הועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל בראשות ח"כ מיכאל מרדכי ביטון, התכנסה היום לדיון בנושא התמודדות עם תופעת הפרוטקשן בצפון. בישיבה השתתפו משרדי ממשלה, משטרת ישראל, התאחדות בוני הארץ, ארגוני החקלאים ועמותת 'עד כאן'.
חבר הכנסת מיכאל ביטון פתח את הדיון בוועדה ואמר: "מדובר בתופעה שמוכרת כבר זמן רב, בעיקר בנגב ובגליל, אך כעת היא זולגת גם למרכז הארץ. זוהי מציאות של הפקרות, שבה ראשי מאפיה, ארגוני פרוטקשן, פשיעה חקלאית ודרישת דמי חסות – הפכו לנורמה. התופעה הזו פוגעת בתחושת הביטחון האישי של כל אזרח במדינה, ולעיתים נדמה שהמערכת עצמה מיואשת מלטפל בה", אמר.
עוד טען חבר הכנסת כי ביקש לקבל נתונים באמצעות שאילתא על מספר התיקים שנפתחו בנושאי דמי חסות, אך עד כה לא קיבל תשובות. "אנו דורשים תשובות ברורות על ההתמודדות עם הסוגיה הכואבת הזו", הוסיף.
"הבעיה המרכזית היא הפחד – אנשים פשוט מפחדים להתלונן. לצערנו, מי שכן העז להתלונן, לא אחת ניזוק כתוצאה מכך. תחושת הפחד הזו מונעת מאזרחים להילחם בתופעה. הקללה הזו, שהחלה בנגב ובגליל, כבר זולגת לכל פינה בישראל. ארגוני הפשיעה האלה פועלים ללא רסן – הם מתנהגים כמו חזירים, ומוטת השליטה שלהם הולכת ומתרחבת. אם לא נטפל בזה כעת, זה יגיע לכל בית בישראל", התריע חבר הכנסת.
זוהר כהן, נציג תנועת "עד כאן" הנלחמת בפרוטקשן בגליל, סיפר על פעילות התנועה: "תנועתנו הוקמה בשביעי ביולי 2023 על ידי מספר בעלי עסקים שעברו שנים של טרור וסחיטות מצד ארגוני פשיעה. עד לאותו תאריך, הגליל העליון היה בגדר מערב פרוע – פשוט לא היה עסק שלא שילם דמי חסות. אנחנו הקצה הגלוי של הקרחון הזה, והחלטנו לשים לזה סוף. אמרנו: עד כאן. לא משלמים יותר", הסביר.
"גייסנו קרוב ל-1,200 מתנדבים שפעלו יחד איתנו, עד שהגיע האסון של השבעה באוקטובר. בעקבות המלחמה, כל פעילות הארגון הופסקה – רוב המתנדבים גויסו למילואים, וגם הפעילות של ארגוני הפרוטקשן נפסקה באותה תקופה. ארגוני הפשיעה, כך נראה, נכנסו ללחץ מהמצב הביטחוני", שיחזר ותיאר את המצב הנוכחי כיום: "לצערנו, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, הכול חזר למסלולו ההרסני: דחפורים הועלו באש, משאיות הושחתו, כרמים נשרפו, ואפילו חוות סולאריות הושחתו. תושבי הגליל מרגישים שהם חיים בשטח כבוש על ידי כנופיות פרוטקשן, ו-80% מהם מפחדים להתלונן".
"מעבר לכך, בעלי עסקים שנאלצים להתמודד עם איומי פרוטקשן, ומעיזים להגיש תלונה במשטרה, מוצאים את עצמם מיד באותה נשימה מאבדים את האפשרות לבטח את העסק שלהם", מסביר. "בסופו של יום, האזרח נותר לבד במערכה. בעוד שטיל או פגז שפוגע בבית בצפון גורם לביקור מהיר של מס רכוש, אצל נפגעי הפרוטקשן, הסיוע המיידי מוגבל. אמנם מכבי האש ומשטרת ישראל מנסים לסייע ולחקור, אך הנפגעים נשארים חסרי אונים, ללא גב אמיתי".
"המטרה שלנו היא לוודא שאף נפגע לא נשאר לבד. כיום, אנחנו נמצאים בראשיתו של תהליך שיקום בצפון, אבל כבר עכשיו הכנופיות מתחילות לאיים על כל מי שמנסה לשקם עסקים או מבנים ולדרוש ממנו דמי חסות", אמר והזהיר: "אם לא יינקטו צעדים דרסטיים ומהותיים לעצירת התופעה הזו, הצפון פשוט לא ישוקם. אחד הצעדים הקריטיים הוא שינוי יסודי במנגנון הביטוח. ביום שבעל עסק שמאויים על ידי פרוטקשן ידע שיש לו כיסוי ביטוחי שמבטיח את ההפסדים שלו, הוא יפסיק לשלם לארגוני הפשע. הביטוח הוא שובר שוויון במלחמה הזו".
יריב בן עמי, תושב מטולה שמתגורר בקיבוץ הגושרים ובעלים של חברה בתחום התעשייה החקלאית, שיתף בסיפורו הקשה: "עברנו פגיעות קשות פעמיים, ובשתיהן נשארנו לגמרי לבד. בשנת 2009 שרפו לנו ציוד בשווי של מיליוני שקלים, וביוני 2023 איימו עלינו בנשק אוטומטי ושרפו שוב ציוד – הפעם בשווי של מיליון שקלים. מאז 2009 אין לי ביטוח, ואני חי בפחד מתמיד. כל טלפון שמגיע בשעה לא סדירה גורם לי להתקפי חרדה", שיתף בקשיים הנפשיים שלעיתים קרובות – מלווים את נפגעי דמי החסות.
