לאן נעלמים הרופאים? "כולם מדברים על זה כל הזמן"

"אני חושבת שהנטישה כבר התחילה. היא מאוד שקטה, פשוט קורית כל הזמן. אף אחד פשוט לא מודע לזה", מספרת ד"ר קידר זר רב ממקום מושבה החדש בלונדון. זר רב, מומחית לכירורגיה פה, פנים ולסתות, עברה עם משפחתה "שבוע לפני המהפכה המשפטית, לפני שיצאו לרחובות בפעם הראשונה. זה מאוד היה קשה לי להכיל את זה מרחוק, אז החלטנו לעשות מהלך ולהישאר קצת ולראות מה קורה, ומאז אני כאן".

"קיבלתי הצעה של לקבל כאן קביעות: אני על רישיון זמני ברפואה ואני עובדת על הוצאת רישיון קבוע שכרוך בבחינות. עברתי כבר שלב אחד, נשאר לי עוד שלב. קנינו בית, עכשיו נכנסנו לבית, והעברנו את הילדים בית ספר ואנחנו בסך הכול מתמקמים ונוח לנו וטוב לנו", היא מספרת.

כבר שנתיים שכמעט כל הרופאים מדברים על זה ביניהם: קבוצות הרילוקיישן הראשונות נפתחו למוחרת ההכרזה על ההפיכה המשטרית. "אני חושבת שבמחצית 2023 כבר התחילה להתגבש קבוצה של הרילוקיישן, התחלנו להרגיש את הדיבורים", נזכרת פרופ' עידית מטות, מנהלת האגף הכירורגי ומערך ההרדמה באיכילוב. "זה היה בעקבות כל הפגיעה במערכת המשפטית: אתה מתחיל לשמוע אנשים שמתחילים לברר, למצוא מקומות, לא לחזור מהתמחות או לדבר על זה שאולי הם יאריכו בעוד שנה. אתה יודע, זה יותר ככה באוויר, אבל נטמנים הזרעים".

"יש עזיבה, אין מישהו שלא מכיר"

"יש כרגע עזיבה. חלקה, אולי חלקה הגדול, הוא עדיין שקט, עדיין ככה מתחת לפני השטח, אבל עוזבים, עוזבים", משתפת פרופ' גילי רגב יוחאי, מנהלת היחידה למניעה ובקרת זיהומים בשיבא תל השומר. "מהיחידה שלי עזבו, אין מישהו שלא מכיר – שני ילדים של חבר שלי עוזבים עכשיו, רופאים שניהם. כל הזמן יש עזיבה וזה יילך ויגבר, אם המצב יימשך כמו שהוא כרגע".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

לרופאים יותר קל ללכת. רופאים מומחים זאת אוכלוסייה חזקה, יש להם כסף ויש להם מקצוע נדרש. בעולם חסרים 4.3 מיליון רופאים, ומדינות חזקות יציעו לא מעט לרופא טוב בשביל שיעבוד. עד לא מזמן היה למדינת ישראל הרבה מה להציע לרופא כדי שיישאר. מיום ליום יש לה פחות ופחות: הרופאים הבכירים מנהלים מלחמת מאסף כדי להשאיר אותם פה.

"מדברים בין חברים, מדברים על זה בארוחות של יום שישי בערב – יש לי בן רופא, יש לי בעל רופא, יש לי חברים", אומרת מטות. "מדברים על זה בין המתמחים ובין המומחים ואני מדברת גם עם האנשים שלי, כי אני מבינה שהם ייסעו ל'פלושיפ' (fellowship) ואולי הם לא יחזרו".

