במשך 13 שנה מגיש ירון אילן את "שישי שמח", תוכנית הדגל של ימי שישי בערוץ 24. אף פעם לא פספס משדר, מעולם לא עצר את הרצף. שבוע אחרי שבוע, גם בימי המלחמה, גם בזמן קורונה, מתאים את התוכנית למצב. הפעם הראשונה שהודיע שלא ישדר את התוכנית הייתה עם החזרת גופותיהם של אריאל וכפיר ביבס ז"ל ועודד ליפשיץ ז"ל. "היה לי כבד מדי על הלב", הוא אומר. "הרגשתי שזה יהיה אבסורד לצלם תוכנית ביום כזה, גם אם היא באווירה רגועה".
ביום השישי הראשון אחרי 7 באוקטובר הוא שידר את תוכניתו מגעש, ערך ראיונות עם המפונים מקיבוצי העוטף. "הם סיפרו סיפורים בדרגת יום השואה", הוא נאנח. "בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגל, שזה מעל לכוחות שלי, לכן הראינו קליפים, לתת לצופים מרגוע לנשמה".
בחודשים הראשונים למלחמה השתנה שם התוכנית, והיא נקראה "ביחד איתכם": "'שישי שמח' לא התאים להלך הרוח הלאומי – מי יכול לחשוב על שמחה בתוך מה שעברנו כעם? אבל לאט־לאט, כשהמצב השתנה, חזרנו לשם המקורי של התוכנית, ובכל שישי אנחנו מזכירים את הצורך להחזיר את החטופים הביתה, כמה שיותר מהר".
מה היה הכוח של המוזיקה עבורך מאז 7 באוקטובר?
"בפרוץ המלחמה הייתי בבית עם הבן שלי, אורי. קמנו לבוקר הזוי ובילינו בממ"ד, כשלאט־לאט התחלנו להבין את התמונה. בשבועיים־שלושה הראשונים איבדתי עניין במוזיקה. כלומר, הבנתי שהמוזיקה הפכה להיות הדבר הכי שולי בתוך הכאוס הזה, הרגשתי שהיא נגמרה, בייחוד כשכולנו היינו בתקופה כל כך מסובכת נפשית ומסובכת מדינית. אבל אז, כשהתחלתי להסתובב בבסיסים עם המופע שלי ('עושים שמח', מופע בהנחייתו עם זמרים – ד"פ), ראיתי איך החיילים שרים ואיך השירים מרימים להם את המורל ואיך הם נותנים להם – וגם לי – כוח.
"בהמשך עברנו להופיע בפני מפונים במלונות. אני לא חושב שיש מלון אחד שלא הופענו בו. שם באמת הבנתי את הכוח החזק של המוזיקה, את הכוח המרפא, כוח שברגע מסוים יכול להפוך אנשים שעברו את הנורא מכל מעצובים לשמחים. אתה רואה שגם בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, אנשים שעדיין היו בהלם מצליחים ליהנות לשעה-שעה ורבע".
אחד מרגעי השיא שאילן זוכר מהחודשים הראשונים של המלחמה, היה הרגע שבו משה פרץ שר את שירו "גיבור של אמא", ולא הצליח לעצור את הדמעות. "זו הייתה התוכנית הראשונה אחרי 7 באוקטובר שבה אירחנו זמרים", משחזר אילן. "היינו במלון בנתניה עם המפונים, והגיעו קובי פרץ, עדן חסון, דודו אהרון, חיים משה, יואב יצחק ועוד המון אומנים. משה פרץ בכה כמעט לאורך כל השיר, וכולנו בכינו יחד איתו. פתאום מעמדה של מגיש מוזיקה אתה הופך להיות למנחם, מנחם של המשפחות השכולות, מנחם של המפונים, מנחם של הקהל. זה תפקיד שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן לו באמת, ואני כל כך מודה על הזכות הזו שניתנה לי ולחבריי האומנים לעשות זאת".
מה עזר לך לשמור על השפיות בתקופה הזאת?
