כבר אין לי כוח ל"סערות", לעצומות, למחאות, לתגובה שכנגד ולשערורייה שפורצת "בעקבות". עוד שערורייה שטוחנת זמנית עמודי חדשות באינסטגרם, במהדורות בשלל ערוצים, ובכל השעות.
אחרי הפילוסופיה, לתכלס. עקרונית, אני מסכים עם העמדה של עידן עמדי. סגנונית, נדמה לי שהוא אמר בעצמו שהיה מקום למתינות. אני לא סתם מסכים – אני מצדד באדיקות. למעשה, חזרתי על עמדה זו עשרות פעמים בשידור וברשתות החברתיות. זה כמעט כל מה שאני עושה שם: מקליט סרטונים ומעלה מונולוגים של אחרים שמחזקים את העמדה הזו בעזרת טיעונים מצוינים. מנסה לשכנע. אני משקיע בזה שעות. באובססיה.
חשוב לי לנסות להבהיר לעולם שטיעוני חמאס שקריים, תעמולתיים, מופרכים. מצד שני, מי אני שאבקר אומנים כמו חוה אלברשטיין, דויד גרוסמן, גידי גוב? אנשים שגדלנו עליהם, שקישטו את חיינו ברגש, בטקסט, במנגינה. אין לי זכות. לכן אני קצת משקשק מלהיכנס לזירה הזו בכלל. וכל הטור הזה הוא לא אישי.
מי שרוצה לחשוב שאנחנו מרעיבים או מבצעים פשעי מלחמה, שיחשוב. זו טענה שגויה לחלוטין. רק חבל שהתבטאויות כאלה הופכות לנשק בידיהם של שונאינו.
אורחים בכל מיני תוכניות נוסח "לייב עם פירס מורגן" שולפים ציטוט של אומן, עיתונאי או פוליטיקאי ישראלי שהאשים את צה"ל, את טוהר הנשק, את הכוונות שלנו, ומניפים אותו מול תומך ישראל, שמנסה בשארית כוחותיו להילחם בצונאמי השנאה. "אפילו פלוני, הישראלי הידוע, כתב שאתם…!", יטען רודף לייקים אנטי־ישראלי, אדם שבעברו היה כוכב פורנו או קומיקאי כושל, ושהפך, בזכות שטף המידע וזילות המדיה, לפרשן לענייני המזרח התיכון.
אז מה אם חתמו? האם זה באמת משפיע על משהו? לדעתי לא. יש אין־ספור ציטוטים של ישראלים ששגו, יהודים שנפלו למלכודת. וגם כשאין ציטוטים, שונאינו ממציאים. אומני הפטפטת מלהטטים גם בלי חומר גלם. הם ימצאו או יבדו.
עצומה אחת יותר או פחות היא טיפה בים. היא לא באמת משפיעה. האם צריך להגיב ספציפית? המוסר והמחויבות של החיילים שלנו לא תלויים באף עצומה, ולתחושתי אם עמדי לא היה מגיב, זה היה נגמר בכלום. העצומה הייתה מתה מוות שקט, כמו רבות לפניה, ונשכחת אחרי יומיים. מעטים היו נחשפים אליה ויודעים שהיא בכלל קיימת.
אני כבר עייף, כמו כולנו, מהשערוריות האלו. אחרי שראיתי את מצב החטופים, הכל נראה פחות חשוב. סערה תקשורתית, אוברדראפט, רייטינג, רכילות? הכל זניח. הדבר היחיד שחשוב הוא להחזיר את החטופים הביתה. להחזיר להם ולנו צלם אנוש. זה, והחיילים שנופלים, שנפצעים, שמתאבדים, שנאבקים לשרוד. אלו הדברים המשמעותיים. העובדות הקשות שממלאות את הנשמה.
קרה משהו די מחורבן בעיתונות של השנים האחרונות. פעם היו מביאים עובדות, ואז מוסיפים פרשנות. אם לא הייתה לך פיסת מידע חזקה, לא עלית לשידור. היום הכל הפוך. בלבל את המוח. תוסיף ריב, זה בכלל מצוין. הרייטינג אוהב את זה. שעות של ניתוחים שנשמעים לפעמים כמו שיחות של חברים מעורפלים בשתיים בלילה אחרי חמש כוסיות. בלה בלה בלה. ממלאים זמן אוויר. בטלוויזיה, ברשתות, ברשת איקס. חופרים.
וברעש הזה, גם הדברים החשובים של עמדי, איש שאני באמת אוהב, נבלעים. הופכים לעוד פרשנות בנהר האינסופי. עוד כותרת לרגע.
בעבודתי כעיתונאי אני מנסה להביא עובדות: הנה תיעוד של נוכל, רמאי, אנס. הנה המצלמה, הנה הקול. אתם תשפטו. השבוע ישבתי עם מישהו שאמר לי: אתה חייב להרחיב את המנעד, להסתכן יותר, להיות בוטה. לעשות את השלב הבא בקריירה. להביע דעות נחרצות, כי אתה תקוע. אולי. אבל אני במוד כזה רק אם יש לי עובדה. אם יש עיוות. אחרת זה סתם הגיג שיטבע בין עשרות אלפים אחרים. כרגע, בין ערימות התוכן והוויכוחים יש רק דבר אחד שצריך לצוף מעל הכל: רום ואביתר גוועים. כך גם שאר החטופים. חוץ מזה הכל, באמת, באמת, זניח.
