כוכב רשת: דין דוד מצליח בדרך שלו

1. דין דוד. הנה נתון סטטיסטי יבש: בשלוש העונות האחרונות, לדין דוד יש 61 שערים בכל המסגרות. זה ממוצע של 20.3 שערים לעונת משחקים – וזה כשבעונה שעברה, הוא החמיץ כמעט חודש של פעילות בגלל פציעה. ואף על פי כן, סיים כמלך השערים בצוותא עם ערן זהבי. יש לו שתי אליפויות עם מכבי חיפה, ושלישית שלכו תדעו אם היתה מתרחשת אלמלא אותו חודש שבו נעדר (שהיה גם החודש שבו מכבי חיפה קרסה, ומכבי ת"א ברחה בדרך לתואר של 23/24).

בכל סיטואציה אחרת, דין דוד היה נחשב לכוכב כדורגל. מישהו שהקהל של מכבי חיפה היה נושא אליו עיניים, החלוץ הכי טוב בכדורגל שלנו לאורך זמן, פייבוריט בנבחרת ישראל. אבל דין דוד הוא לא כוכב – ולא בגלל הכדורגל, אלא בגלל כל מה ש(אין) מסביב. דוד הוא לא "גלאקטיקו" – הוא לא מתנסח כמו ערן זהבי או אלי אוחנה, אין לו את הכריזמה של אבי נמני או המנהיגות של יוסי אבוקסיס, לא חוצפן חיובי כמו ברקוביץ` ולא "גיבור כל ישראלי" כמו רביבו. הוא לא היה מעולם דמות גדולה, אלא סוג של פועל כדורגל.

מריו באלוטלי אמר פעם שהוא לא חוגג אחרי שהוא כובש שער, כי "דוור לא שמח אחרי שהוא מחלק דואר". כלומר, זה מה שמצפים ממנו לעשות – ואת זה הוא עושה. והתחושה היא שאת התחושה הזאת בדיוק, דין דוד מביא למגרש. הוא כן חוגג אחרי שערים, אבל הוא חף לחלוטין מפוזה או "שואו אוף". בכל עונה הוא ייתן את כמות השערים שלו, באופן קבוע, וייעלם אל החשיכה. לא יגזור קופונים ולא יעשה קמפיינים.

ואולי זאת הסיבה שגם ההחמצות שלו מושכות כל כך הרבה עניין. שתדמית ה"תמיד באופסייד" נדבקה אליו יותר בקלות. אולי בגלל זה הוא עוד לא בנבחרת ישראל; כי לא היתה שם דמות שתייצר את יחסי הציבור, ותיתן לאנשים משהו אחר להתעסק איתו. אבל דווקא בגלל הדברים האלה, שווה להעריך את דין דוד – שמצליח, אף על פי כן ולמרות הכל, להיות ה"גולר" הכי טוב בכדורגל שלנו באופן קבוע. בכל תקופה קם לו מתחרה אחר, ובכל תקופה הוא זז הצידה. ויש לזה סיבה – כי דין דוד הוא פשוט שחקן כדורגל יוצא דופן. לא יותר, אבל גם לא פחות.

2. שיטת ריינה. לפני כמעט שנה, הגדרתי בטור הזה את ה"מימריזם" – היכולת של המאמן לקחת את מכבי בני ריינה ולהפוך אותה לקבוצה שאי אפשר להכניע. ואותה שיטה הפכה אותה לקבוצה מצליחה – קבוצה ענייה מיישוב קטן שמגיעה לפלייאוף העליון בליגה הישראלית, ומשאירה מאחור מועדונים גדולים ורוויי קהל (נתניה, בית"ר, הפועל ת"א). אבל לצד אותו "מימריזם", יש גם דבר שני שבעיניי הופך את ריינה של מימר לכל כך מצליחה: פרופורציות.

כי רק לפני פחות מחודש, ריינה פתחה לא טוב במסגרת גביע הטוטו. היא סיימה את המפעל במקום ה-12 בלבד. ואחרי הפסד 2:1 לבני סכנין, לשרון מימר היה משפט שחשבתי עליו – אחרי המשחק שבו נתנה רביעייה למכבי נתניה, קבוצה שדווקא הצליחה יחסית בגביע הטוטו. מימר אמר: "בעונה שעברה, ריינה היתה מקום אחרון בגביע הטוטו וכולם סימנו אותה כיורדת. ידענו שאנחנו מקריבים קצת את גביע הטוטו, ובאנו לליגה טוב. מי שלוקח יותר מדי ברצינות את גביע הטוטו הוא מבולבל – אלה משחקי הכנה כמו עוד משחק אימון".