"אני צופה אדוק בחדשות, והרבה פעמים אני פתאום מקבל מיאוס, לוקח פסק זמן קצר ואז שוב חוזר לצפות. מה שעוזר לי לעבור את התקופה הזו הוא תחושת השליחות שאני מרגיש, גם במשדר בטלוויזיה כל יום שישי, כשאני נותן לאנשים מקום לברוח אליו במשך ארבע שעות, לקבל את השבת כמו שהם רגילים. גם התוכנית שלי ברדיו ירושלים וההופעות בפני חיילים ומפונים.
"הבנתי שאנשים מתגעגעים לשגרה שלהם, הם רוצים להרגיש שפיות אחרי כל מה שעברנו ואנחנו עוד עוברים. לא היה קל לשדר במשך התקופה הזו. הרבה פעמים בבוקר של שישי כשהיינו מתעוררים ל'הותר לפרסום' או כשהיו מגיעות ידיעות על חללים בזמן השידור, שלא נדע, וזה מוריד את האנרגיות ומשנה את כל התוכניות, היינו משתדלים להתאים את התוכן, ללכת בין הטיפות ברגישות רבה".
כשאתה חושב על מה שעוד צפוי לנו כאן – אתה מצליח להיות אופטימי?
"זה אולי יהיה בנאלי להגיד, אבל אם לא נהיה אופטימיים, לא תהיה לנו זכות קיום במדינה. אין לנו ברירה. זה לא שיש לנו מקום אחר, אופציה אחרת. זו המדינה שלנו, זה הבית, זה הלב".
אודישן גרוע וטוויסט
ב־30 השנים האחרונות אילן (55) הוא שם נרדף למוזיקה הים־תיכונית. הוא מגיש מוזיקה ונחשב כמי שטיפח את הקריירות של מיטב אומני הז'אנר. המוזיקה ליוותה אותו עוד מילדותו בשכונת קריית היובל בירושלים. "בגיל 17 כבר תקלטתי במסיבות, ניגנתי מוזיקת שנות ה־80. רק כשהגעתי לשדר ברדיו באופן רשמי ב־1995 הבנתי שאני נמשך יותר למוזיקה ים־תיכונית".
אל הרדיו התגלגל במקרה: "כשהייתי בן 16, חבר הזמין אותי לשדר ברדיו פיראטי. ישבנו בחדר קטן כשמים מהתקרה זלגו לנו על הראש, אבל היה בזה קסם מיוחד". ב־1995 השתלב ברדיו קול הדרך, שהייתה תחנת רדיו ירושלמית מבית רשת גימל של קול ישראל, שפעלה עד סוף שנות ה־90. מנהל התחנה היה אז יוסי סיאס. "כשהתחלתי לשדר בתחנה, יוסי שיבץ אותי לשדר בכל בוקר שירים ישראליים נוסטלגיים", אומר אילן.
"אחרי תוכנית אחת אמרתי לו שאני לא מתחבר לסגנון הזה, אז הוא הציע לי לשדר תוכנית בת שעתיים של מוזיקה מזרחית. הרגשתי שזה מתאים לי, היה לי וייב טוב. בשונה מהתחנות הפיראטיות שהיו אז, הבאתי סגנון מכובד יותר, הקראתי את שמות הכותבים, אמרתי את שם השירים, לא צעקתי בזמן השמעת השיר".
כעבור שנתיים החל להגיש בערוץ 33 מבית רשות השידור את התוכנית "ריח מנטה", שאירחה את מיטב אומני הז'אנר הים־תיכוני, שעד אותה נקודה היה עדיין בשוליים. "הגעתי לטלוויזיה לגמרי במקרה", הוא מספר. "מקומון ירושלמי עשה עליי כתבה בזמן ששידרתי ברדיו. אחת השאלות ששאלו אותי הייתה 'מה החלום שלך?', אמרתי שאני רוצה לעשות תוכנית טלוויזיה על מוזיקה מזרחית. אחרי יומיים צלצלה אליי מישהי מערוץ 33 והזמינה אותי לאודישן. לא שמעתי על הערוץ הזה, אז לא התייחסתי להזמנה שלה ברצינות. אבל אז הגיע עוד טלפון והזמנה לאודישן בנווה אילן – והתייצבתי.
