ב־23.5.1960 הכריז ראש הממשלה דוד בן־גוריון בכנסת, ובשידור חי לעם ישראל, כי הפושע הנאצי אדולף אייכמן נלכד, נמצא בישראל ויועמד לדין על פשעיו נגד העם היהודי. כשלושה חודשים לאחר מכן התקבל מכתב בתיבת הדואר של אזרח ישראלי שעלה שנים בודדות לפני כן לישראל מארגנטינה, ארץ הולדתו. במכתב, שנשלח משדה התעופה הבינלאומי בבואנוס איירס, נמסר לאותו אדם כי רכבו חונה בשטח שדה התעופה ללא אישור, וצובר דוחות חנייה למכביר. האם היה זה הרכב שבו הוברח אייכמן למטוס אל על שנחת יום קודם לכן בארגנטינה?
ב־2011, כשבועיים לפני טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך במטה המוסד כמדי שנה, הצבתי “תחנת אוטובוס" שעליה המספר 203 בפתח הבניין המרכזי. חלק מהעובדים הנכנסים והיוצאים התעלמו, חלק עצרו ובחנו את התחנה מכל צדדיה. האם זו מערכת צילום והקלטה?
היה זה קדימון לפתיחת התערוכה “מבצע פינאלה", שכללה פריטים מקוריים ממבצע הלכידה של אייכמן: דרכונים מזויפים, ציוד צילום, ערכה לזיוף לוחיות רכב, מפות, כרטיסי טיסה, יומנים. אוצר שלם שמצאתי בכמה ארגזים בארכיון המוסד. מול הכניסה לתערוכה הוצבה מכונית אמריקאית גדולה ומפוארת, משנות ה־50 של המאה הקודמת. את הרכב שאלתי מ"מועדון החמש" – מועדון רכבי האספנות הישראליים, כיוון שהרכב הופיע בסרט על לכידת אייכמן כמכונית החטיפה.
הסרט – והחיים עצמם
ראש הממשלה בנימין נתניהו, מלווה במזכירו דאז צבי האוזר, הגיע למטה המוסד ונתקל בתערוכה. תמיר פרדו, ראש המוסד באותה תקופה, הסכים לבקשתם להציג את התערוכה לציבור הרחב במסגרת אירועי 50 שנה למשפט אייכמן שצוינו באותה שנה. בדצמבר 2011 הגענו לכנסת עם משאית גדולה שכללה ארונות וציוד תצוגה.
לקראת פתיחת התערוכה הצלחנו למצוא את תא הזכוכית המקורי שבו ישב אייכמן בעת משפטו. התא נמסר לאחר סיום המשפט לקיבוץ לוחמי הגטאות, והוא מוצג שם עד היום. באותו זמן הוא היה מושאל למוזיאון בברלין. יצרנו עותק נאמן למקור של התא, ואיתו נדדנו בתערוכות ברחבי העולם.
התקשורת המקומית והעולמית גילתה עניין רב בתערוכת המוסד. בשנת 2012 הוצגה התערוכה בבית התפוצות בתל אביב (כיום “אנו"). בין המבקרים פגשתי את מילטון מאלץ, נדבן יהודי אמריקאי שהבטיח להביא את התערוכה לאמריקה. זה לקח ארבע שנים, שבהן הספקתי להקים ולנהל את מוזיאון המוסד, ללמוד מוזיאולוגיה ואוצרות באוניברסיטת תל אביב ואף לכתוב עבודת התמחות על הגרסה הרחבה של התערוכה. הגרסה האמריקאית השתרעה על יותר מחצי דונם, וכללה עיסוק נרחב במלחמת העולם השנייה ובשואה. בהמשך הורחב החלק של לכידת אייכמן למשפט אייכמן, עם שלל סרטים, עדויות, חפצים ומסמכים מקוריים.
התערוכה הוצגה כמה חודשים בכל יעד, נדדה מקליבלנד לשיקגו, מנהטן, מיאמי, יוסטון, ניו אורלינס ודטרויט – ושם נעצרה עם העולם כולו בעקבות מגפת הקורונה. במהלך הצגת התערוכה בשיקגו נודע לי שחברת MGM צפויה להפיק סרט על מבצע לכידת אייכמן, תחת השם “מבצע פינאלה". החלטתי שאני חייב להגיע אליהם, לקחת חלק בהפקה ולהשפיע על יצירת הסרט. הזמנתי את הבמאי והשחקן כריס וייץ לצפות עמי בתערוכה בשיקגו, ובהמשך פגשתי את מפיק הסרט פרד ברגר והתסריטאי הבריטי מתיו אורטון.