הנה לכם, מאמן שמבין את המשמעות של תהליך. שמוכן לספוג כמה הפסדים חסרי משמעות אמיתית, ובעיקר מבין עובדת יסוד: על הליגה הוא יקום וייפול. ואת הליגה סופרים בסוף מאי, ולא בתחילת אוגוסט. היחס הפרופורציונלי לגביע הטוטו, היכולת לבנות לאט לאט, לנסות דברים במסגרת משחקי האימון – כדי להגיע כמו שצריך לדבר האמיתי, הוא מה שהפך והופך את ריינה לכל כך חזקה. יחד עם אותו "מימריזם" קשוח על הדשא (שלא בוחל גם במשיכת זמן, כשצריך), עומדת הרגל השנייה של יציבות ופרופורציות. וכל עוד הגישה הזאת תימשך, הניצחון המפואר של ריינה אמש – יהיה רחוק מלהיות האחרון.

3. המחיר של מכבי פ"ת. כפי שנאמר גם בטור פתיחת העונה, מכבי פתח תקווה היא מועדון שהשכיל להבין את מקומו בשרשרת המזון של הכדורגל. מועדון שהבין שמול הכספים העצומים והפערים ההולכים וגדלים סביב מכבי חיפה ומכבי תל אביב – אי אפשר להתחרות באמת בכלים שווים. אז היא בנתה את עצמה בתור מועדון פיתוח – כזה שמגדל שחקנים, משביח אותם היטב, ומוכר אותם הלאה למרבה במחיר. ממנור סולומון וליאל עבדה עד עידן טוקלומטי והבאים שבוודאי יבואו בתור בקרוב (ניב יהושע? לירן חזן?).

אבל לשיטה הזאת, שהפכה את מכבי פ"ת לסלע יציב בכדורגל שלנו, יש מחיר. והוא בא בירידות התכופות שלה לליגה הלאומית – בחמש השנים האחרונות, מכבי פ"ת היתה כבר פעמיים בליגה השנייה. זה מה שקורה כשבונים את עצמך, בעיקר, על מחזור טוב בקבוצת הנוער; ברגע שהוואקום נוצר, הוא לא מתמלא כל כך מהר. זה כמובן עוד מוקדם – מכבי פ"ת עוד יכולה לעשות את ההתאמות כבר בחלון הקיץ, וגם השיפורים בינואר הם מסורת ותיקה של אבי לוזון. אבל קשה לטעות בהרגשה הסובייקטיבית; מכבי פ"ת פחות חזקה ממה שהיתה.

ויכול להיות שדן רומן ישלם את המחיר, אבל האמת היא שגם הוא נפל קורבן למחזוריות של המועדון הזה; כזו שבאותה מידה שיכולה לייצר הצלחות נהדרות (ע"ע הזכייה ההיסטורית בגביע), ברגע שהיא מאבדת נכסים (כמו מאור לוי, לצורך העניין), היא מתקשה למלא אותם. ואז נוצר שבר מקצועי, שיכול להסתיים שוב בירידת ליגה. האתגר של המלאבסים תהיה היכולת להגדיל, ככל האפשר, את הפער הזה – ולשרוד בליגה הבכירה גם השנה.

המנצח: דיא סבע. כי לפחות נכון לעכשיו, נראה שסאגת דיא סבע מאחורי מכבי חיפה כמועדון. כן, היתה צריכה להיות התייצבות מוקדמת יותר של יענקל`ה שחר כבעלים, לפחות לדעתי. אבל מכבי חיפה, בזהירות המתבקשת, הצליחה להתגבר על הסערה: אתמול, שריקות הבוז עוד היו קיימות, אבל היא מנת חלקם של פחות ופחות אנשים ביציעי מכבי חיפה. כמו שצריך. אבל את הקרדיט צריך לתת קודם כל לסבע עצמו – שהתגבר כמו שצריך להתגבר על שריקות בוז וקללות, באמצעות כדורגל טוב ואיכותי. לסבע לא היה משחק מטורף נגד טבריה – אבל הוא כן עשה את הדברים שהוא רגיל לעשות. וזה סלל לו מחדש את הנתיב ללבבות של האוהדים הירוקים. וכשלמכבי חיפה יש את דין דוד ודיא סבע בכושר שהם היו, הם יהיו חזקים גם נגד יריבות טובות מהעולה החדשה.