"היו שם מועמדים מפורסמים הרבה יותר ממני ומנוסים הרבה יותר. באודישן התבקשתי להקריא מהטלפרומפטר. מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא מקריא מהטלפרומפטר אלא מדבר מהלב ומהראש. האודישן שלי היה גרוע, הרגשתי את זה, אז על דעת עצמי ביקשתי מאחת מעוזרות ההפקה לשבת לידי וראיינתי אותה כאילו היא זמרת. יוסף בראל, המנכ"ל של הערוץ דאז (ולימים מנכ"ל רשות השידור – ד"פ) התרשם מהאודישן וזימן אותי למשרד שלו. הוא שאל אותי אם יש מספיק זמרים שיגיעו להתארח בתוכנית ואם בכלל יש מקום לתוכנית על מוזיקה מזרחית בטלוויזיה. אמרתי לו שכן ותוך חודש עלתה התוכנית הראשונה".
"ריח מנטה" הייתה סוג של קונטרה לתוכניתו של שמעון פרנס "בטברנה", ששודרה בערוץ הראשון. אילן הנחה את התוכנית ששודרה מדי מוצאי שבת בשעה תשע בערב ואירחה את מיטב אומני הז'אנר הים־תיכוני, צעירים וותיקים. מ־1997 ועד התוכנית האחרונה ב־2006 הוא נתן במה לאומנים שזו הייתה להם ההופעה הראשונה בטלוויזיה – משרית חדד, ליאור נרקיס, מושיק עפיה, ועד שלומי סרנגה, מאיה בוסקילה והצמד סטלוס ואורן חן, שחבר לראשונה כצמד בתוכנית, בעקבות יוזמה של אילן, ועד היום מופיע.
"אפילו שהתוכנית שודרה בערוץ נישה, היא הביאה רייטינג מכובד", אומר אילן. "לקח לי זמן להבין את ההצלחה של התוכנית. זה קרה כשהתחילו לצוץ עוד תוכניות: פתאום 'בטברנה' של שמעון פרנס התמקדה בזמרים צעירים בז'אנר, יס העלו את ערוץ בריזה, ששידר מוזיקה ים־תיכונית, אלי יצפאן קיבל תוכנית אירוח שבה אירח זמרים ים־תיכוניים. הבנתי שאני סוחף אחריי את הז'אנר, שלפני 'ריח מנטה' לא היה לו מקום בטלוויזיה".
ב־2002, כאשר התוכנית "בטברנה" עברה לערוץ 2, העבירו קברניטי הערוץ הראשון את תוכניתו של אילן אליהם, לשעת שידור נחשקת: יום שישי בערב אחרי "שישי בגאון", תוכניתו של יהורם גאון. "הרייטינג היה גבוה", מציין אילן. "אז הבנתי שקורה פה משהו גדול מעבר למה שדמיינתי".
להערכתך התוכנית הייתה יכולה לקבל משבצת שידור כזו כיום?
"אני לא בטוח, זו תקופה אחרת. יש יתרון לשידור של התוכנית בשישי בצהריים. אלו שעות בית לכל מי שמתכונן לשבת, למי שעסוק בבישולים. אנשים לא מחויבים לשבת לצפות בתוכנית, אפשר פשוט לשים אותה ברקע ולהאזין לה תוך כדי ההכנות, ליהנות מהאווירה".
היורש של זהר
אחד הזמרים שאילן ידוע בחברותו הקרובה אליו, ושהיה לו חלק משמעותי בהצלחתו החל משנות ה־90, הוא אייל גולן. "המפגש הראשון שלי עם אייל היה בתחילת דרכי ברדיו", הוא משחזר. "הוא הגיע יחד עם היחצנית שלו, סיניה מזרחי, לאולפן כדי להביא לי את הסינגל הראשון שלו, 'לחישה בלילה' – עוד לפני שהתחיל לעבוד עם אתניקס, כמובן. על הסינגל היה כתוב: 'הזמיר ממרמורק, אייל גולן – היורש של זהר ארגוב'".
