הביקורת כלפי נועה ארגמני לא התחילה כשהיא עלתה למטוס כנף ציון. רחשים ראשונים נשמעו עוד בביקור הראשון של נתניהו. ביום ההוא, כשהיא מחזיקה קוקה קולה קרה אחרי שמונה חודשים וחצי בשבי חמאס, נועה ארגמני הפכה בשר ודם. פתאום היה צריך להתמודד לא עם רק דימוי אלא עם בני אדם שיש להם עמדות, דעות ועמוד שדרה, שיש דרך אחרת שהם מאמינים בה.
למה דמויות מוכרות בשמאל הרשו לעצמן להשתלח דווקא בארגמני ובאביה? הרי בכנף ציון היו עוד משפחות חטופים שאף אחד לא הזכיר אותן. למה רק אותם התעורר רצון להוקיע בפומבי?
נדמה שמבחינת השמאל בישראל אין יותר בני אדם. נועה ארגמני היא סמל בינלאומי, והשמאל הקפלניסטי ללא ספק רצה אותה בצד שלו, מבעירה את הרחובות, או לפחות מעניקה ראיון בלעדי לאילנה דיין ומבטאת את האמירות ההכרחיות כדי להיות ראויה לאהדה. הם לא קיבלו את זה ממנה, בינתיים.
חלק מהמותג הקפלניסטי
מלכתחילה לחטופים ולבני משפחותיהם לא ממש היתה ברירה. משרדי הפרסום והיח"צ, שהיו כבר משופשפים ממחאות קודמות, ניצלו את רמת האמון הנמוכה של הציבור במדינה אחרי 7 באוקטובר ועטו על המשפחות כדי לקדם את האינטרס של הפלת הממשלה. הם הפכו את המשפחות לחלק מהמותג הקפלניסטי. מצד אחד נתנו להן תחושה של חשיפה, של גב מאוד חזק, ומצד שני ייעדו להן תפקיד. כתוצר לוואי, אותן משפחות הפכו לדימוי בלבד.
הביטול של אנשים כמו ח"כ אלמוג כהן ואיריס חיים הפך לגיטימי. הסיפורים של תושבי שדרות ואופקים, ניצולי הטבח בעריהם, לא צבעו את המסכים, והם עצמם לא הפכו לדמויות שמכתיבות שיח
דן מרגלית טען שארגמני חלקה את עמדותיה הציבוריות (מתי?) ולכן מותר להשתלח בה. הוא סירב להתנצל על דבריו הבוטים כלפיה וכלפי אביה, והבהיר שהמקום שלה בקפלן. אביה יעקב אף פעם לא ממש התאים לקפלן. הוא מסורתי מאוד, תומך נתניהו ומתארח באופן קבוע בערוץ 14. את ההתמודדות שלו הוא בחר לעשות דרך האמונה, רעיון שמנוכר לרוב התקשורת הישראלית.
אבל בין שזה דן מרגלית ובין שזה אורי משגב, לרוב מדובר באותו טיפוס אליטיסטי אנטי־מזרחי, שסובל מסינדרום "אני הקמתי את המדינה" וגרורותיו. אחת מהגרורות האלה, רוני מאנה, אף אמר שהוא מעדיף את חייו של ארנון זמורה, שהוביל את המבצע ההרואי לחילוצם של החטופים, על פני חייה של נועה ארגמני.
מאנה היה אולי הכי בוטה, והתנצל בהמשך, אבל הוא ביטא הלך רוח קיים של אליטה שעם או בלי משים מייצרת היררכיה גם בכאב ובמוות. יש מי שראוי לחמלה ומי שלא. גם בין משפחות החטופים יש את "האחר".
זה לא התחיל מנועה ארגמני. שחרורה המרגש של אורי מגידיש עורר אף הוא תגובות לא מעטות. היא ומשפחתה הואשמו בביביזם והיו שרמזו – והאמיצים טענו בתוקף – שהיא חולצה בגלל התמיכה של משפחתה בנתניהו. אם מסתכלים לאחור על תקופת המלחמה, אפשר להבחין בבירור שיש אנשים שהטראומה שלהם לא נחשבת.