היה להם חשש מסוים שנגע לפער בין הסיפור האמיתי ובין גרסת הסרט. היה לי ברור שלא אוכל לשנות את התסריט, אבל הצלחתי להשפיע בכמה סצנות חשובות. דוגמה בולטת היא רשימה מפורטת של משלוחי יהודים ברכבות למחנות ההשמדה, שאמור היה להחזיק השחקן בן קינגסלי, שגילם את אייכמן בסרט. בעזרת אתר האינטרנט של יד ושם הרכבתי את הרשימה המלאה והמדויקת של הרכבות, וזו החליפה את הרשימה הפיקטיבית שהכינה ההפקה. חלק מהשחקנים הראשיים בסרט, בהם ליאור רז, שגילם את ראש המוסד איסר הראל, הגיעו לסיור לימודי בתערוכה, בזמן שזו הוצגה במנהטן.
דרך ללימוד השואה
כשהתערוכה הוצגה במיאמי, הגיעה לאירוע הפתיחה אישה כבת 85, שהציגה עצמה כילידת ארגנטינה. התברר שהיא ובעלה ניהלו חנות לצורכי צילום בשכונה שבה התגורר אייכמן בארגנטינה. היא ידעה לספר ש"סניור קלמנט" (שמו הבדוי של אייכמן) נהג להגיע לחנות פעמיים בשבוע, שכן היה חובב צילום. “יום אחד", סיפרה האישה בהתרגשות, “הגיע אליי אדם שביקש לפתח בדחיפות תמונות. הוא שילם מחיר כפול וקיבל לידיו את התמונות תוך זמן לא רב. לימים נודע לי כי זה היה איש המוסד, שאיתר את ביתו של אייכמן ברחוב גריבאלדי וצילם אותו באופן סמוי מחוץ לביתו". לאחר מכן, היא ובעלה סגרו את החנות ועלו לארץ עם ילדיהם. כעבור כמה שנים היגרו.
בנובמבר 2023, חודש לאחר פרוץ המלחמה, נפתחה התערוכה במינכן, גרמניה. היא הוצגה שם בבונקר שהיה של המשטר הנאצי, וטקס הפתיחה נערך באולם הנשפים ששימש את היטלר ואנשיו. בחודש שעבר נפתחה התערוכה בפוטסדאם, הסמוכה לברלין, במעמד ראש ממשלת ברנדנבורג ושגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור.
המסע האישי שלי בסיפור לכידת אייכמן הפך לשגרת חיים, הכוללת המשך מחקר, כתיבת ספר והרצאות בישראל וברחבי העולם. אני עושה את זה כי מצאתי שכדי לספר את סיפור השואה, וכדי לומר “לעולם לא עוד", עלינו למצוא דרכים חדשות ויצירתיות ללימוד נושא השואה. התערוכה, שעוסקת בעיקר בלכידתו של אייכמן, מושכת קהל רב שרוצה ללמוד על דרכי הפעולה של המוסד, שירות הביון הנחשב לטוב בעולם. אולם ברגע שהקהל נלכד במבוך הקירות והחדרים של התערוכה, הוא אינו יכול לחמוק מהחלק השני של התערוכה – משפט אייכמן והעדויות הקשות.
לסיפור של לכידת אייכמן היה יכול להיות “נספח". הייתה תכנית ללכוד את יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ, ולהבריח אותו לארץ עם אייכמן. ראש צוות החטיפה של אייכמן, רפי איתן, וסגנו אברהם שלום, התנגדו נחרצות לסיכון כל הפעולה רק כדי להביא את מנגלה עם אייכמן. הסיכום היה להמתין עד נחיתתו של אייכמן בישראל, ואז, באמצעות שלושה לוחמי מוסד מתוך הצוות הקיים, ללכוד את מנגלה ולהבריחו ארצה באוניה של צים. התוכנית השתבשה, ככל הנראה בשל הודעתו המוקדמת, יש אומרים מוקדמת מדי, של ראש הממשלה בן־גוריון, ב־23.5.1960. מנגלה, כנראה, ברח ונעלם. המוסד המשיך לנסות וללכוד אותו, ללא הצלחה.