"פתאום נעלמים שני מנהלי יחידות"

פלושיפ, תת-התמחות בחו"ל, זה גם החלון שדרכו מתפיידים הרופאים בלי שנרגיש. הם נוסעים לשנתיים לצורך מקצועי – זה שלב הכרחי לכל רופא שרוצה להתקדם. זאת לא עזיבה, מה פתאום? לפי הנתונים הם עוד איתנו, אבל הנתונים מטעים כי הם כבר לא. ואחרי שנה הם מתקשרים למנהל המחלקה: "נראה לי שאני מאריך בשנה". ואחרי שנה, שוב. והם כבר לא חוזרים. "אז פתאום נעלמים שני מנהלי יחידות, נגיד בגסטרו, נעלמים. אנשים פשוט עוזבים – משהו שדיברו עליו הופך להיות משהו אמיתי", מסבירה מטות.

וד"ר זר רב מספרת מלונדון: "אני מקבלת שיחות והודעות על בסיס של פעם-פעמיים בשבוע. זה יכול להיות מרופאים כלליים מכל התחומים שמבקשים ייעוצים לגבי הרילוקיישן והעבודה ב-NHS, המערכת הציבורית באנגליה. חלק יותר באים בשאלה לגבי החוויה הזאת של הפלושיפ – לצאת לשנה, שנתיים ולחזור וחלק לגמרי מתקשרים בשאלה של 'הגיעו מים עד נפש ודי, אנחנו צריכים לצאת, מה עושים?'".

לדבריה, "זה מתחיל בסטודנטים שסיימו שנים מסוימות ושואלים איך להגיע לכאן להתמחות, כדי לייצר לעצמם כבר מומחיות בחו"ל ובעצם להתקבע בחו"ל, ועד אפילו רופאים מבוגרים שיצרו איתי קשר. מומחים, צעירים, מנהלים – ממש מכל הסקאלה של הגילים והדרגות".

"תרצה נוירו-כירורג? תצטרך לטוס"

פרופ' רגב יוחאי מזהירה: "פשוט לא יהיו רופאים. אם היום תור לרופא משפחה יכול לקחת שבוע, פלוס-מינוס, זה יהיה הרבה יותר. אם אתה תרצה נוירו-כירורג – נוירו-כירורגים כבר הולכים ועוזבים, אתה תצטרך לטוס לחו"ל. כל הסיטואציה הולכת להיות מאוד-מאוד קשה. תסתכל על לבנון, תסתכל על איראן, תסתכל על דרום אמריקה. זה מה שבסוף יקרה".

פרופסור גילי רגב יוחאי משיבא, ממובילי המחקר העולמי שהוביל לניצחון על הקורונה, אמרה לפני כחודש בריאיון שאם ההפיכה המשטרית תימשך, הרפואה בישראל תגיע למצב של ונצואלה; שהרפואה הישראלית, שהיא היום במקום גבוה בעולם מבחינת ההישגים הרפואיים, תהפוך בלי רופאים ובלי תקציבים לרפואה של עולם שלישי.

רופאים בכירים מאוד לא יעזבו, נכון? כי עד שהגעת למעמד…

רגב יוחאי: "תלוי, תלוי. נוירו-כירורג מאוד בכיר עזב פה את שיבא, כן. רנטגנולוג מאוד בכיר, עם תחום מומחיות מאוד-מאוד מדויק, קיבל הצעה. הוא כרגע בחו"ל, האם הוא יחזור או לא? הוא אומר 'אני לא יודע, תלוי מה יהיה פה. אני מאוד אוהב את הארץ הזו, אבל אני כרגע לא יכול להיות פה'. יש רופא אחר אצלנו שחזר אחרי שנתיים שהוא היה בבוסטון, היה פה שנה, ראה לאן הדברים מידרדרים ואמר 'תודה רבה, לא בשבילי'. ועכשיו הוא מהגר, בכיוון אחד לגמרי, זה כבר לא בסימן שאלה – קיבל שם הצעה וחזר לעבוד שם, זה נורא".

על זה אתם מדברים כל הזמן, נכון? כל הרופאים.

