תמונות ההרס ממחנה גיבור הסמוך לקריית שמונה מבעיתות ומכעיסות. אתמול (שבת) שיגר חיזבאללה רקטת בורקאן במשקל כמה מאות ק"ג לעבר בסיס החטיבה המרחבית 769 הסמוכה לקריית שמונה. את עיקר הפגיעה ספג חדר הכושר בבסיס, אך בתמונות שפורסמו ניתן להבחין בעשן שחור מיתמר, ברכב עולה באש ובמבנים שנהרסו כליל. למרבה המזל, במקרה הזה לא היו נפגעים בנפש.
בצה"ל ניסו להרגיע, להסביר שמחנה גיבור עדיין מתפקד ושחיזבאללה לא הצליח להשבית אותו. הסבר שאינו מניח את הדעת, במיוחד אם מצפינים מעט לתוך קריית שמונה או מסתובבים ביישובי קו העימות, שם רואים עשרות בתים הרוסים וחרבים, ובעיקר ריקים מתושבים.
נכון לרגע זה, המדיניות הישראלית היא בבחינת "הגנה התקפית", קרי ניסיון ליירט את הרקטות, הכטב"מים והנ"טים שמשגר חיזבאללה, ובמקביל תקיפת תשתיות וחיסול מחבלים וניסיון לדחוק את חיזבאללה מקו הגבול כדי למנוע חדירת מחבלים.
אמש, לאחר הפגיעה במחנה גיבור ולאחר שחיזבאללה הפיל באמצעות טיל קרקע־אוויר כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר, התהדר צה"ל בתקיפות בעומק לבנון ובחיסול של 10 חוליות מחבלים. הישג טקטי מרשים. אבל איפה האסטרטגיה?
מה קרה לה, למדינת ישראל, שבמשך כמעט שמונה חודשים סופגת אלפי רקטות, כטב"מים וטילי נ"ט, ונושכת שפתיים, נלחמת עם ידיים קשורות מאחור? האם אנחנו לא מתנהלים שוב בקוספציה דומה לזו שקדמה ל־7 באוקטובר בגבול הצפון?.
הרי ערב המלחמה ישראל נרתעה מהשמדת אוהל של חיזבאללה שחרג בכמה מטרים לתוך שטח ישראל ולא הגיבה על אירועים כמו חדירת מחבל לצומת מגידו, רק כדי לא להרגיז את נסראללה ולהסתכן בפתיחת מלחמה. וגם כעת – צה"ל פועל בהתאם לאותן משוואות של חיזבאללה, ובצמרת מתקיימת הערכת מצב מתמדת כיצד לא להידרדר למלחמה, אף שחיזבאללה מפגיז את הצפון ללא רחם.
אם שואלים את בכירי מערכת הביטחון אם ניתן להשיב את הביטחון לצפון ללא מלחמה, הם משיבים שקיים סיכוי לא גבוה במיוחד לכך, אך הוא קיים. עוד הם טוענים, בצדק, שבכל מקרה גם מלחמה תסתיים בהסדר מדיני, ויש לעשות הכל כדי להגיע להסדר הזה ללא מלחמה. אלא שאם שואלים את 65 אלף תושבי קו העימות המפונים, כלל לא בטוח שהסדר כזה או אחר יגרום להם לשוב לבתיהם ולהציב את עצמם ואת ילדיהם בסיכון כה גדול.
צה"ל נערך באמת ובתמים לפעולה של ממש בלבנון, להרחקת חיזבאללה מהגבול. חטיבות הסדיר והמילואים עורכות בימים אלה אימונים בצפון, ומקבלות את הדגשים למלחמה מול חיזבאללה. אם משוחחים עם הלוחמים בשטח – חרף השחיקה הרבה לאחר שמונה חודשי לחימה בדרום והגנה התקפית בצפון, הם באמת חשים הרבה יותר מוכנים כיום מאשר לפני 7 באוקטובר.
אלא שחרף העוצמה שמנסה צה"ל לשדר ואף שהצבא מצהיר שהוא משמר מלאים למלחמה בצפון, אי אפשר שלא להזכיר את אותו משלוח של פצצות לחיל האוויר שהיה אמור כבר לעשות את דרכו לישראל ונעצר ברגע האחרון על ידי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. ללא סיוע צבאי ומדיני מארה"ב, המהלך שיוכל צה"ל לעשות בלבנון עלול להיות מוגבל בזמן ובמקום.
כיוון שכך, ומשום שישראל חייבת אורך נשימה לטובת מלחמה בצפון, הדבר הראשון שישראל חייבת לעשות הוא למצוא דרך לפתור את המחלוקת עם האמריקנים, כדי שאלו יספקו במהרה את החימושים ההתקפיים לחיל האוויר.
לאחר מכן, או אפילו במקביל, לסיים את שלב ב' של המלחמה ברצועת עזה (שגם כך נמצא לקראת סיום), לעבור לפשיטות ממוקדות על בסיס מודיעין ולהפנות את הקשב לצפון. על הדרג המדיני לתת לצה"ל הנחיה להשלים מוכנות ולבחור את שעת הכושר המפתיעה (עד כמה שניתן) כדי להסיר את איום חיזבאללה ולהשיב את הביטחון לצפון.