בהמשך, אירח אילן את אייל ברדיו ובטלוויזיה, והקשר ביניהם התפתח לחברות עמוקה. "עד היום הוא בעיניי הפייבוריט שלי כזמר — בזכות ולא בחסד. זמר של פעם בדור. בימים הקשים שלי, הוא לא היסס לרגע לעמוד לצידי. אם יש קטגוריות של חברים, אז אייל הוא חבר ומשפחה גם יחד".
לאחרונה, עם עדות בפנים גלויות של אחת המתלוננות נגד גולן, הוצפה מחדש בתקשורת פרשת "משחקי חברה".
"אני לא מתיימר לדבר בשם הציבור. בסופו של דבר, במדינה שלנו יש נטייה להכתיר מלכים במהירות, ובאותה מהירות גם לנסות לערוף את ראשם. זה טבעה של החברה. מדובר בסיטואציה מורכבת ולא פשוטה. אני לא הדובר של אייל — הוא כבר התייחס לנושא, דיבר בצורה הכי אמיתית ונכונה בעיניו, ופרסם את עמדתו.
"הדיון עכשיו הוא לא פלילי, הוא מוסרי. אני מאמין שאייל יידע להביע את עצמו, ואני באמת מקווה עבורו שהדברים יסתדרו בסופו של דבר לכיוון הכי טוב מבחינתו".
מאז סוף שנות ה־90 ועד היום, אילן משדר את תוכניתו "מנטה" ברדיו ירושלים 101FM. במקביל, מאז ירידת "ריח מנטה" מהמסך, הוא ערך והגיש תוכניות טלוויזיה רבות בז'אנר הים־תיכוני — תחילה בערוץ 10, וב־16 השנים האחרונות בערוץ 24. בין התוכניות: "שמח עם ירון אילן", "האולפן השקוף", "בבית של", "מעריץ מספר 1", "צועדים לחופה", "מנטה ב־24", "אייל גולן קורא לך" (כשופט בתוכנית), "פותחים הכל" וכמובן "שישי שמח".
"עד היום, בכל תוכנית ברדיו ובטלוויזיה, אני מתרגש מחדש כאילו זו הפעם הראשונה", הוא מספר. "אני יודע שזה נשמע בנאלי, אבל זו האמת".
במסגרת "שישי שמח", היה אילן מהראשונים לזהות כישרונות צעירים — אחד מהם היה איתי לוי, עוד לפני שהפך לכוכב גדול. "את איתי פגשתי כשהיה בן 18, מעריץ של ישי לוי, שהגיע להתארח בפעם הראשונה בטלוויזיה בתוכנית 'האולפן השקוף'. בהמשך, עמוס אלגלי, שעד היום משתתף קבוע ב'שישי שמח', המליץ לי להזמין את איתי שוב. זמן קצר אחרי שהוציא את השיר הראשון שלו, 'כמעט שיר אהבה', הקריירה שלו פשוט התפוצצה".
מסע בין שירים
בימים אלה משיק אילן מופע חדש בעריכתו ובהגשתו — "מהכרם עד קיסריה". המופע יכלול הופעות של איציק שמלי, ליאור קקון, מורן קריטי ואליאור זנדני, כשהאורח המיוחד יהיה יואב יצחק, חברו הוותיק של אילן.
"ב־2015 יצרתי והגשתי סדרה תיעודית בת שלושה פרקים בשם 'מהכרם עד קיסריה', שמתארת את האבולוציה של המוזיקה המזרחית בישראל", מספר אילן על הרקע למופע. "זו הייתה מוזיקה ללא ייצוג תרבותי, סגנון שנדחק לשולי השוליים. בסדרה יצאתי למסע דרך השירים והסיפורים של המוזיקה הזו — מג'ו עמר ואריס סאן, דרך דקלון, רמי דנוך, אהובה עוזרי, זהר ארגוב, חיים משה, עופר לוי, יואב יצחק, שרית חדד, אייל גולן, ועד עומר אדם, עדן בן זקן וכל מה שביניהם. הסדרה המחישה את המעבר מהמועדונים הקטנים אל קיסריה והפארקים הגדולים".