"הבן שלי, בן 9 בלבד, שאל אותי פעם: 'למה שרפו לנו את הקומביין?' איך אפשר להסביר לילד כזה דבר? אני לא עבריין – אני חקלאי שמגדל תירס. יותר מזה – הבית שלנו במטולה ספג פגיעת טיל קורנט בזמן לחימה, ובכל זאת הרגשתי יותר בטוח אז מאשר היום. מול ארגוני הפרוטקשן אני פשוט לבד, ואף אחד לא עוזר לי".
כמייסד תנועת "עד כאן", יריב הוסיף: "תופעת הפרוטקשן הייתה צריכה לעורר זעזוע במדינה כולה. זוהי הפקרות מוחלטת. מפה, מהוועדה הזאת, חייבים לצאת עם מעשים – לא עם דיבורים. המצב כיום בלתי נסבל. אני אומר את זה בצורה ברורה: בזמן מלחמה אני ישן רגוע יותר, כי יש לי התרעה ויש מי שמגן עליי. אבל כשבאים לשרוף לי את העסק – אין התרעות, אין פיצויים, ואני נותר חשוף לגמרי. אנחנו עומדים בפני 'שבעה באוקטובר' הבא, והוא מתרחש כאן, במלחמה נגד הפרוטקשן", אמר בכאב.
עוד אמר בן עמי כי המציאות היא שיש אינספור כלי נשק בלתי חוקיים – ואף טילים בידי ארגוני פשע: "מי שמתכחש לזה עוצם עיניים. אני לא מוכן להוריש לילדים שלנו מציאות של פחד וכניעה. אותנו חינכו לעמוד זקופים, ואם צריך – למות בעמידה. אני קורא לכל מי שנמצא כאן היום – כל אחד בתחומו – לצאת מהוועדה הזו ולהחליט יחד שמהיום מטפלים בתופעת הפרוטקשן בגליל, ממטולה ועד טבריה. מנקים את האזור מהנשק הבלתי חוקי, מארגוני הפרוטקשן, עד היסוד. אני לא מוכן לחיות יותר בפחד".
יריב סיכם את דבריו בקריאה ברורה: "זוהי לא סוגיה פוליטית – זו סוגיה לאומית. כל 120 חברי הכנסת, מכל המפלגות, חייבים לשים סוף לתופעת הפרוטקשן. עד כאן. אני מקווה שמכאן יתחיל שינוי אמיתי".
י', קורבן לתופעת הפרוטקשן – אשר דיברה במהלך הדיון בזהות בדויה סיפרה: "אני כאן היום בזהות בדויה כי אני מפחדת לחשוף את עצמי – אני נפגעת פרוטקשן, ויש לי ילדים בבית שצריכה להגן עליהם. החיים שלנו השתנו לפני שנה ועשרה חודשים, כשהצטרפנו, בעל כורחנו, למה שאני קוראת 'משפחת נפגעי הפרוטקשן'. זה התחיל כששרפו לנו שני כלי רכב גדולים ששימשו לעסק ההסעות שלנו. חודשיים אחר כך כבר שמו לנו בקבוק תבערה ברכב אחר, ומאז החיים שלנו הפכו לסיוט מתמשך – זה השבעה באוקטובר הפרטי שלנו", תיארה בכאב.
אחרי ששרפו את הרכבים, הפחד חדר לכל פינה בחייה של י': "אמרתי לילדים שלי 'אתם לא יכולים לישון בסלון יותר. הסלון חשוף לכביש הראשי, ואם יירו עלינו, אתם תהיו בטוחים יותר בחדרים'. הילדים שמעו, הבינו, והחיים שלנו השתנו לחלוטין", תיארה. "זה לא נגמר שם. חודש אחר כך, זרקו שני רימונים לעבר הבית שלנו. הילדים שלי, שעד אז כבר התרגלו לזה שכל יום מביא איתו סכנה חדשה, התעוררו מוכנים כמעט – כאילו החיים האלה הפכו לשגרה עבורם. אבל זה לא אמור להיות ככה. אני אישה חזקה, ועדיין, כשאני נזכרת ברגעים האלה, זה קורע אותי מבפנים".
"הילדים שלי חיים בפחד תמידי. הם יודעים שהם צריכים להיזהר – גם כשהם יוצאים מהבית וגם כשהם חוזרים. אנחנו גרים סמוך לאזור פצ"ן (פיקוד צפון), וכל היירוטים של כיפת ברזל במהלך המלחמה קרו ממש לידנו. אפילו בשיחות היום-יום שלהם בצהריים, הילדים שלי מדברים על 'מה חזק יותר – יירוט של כיפת ברזל או הרימונים שנזרקו לנו לגינה'. אני שואלת את עצמי: איך הגעתי למצב שהילדים שלי בכלל צריכים לדון בדברים כאלה?", תיארה.
"אני שואלת – לאן הגענו? למה אני צריכה להגן על עצמי במקום שהמדינה תגן עלי? אני מסרבת להיכנע לארגוני הפשע שדורשים מאיתנו סכומי עתק – סכומים שאני גם לא יכולה להרשות לעצמי לשלם. אני יודעת שהמון אנשים בוחרים לשלם, כי הם פוחדים על חייהם, אבל אני לא מוכנה לעשות את זה. כל יום אנחנו חשופים לאלימות ולסכנה. אנחנו הולכים לישון בלילה ולא יודעים אם נקום בבוקר".