הביטול של אנשים כמו ח"כ אלמוג כהן ואיריס חיים הפך לגיטימי, ויש גם מי שנלחמים על הזכות לבקר אותם. הסיפורים של תושבי שדרות ואופקים, ניצולי הטבח בעריהם, לא צבעו את המסכים, והם עצמם לא הפכו לדמויות שמכתיבות שיח. יש גם גופים שהטראומה הקולקטיבית שלהם לא נספרת, כמו השוטרים שנלחמו והצילו אותנו ביום ההוא וכיום הם סתם שוטרים במשטרת בן גביר שהביזוי שלהם הפך להיות אג'נדה.
עולם קטן מופלא
במתקפת 7 באוקטובר התערערו גבולות ההיגיון. ישראל נמצאת כיום אולי במצב החמור ביותר שהיתה בו אי־פעם. איומים בהכחדה, מתקפות ממשיות בכמה חזיתות, ולצידן מערכה ביורוקרטית אכזרית לא פחות, שמטרתן להחליש את ישראל ולערער על הלגיטימציה של המדינה היהודית. אבל בזמן שאנחנו נלחמים על הקיום שלנו ובכל יום נהרגים אזרחים וחיילים, יש לא מעט אנשים שחושבים כי האיום האמיתי על המדינה הוא נתניהו ובן גביר. בעיקר מה שמטריד בעמדה הזאת הוא הפרובינציאליות העמוקה שלה. זה ניכר בתגובות שנשמעו באולפנים אחרי נאומו החשוב של נתניהו בקונגרס.
הכאן ועכשיו תמיד אפיין את השמאל הישראלי, ותמיד לא התאים למזרח התיכון. הבחירה המודעת לזנוח את הראייה ההיסטורית לא מותאמת לאזור כל כך מוכה סכסוכים היסטוריים על דת וטריטוריה. אותה תפיסה מצומצמת הובילה לניתוק כמעט מוחלט של ישראל מהמציאות האזורית שבה היא מצויה.
יחיא סינוואר פגע בנו בדיוק בנקודה הזאת, של הפער בין המציאות לדימוי. הפער בין הרצון שלנו לשקט, לראות את עצמנו כחלק ממשפחת העמים הנאורים, לבין המיקום הגיאוגרפי החברתי והתרבותי שלנו כיהודים במזרח התיכון. הפער הזה יצר חולשה ששימשה את סינוואר ושאר מנהיגי חמאס להונות גם את המערכות הכי רגישות שלנו.
פתאום היא חזרה, והיה צריך להתמודד לא עם רק דימוי אלא עם בני אדם שיש להם עמדות, דעות ועמוד שדרה ודרך אחרת שהם מאמינים בה. אבל השמאל הקפלניסטי רצה אותה בצד שלו, מבעירה את הרחובות
במערב קרה תהליך דומה. סדר היום החל להיות יותר ויותר מוכתב על ידי דימויים. בעוד העולם הלא־מערבי מדבר מציאות ועושה מציאות, העולם המערבי עדיין נאחז בדימוי. הנכונות להקריב אנשים בשר ודם כמו שיש לחמאס, או הנכונות להשליט טרור במציאות חייהם של מיליוני אנשים כמו שעושה איראן, מתפרשות במערב דרך הדימוי של המוחלש האולטימטיבי. זה שאם נקבל אותו אלינו ונראה לו את האור, הוא יבין שעדיף לו להיות בצד שלנו.
זאת הגישה האמריקנית כלפי איראן בשנים האחרונות, שמאפשרת לה לנצל את המערב ולקדם את אג'נדת ההשמדה שלה. זאת גם הגישה שלנו כלפי ארגוני הטרור הפלשתיניים וכלפי חיזבאללה. המחשבה שתמריצים כלכליים ואפשרויות העולם המערבי יפתו אנשים שמונעים מתחושת שליחות דתית היא לא יותר מאשליה. דימוי שסופו להתפוצץ לכולנו בפרצוף.