רגב יוחאי: "כל הזמן. אין שיח שזה לא עולה בו, הדבר הזה, וזה בין מייאש לבין מעורר אותנו דווקא לפעולה שחייבים לשמור על המקום הזה".

ההיערכות הכספית להגירה: "היענות מטורפת"

במדינה בתהליך של התפרקות מדמוקרטיה וממשטר תקין, כבר בשלב הסדקים הראשונים מי שעוזבים הם אלה שיכולים להסתדר טוב בחו"ל: הרופאים וההייטקיסטים. "אנחנו בדיוק עוברים 'לבנוניזציה'. מה שאנחנו רואים פה זה שמי שעוזב זה מי שיש לו או תואר או כסף", אומר רו"ח נמרוד ירון, שותף בפירמה של עורכי דין, רואי חשבון ויועצי מס.

בשנתיים האחרונות מגיעים אל הפירמה שלו עוד ועוד רופאים בכירים להתייעץ בנושא מיסוי בין-לאומי לקראת מעבר לחו"ל. אז הוא סוג של ברומטר: אנחנו רואים ים שקט, הוא כבר יכול לשרטט את הצונאמי. "היה בית חולים שהזמין אותנו לעשות הרצאה לרופאים שלהם ספציפית בנושא מיסוי רילוקיישן לתוכניות של פלושיפ, וההיענות שם הייתה מטורפת".

משהו שראית קודם?

"לא במספרים האלה. העלייה הדרמטית התחילה בתחילת 2023 עם כל הנושא של הרפורמה, אנחנו מדברים על בסביבות 70% עלייה – ראית שאנשים התחילו בצעדים רכים, ראית את זה שאנשים קודם כל רוצים להעביר את הכסף שלהם החוצה".

"להילחם עד טיפת הדם האחרונה"

זה לא המצב הביטחוני ולא איראן. והראיה: בתחילת המלחמה התהליך הואט, רופאים רבים חזרו מחו"ל והתגייסו. שנה וחודש אחרי כן ההפיכה המשטרית חזרה, ואיתה חזרה העלייה בירידה. כמעט כל מרואיין בכתבה הזאת אמר לנו: "על 12 הפסיכיאטרים שמעתם, כן?"

"יש מחוז יצירתי באנגליה שאמר 'לי חסרים בפסיכיאטריה, אני במשבר עמוק', והוא והולך ומביא פסיכיאטרים שמתחילים לעבוד מהיום הראשון", מספר ד"ר זאב פלדמן, נוירוכירורג ויו"ר ארגון רופאי המדינה. "כלומר, בלי עניין של רישיון וכולי ומבחנים: עושים להם מסלול ירוק, מבטיחים להם ועוזרים להם בהשגת ויזת עבודה, תהליכי הגירה יותר נוחים בטווח של השנים הקרובות. אז קבוצה של אנשים, כולל מנהלים, החליטה שהם עוזבים".

את שקלת?

רגב יוחאי: "אני כרגע לא, אתה יודע, כל הזמן מדברים סביבי ואני אומרת – אני כרגע, עד הבחירות הבאות, בכלל לא רוצה לחשוב על זה. אני כרגע פה בשביל להילחם, מה שנקרא, עד טיפת הדם האחרונה".

אבל באופק קיימת 2026.

רגב יוחאי: "כן, כן. אחרי 2026, אם זה לא יקרה, אני חושבת שיהיה פה ייאוש נורא-נורא גדול, ואז בהחלט יכול להיות גל של הגירה. מאוד-מאוד מדאיג, כן".

"על המזוודות? בוודאי יותר מאלף"

הנתונים החלקיים שיש בידי משרד הבריאות, אם יש בכלל כאלה, הם חסרי משמעות – גם בגלל שהם לא כוללים את הרופאים בתת-התמחות בחו"ל, שעוד לא הודיעו למנהל המחלקה שהם לא חוזרים, ובעיקר בגלל שהמכה הגדולה מחכה בעוד שנתיים. "הרבה מחבריי אומרים שהבחירות הבאות הן בחירות חשובות ומשמעותיות להחלטה שלהם. הם לא עושים את הצעד עד שיידעו מה קורה בבחירות הבאות", אומר ד"ר פלדמן.