במופע, מבצעת החבורה את אותם שירים אהובים בעיבודים חדשים ומרגשים, מראשית דרכה של המוזיקה המזרחית ועד היום. "בין השירים אני מספר את הסיפורים שמאחורי הלהיטים, כי המוזיקה הזו טומנת בחובה תרבות עשירה והיסטוריה עמוקה", מוסיף אילן. "זו נוסטלגיה מלטפת שמחברת את הקהל לשורשים".
מה בעיניך הרגע המכונן שבו המוזיקה המזרחית עברה מהשוליים למיינסטרים?
"זה קרה כשאייל גולן ואתניקס הוציאו את האלבום 'בלעדייך' ב־1997, במקביל לשיר שהוציאה שרית חדד עם טיפקס. אייל ושרית שברו את חומת הברזל הסטריאוטיפית שהייתה אז בנוגע למוזיקה המזרחית. לקח לה זמן להישבר, אבל זה קרה. אחריהם באו זמרים כמו מושיק עפיה, ליאור נרקיס, דודו אהרון ומשה פרץ, שהדרך כבר הייתה סלולה להם. זה היה דור שמתבייש פחות".
מה זאת אומרת?
"המוזיקה המזרחית הייתה מלווה אצל הרבה אנשים בבושה. בשנות ה־60 וה־70 אנשים היו שומעים אותה בבתים, מסתירים אותה מהרחוב. הם לא רצו שיידעו שהם שומעים את הסגנון המוזיקלי הזה. בשנות ה־90, כשעלו לאוויר תחנות הרדיו הפיראטיות והאזוריות, שדרנים כמו דידי הררי, אליקו, אסי הג'וקר ואחרים – ואני ביניהם – התחלנו להכתיב את הטון המוזיקלי ולתת ביטוי לז'אנר. אחר כך, עם 'ריח מנטה' ו'בטברנה', היא קיבלה במה גם על המסך".
איך אתה רואה את השינויים שחלו במוזיקה הים־תיכונית?
"היום הרבה יותר קשה לזהות זמרים שיישארו כאן לאורך זמן, כי הכל הפך לאינסטנט. אני לא אומר את זה לשלילה, זו פשוט המציאות. פעם להיט היה מחזיק ארבע־חמש שנים, היום קשה לזכור איזה שיר יצא לפני שנתיים. חיי המדף של השירים התקצרו — לא כולם, אבל רובם. קשה היום להשאיר חותם. יש כאלה שכן מצליחים, כמו ששון שאולוב, שגם כותב, גם מלחין, והספיק לייצר לא מעט להיטים בזמן קצר. השיר שלו עם עמיר בניון, 'לאבא שלי יש סולם', הוא דוגמה לשיר שאני מאמין שיישאר כאן לשנים רבות.
"אפשר לראות גם אומנים כמו פאר טסי, שהאלבומים האחרונים שלו ('רדיו שטח' 1 ו־2 – ד"פ) מציגים רמה מוזיקלית גבוהה. הקהל מחפש איכות, אבל הריבוי העצום של מוזיקה היום מקשה על אומנים להישאר בזיכרון. פעם היית נכנס לאוטו ושומע את אותם 20 דיסקים שאתה אוהב שוב ושוב. היום יש לך ספוטיפיי, אפל מיוזיק ויו־טיוב, עם מבחר רב שאתה לא יודע מה לבחור. הרנדומליות הזו סבבה – אבל זה מקשה על אומנים לייצר שירים זכירים".
כמי שנתן במה ראשונה לאומנים רבים, אתה מרגיש שמכירים לך תודה על כך? לא מזמן הייתה לך ביקורת על עומר אדם, שטענת ש"שכח" אותך.
"קודם כל, יש כאלה שזוכרים — לא כולם, אבל יש. לגבי עומר, לקחו את הדברים שלי וסילפו לכותרת. שלא יהיה בלבול: אני אוהב את עומר, מכיר אותו מגיל צעיר, הייתי אצלו בבית והוא אצלי ברדיו והכל בסדר בינינו. אפילו אירחתי אותו ב־2010 בטלוויזיה עם בן־אל תבורי, נאור אורמיה ואופיר כהן, והכרזתי שהם יהיו ההבטחות הגדולות של המוזיקה הישראלית.
