עוד לפני שזכה באוסקר, נכתב בעיתון “הארץ" – לא בדיוק עיתון המזוהה עם הימין הלאומי – שאם הסרט “אין ארץ אחרת" יזכה, זה לא יהיה בזכות איכויותיו הקולנועיות, אלא הודות לפוליטיקה.
צפיתי בסרט מזמן, כשעוד היה זמין ברשת, ואני מסכים עם ההערכה הזאת. מדובר בסוג של כתבה מוארכת, סבירה בהחלט, עם מספר רגעים לא רעים, שבמרכזה הנרטיב הישן והמוכר, שאוהבים במיוחד במקומות שבהם מרחפת רוח אנטי־ישראלית. אותו נרטיב שההתמסרות לו הביאה בעבר – וככל הנראה תביא גם בעתיד – תהילה עולמית ליוצרים ישראלים, בלי קשר לאיכות יצירתם.
כך עובדת הנוסחה: בצד אחד, הישראלים, בעיקר החיילים, שמוצגים כרעים ואכזריים, להוציא מיעוט מוסרי שקובל על העוול שנגרם למדוכא. אותו מיעוט מיוצג הפעם על ידי אחד היוצרים בסרט. בצד השני הפלסטינים. הם, כמובן, ״טובי לב״. ילידי המקום, אינטליגנטיים, מוחלשים ותמימים. מיעוט נדרס, שרק חפץ לחיות את חייו בשקט, בטבע המופלא של המזרח התיכון. הם מיוצגים בסרט המדובר גם על ידי ילדה קטנה ואיש מבוגר, מה שמעצים את האמפתיה שהצופה מפתח.
היוצרים מציגים לקהילה ההוליוודית המוטה, שמגיעה לצפייה עם דעה קדומה, בדיוק את מה שהיא אוהבת: אדם מקומי שליו מול גורם חיצוני אלים. קולוניאליסט מנשל, שהגיע להחריב את השלווה הפראית הקדומה.
הסרט עוסק בסיפורם של תושבי אזור מאספר יטא בדרום הר חברון, שנלחמו נגד ההחלטה של צה"ל להפוך חלקים נרחבים מהאזור לשטח אש. הם עתרו לבג"ץ וב־2022 בית המשפט העליון דחה את עתירתם והמדינה החלה בהריסת מבנים. כלומר, הפעולות נעשו כדין וכחוק.
בקונטקסט רחב יותר, נזכיר שלאורך שנים היו ניסיונות ישראליים רבים ליצור דו־קיום, אך אלו נדחו פעם אחר פעם בידי הצד הפלסטיני, שהשיב ברצח ושנאה, בחר בחמאס, בטרור, ב־7 באוקטובר, בדה־הומניזציה לישראלים וליהודים, בחינוך לשנאה, בתמיכה באסירים רוצחים ובדבקות במטרה אחת – השמדת ישראל. את הוליווד כל זה לא מעניין.
המנהלים בעיר הסרטים מצאו בדיוק את מה שרצו: יוצרים שמשקפים את העולם כפי שהם – בהוליווד – חושבים שהוא. יש חזק ויש מוחלש. יש מכה ומוכה. טוב ורע. הכל צבוע בשחור ולבן, כמו בסרט רדוד. זה מתכתב היטב עם הסרטים שהגיעו אחרי תור הזהב של המערבונים, שבהם אמריקה הכתה על חטא, והפכה את חייליה וחלוצי המערב לאנשים הרעים ואת הילידים האינדיאנים לבני המקום הנגזלים ולקורבנות.
כשיש ביקוש למישהו שיתאר את המציאות כך, תמיד יימצא מי שיענה על הצורך. כשסיקרתי את תחום הבידור והתרבות בעבר, ליוויתי פעמים רבות במסעות ברחבי העולם ישראלים שיצרו סרטים שהכתימו את תדמיתה של המדינה וזכו להוקרה, תקציבים ופרסום מעבר לים. הפער העצום בין רמת היצירה, שהייתה לא פעם בינונית, מוזרה ויומרנית, לבין הכבוד העצום שהעניקו לאותם אנשים בקאן, בברלין ולעיתים גם בהוליווד, הדהים אותי.
אגב, זה תמיד מסתיים באותו אופן: יוצר ישראלי כזה עומד מול קהל מעונב בפסטיבל אמריקאי נחשב או בטקס אירופי נוצץ, מבקר את המדינה וזוכה למחיאות כפיים סוערות, אולי גם לאיזה פסלון ומענק.
“אין ארץ אחרת" הוא לא יצירה גרועה, אבל רחוק מלהיות ייחודי. ראיתי כמותו בעבר, ויותר מפעם אחת. בשנה אחרת ספק אם הוא היה זוכה באוסקר, אבל לשמחת יוצריו הוא נחת בזמן הנכון, במקום הנכון – ועם המסרים הנכונים.
דברים דומים קרו בעבר בטקס אוסקר. כשטירוף ה"ווק" והגיוון החברתי הגיע בשנים האחרונות לשיא בארצות הברית, זכו בפרסים שחקנים ויוצרים עם סרטים די חלשים. בעיקר כי הם נתנו מענה לצדקנות שהתעשייה הזאת חרטה על דגלה. באקלים הזה מה יותר טוב ומזכך מאשר סרט שמראה את העוול, לכאורה, שמדינת ישראל משיתה על פלסטינים חסרי ישע, סרט שנוצר בשיתוף פעולה בין ישראלים “טובים" ופלסטינים, וכשהכל עטוף בנאום על עוול, על עתיד טוב יותר ועל תקווה.
ואני שואל – מי בדיוק הפרטנר שלנו לתקווה? רוצחי 7 באוקטובר? המענים של עודד ליפשיץ ז"ל? האנשים שסירבו שוב ושוב להכיר במדינת ישראל? שסירבו לפתרון שתי מדינות לשני עמים? ומי המעוול שראוי לגנות? מדינת ישראל זזה ימינה בשנים האחרונות, ובצדק. זה קרה כי ניסינו ופעם אחר פעם גילינו שבמקום שחשבנו שיש בו פרטנר ניצב אויב מניפולטיבי ואכזרי, שמנצל את כל הבא ליד כדי לחסל אותנו: את האו"ם, את הסטודנטים הבורים בארצות הברית, את הרשתות החברתיות שמרדדות כל טיעון – וגם את הוליווד.