המפסיד: מרקו בלבול. צריך להיות הגון עם המאמן של מכבי נתניה. אחרי ההפסד אתמול 4:3 למכבי בני ריינה, הוא בהחלט הכיר בכך שהקבוצה שלו פתחה את המשחק בצורה חלשה – ובכל זאת, התלונות על "בזבוזי הזמן של ריינה" (פעם ראשונה שאתה רואה כדורגל ישראלי?) היו, בעיניי, מיותרות. מאמן שהקבוצה שלו סופגת ארבעה שערים במחצית אחת – לא יכול להתלונן על מנהגי הספורטיביות של היריבה. רוצה שלא יבזבזו נגדך זמן? אולי פשוט תעלה עם הגנה קצת יותר טובה, לא תספוג כל כך הרבה שערים – ואז לא תצטרך לנסות ולרדוף אחרי היריבה בתוספת הזמן (וכמעט להשוות או לנצח). נראה לי פתרון יותר טוב מלבוא בטענות לאחרים.

המספר החזק: 6 מ-26. קצת קשה לבוא בטענות למכבי חיפה אחרי שהיא מנצחת 0:4, ובכל זאת – 6 מ-26 הוא האחוז היחסי (23%, אם אתם מתעקשים) של כדורים שהלכו למסגרת מתוך סך כל הבעיטות לשער של מכבי חיפה במשחק אתמול. נגד יריבה כמו טבריה, שש בעיטות למסגרת יכולים להספיק לארבעה שערי זכות (ותודה לדין דוד). אבל ברור שמול יריבות טיפה יותר חזקות או מאתגרות, מכבי חיפה תזדקק להרבה יותר דיוק וחדות בחלק הקדמי. יכול מאוד להיות שזה עניין של זמן, ואולי גם של רכש בהתקפה, אבל לצד החריקות המסוימות בהגנה – גם זה יהיה אתגר לא פשוט לברק בכר, אם הוא רוצה לחזור ולהיות אלוף.

השם החם: סייד אבו פרחי. בקיץ הזה, לא מעט דובר על מקומו של השחקן הישראלי – סביב שאלת ששת הזרים שיהיו או לא יהיו על המגרש. ואם תרצו, הסיפור של אבו פרחי – שגדל במכבי תל אביב והושאל למכבי בני ריינה – הוא דוגמא לכך ששחקנים טובים תמיד ימצאו את מקומם. וגם דוגמא לכך שבני ריינה של שרון מימר היא מקום מצוין להתקדם בו מבחינה מקצועית – יחסית שקט, רחוק ממוקדי התקשורת הבוערים, ובעיקר כזה שמנוהל מקצועית בצורה מצוינת. אבו פרחי פתח עם צמד אתמול, ואפשר לנחש שזו לא תהיה הפעם האחרונה שנדבר עליו.

אל תשכחו את: בני סכנין. כי כן, בסופו של דבר היא פגשה יריבה שספגה כרטיס אדום אחרי ארבע דקות – אבל שוב, סכנין של דראפיץ` ממשיכה להיות, באופן מפתיע, אי של יציבות. קבוצה שעד לפני כמה שנים חיה בתוך בלגן מתמיד והחליפה מאמנים כמו גרביים, מתחילה שנה עם אותו המאמן, מתגברת על העזיבות (סאהר תאג`י ודור חוגי), ואיכשהו מוצאת תחליפים ראויים (ראמלינגום, אחמד סלמן). בעולם של "ליגת ישראל השנייה", אתה לא צריך יותר מדי כדי לשרוד – ולסכנין, כל עוד היא תמשיך להתנהל בצורה השקטה והחיובית הזאת (ואולי עם קצת פחות תלונות), יש את המינימום הנדרש.