"לפעמים, כשהאפרוח גדל ועוזב את הקן, קשה לראות שהוא לא תמיד מסתכל אחורה — אבל אני ממש לא כועס. הבעיה היום היא שיש לאומנים יותר מדי אנשי יח"צ ומנהלים, וכל אחד מהם נהנה מאוד להגיד 'לא' מאשר להגיד 'כן' ולתת לזמר לומר כמה מילים לקהל שאוהב אותו בבית. זו לא חוכמה להראות כוח ולסרב, ואני לא מדבר ספציפית על עומר אלא בכללי. בסוף, אם אומן לא מתראיין ולא מספר על האלבום החדש שלו, איך הקהל יידע שהוא הוציא אלבום? לא כולם עוקבים בספוטיפיי. פעם כשאומן הוציא דיסק, היית יכול לקנות אותו אפילו בתחנת דלק. כיום אם לא תיחשף בתקשורת, אנשים פשוט לא יידעו".
מה דעתך על מעמדה של המוזיקה הים־תיכונית כיום?
"היום יש מגוון רחב. הרבה זמרים שמוגדרים כ'ים־תיכוניים' הם מזמן לא כאלה. הם בכלל מיינסטרים ישראלי. עומר אדם, אושר כהן, עדן חסון — מוכשרים מאוד, אבל הם בעיקר זמרי פופ. המוזיקה הים־תיכונית האותנטית, ההארדקור, נמצאת כיום במועדונים. אתה רואה דור צעיר שמקליט שירים בסגנון הים־תיכוני של פעם, כי יש געגוע לצלילים האלו. יש בזה סוג של עדנה, אבל אם תיקח את כל הזמרים של היום, קשה יהיה להגדיר אותם כז'אנר מסוים. פעם היית שומע שיר ומיד יודע — זה ים־תיכוני או לא. היום הגבולות מטושטשים לגמרי".
ומה לגבי תופעת ה־AI, שמייצרת שירים חדשים עם קולות של זמרים שהלכו לעולמם? למשל הדואט בין עפרה חזה לזהר ארגוב.
"עזוב את זהר, אני חושב שבאופן כללי זה מסוכן. אני חושש שה־AI יתפוס את המקום של היצירתיות. אנשים כבר לא יכניסו נשמה ביצירות שלהם, וזה לא קשור לאיכות של התוצר. כל שיר AI כזה בא על חשבון שיר אמיתי שמישהו כתב והלחין במאמץ רב. ה'סיאנסים' האלו של זמרים כמו עפרה חזה וזהר ארגוב — זה פשוט מחליא אותי. אדם הלך לעולמו? תניחו לו".
אילן, גרוש ואב לאריאל (22) ואורי (20), מתגורר במזכרת בתיה. ב־2022 נאלץ להתעורר כשעבר ניתוח מעקפים מורכב. "הבנתי שהבאתי את זה על עצמי, הזנחתי ולא טיפלתי בעצמי כמו שצריך", הוא מספר. "חודש אחרי הניתוח, למרות שהרופא ביקש שאנוח בערך שנה, חזרתי לטלוויזיה. לא יכולתי אחרת".
זה גרם לך לשנות את אורח החיים? אולי פחות לקחת ללב?
"לא. אני לא יכול לשלוט על הלב, להגיד עברתי ניתוח מעקפים וזהו, לא אקח יותר ללב. זה האופי שלי, לטוב ולרע".
לפחות התחלת לעשות ספורט?
"לא ממש. בכל פעם אני אומר שאתחיל מחר, אבל המחר הזה נמשך כבר הרבה זמן".
הבן שלך, אורי, הוא די־ג'יי. מה חשבת על זה שהוא הולך בעקבותיך?
"זה הפתיע ושימח אותי בו זמנית. אני חווה איתו את הצעדים הראשונים של הקריירה, וזה מזכיר לי את הפרפרים בבטן והווייבים המרגשים של תחילת הדרך, וייבים שלפעמים נעלמים לך ככל שהזמן עובר".
מה אפשר לאחל לך, שתמשיך להרגיש את הווייבים האלה?
"אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות טוב ושמח. השמחה של הקהל זו השמחה שלי – זה הייעוד שלי בחיים".
