או חדרי מלון על חשבונן כי לא קיבלו צו פינוי. המצב הכלכלי קשה והעסקים נפגעו, ואני מקווה שהמדינה תפצה את בעלי העסקים שנפגעו".
לדבריו, המצב הנוכחי פוגע לא רק כלכלית אלא גם נפשית: "אנחנו נותנים מעל ומעבר למדינה הזו. השתתפנו בהגנה על יישובים יהודיים לאורך הגבול, כמו שתולה, זרעית ומרגליות. אבל כשזה מגיע לזכויות שלנו כאזרחים – אנחנו נשארים מאחור. כבר מאז קום המדינה אנחנו צועקים, ועדיין לא קיבלנו את השיוויון הביטחוני שמגיע לנו״.