כמה יושבים על המזוודות ומחכים?

מטות: "בתחושה שלי, בוודאי יותר מאלף".

פרופ' אלעד מאור, מנהל המכון לאי-ספיקת לב בשיבא תל השומר, מסביר: "השאלה היא מה יקרה עוד שבע שנים, לא מה קורה עכשיו. יש לנו ארבעה רופאים שנמצאים כרגע בחו"ל שלא מתכוונים לחזור, ויש עוד שניים שאני מאוד מקווה שיחזרו".

ובכל המערך הקרדיולוגי?

מאור: "בכל המערך הקרדיולוגי יש לא מעט רופאים שנסעו ולא חוזרים".

פלדמן: "תמיד רופאים נסעו, חזרו, עזבו. היחס בין עוזבים לחוזרים היה בערך בין 30-20% שנשארים לתקופות יותר ארוכות, לבין הרוב שחזר. בשנה שעברה התחלנו להרגיש את ההיפוך. אני מעריך אותו, לפי ההיכרויות שלי, שכרגע 70% עוצרים את חזרתם לארץ ו-30% חוזרים, שזו דרמה גדולה".

"זו קטסטרופה לרפואה הציבורית בישראל"

שבעה מכל עשרה לא חוזרים: תנסו לעכל רגע את המספר הזה, שלא מופיע על הרדאר של משרד הבריאות. שבעה מכל עשרה לא חוזרים, וגם רופאים שמתכננים לחזור מכניסים את זה עכשיו ליתר ביטחון כשיקול בבחירת המקום שבו יעברו תת-התמחות, כי לך תדע מה יישאר פה עוד שנה-שנתיים.

"כשהוא ייסע, הוא ייסע למקומות שבהם הסיכוי להישאר יותר גבוה. הוא ייסע למקומות שיש ישראלי אחר שנשאר ויכול לעזור לו להישאר", מפרט פרופ' מאור. "הוא יתחיל את התהליך של ההשתלמות באמריקה או בקנדה מתוך מחשבה שהוא רוצה לשמור לעצמו אופציה".

את הרופא שאתם רוצים שיטפל באימא שלכם, אומר פרופסור אלעד מאור, לוקח 20 שנה להכשיר, לפעמים 25 שנה: "כל רופא כזה שעוזב זה קטסטרופה לרפואה הציבורית בישראל. אין לנו גם הגירה יותר, אין לנו יותר גל של מיליון וחצי מהגרים שהגיעו לפה, זה סכום אפס". ומטות מוסיפה: "אני אגיד לך איפה בעיקר זה פוגע, איפה זה ממש כואב – אנשים מאוד-מאוד טובים עוזבים. עכשיו תגיד שלכל אחד יש תחליף – לא לכל אחד יש תחליף, באמת לא לכל אחד יש תחליף".

המבחן שמחזיר את הרופאים לאחור

בעיה לא קלה היא שמדינות רבות במערב לא מכירות בהתמחות של הרופא הישראלי. בגיל 40, אחרי שסיים סוף סוף את ההכשרה המפרכת בארץ, הוא יצטרך להתחיל בחו"ל מההתחלה. לא כולם מוכנים לחזור על שבע שנים של התמחות, תורנויות, לילות, בחינות. חלק מוכנים להשתנמך. לפי מאור, "הרבה פעמים הם מסכימים אפילו להיות מה שקוראים 'למ-לם' – לא מומחה, לא מתמחה – רופא בכיר שעובד במחלקה, אין לו את כל הפריבילגיות והאישורים, והוא עובד".

אחרים יעשו את כל הדרך: "לקח לי כמעט שנה כדי לסיים את המבחן הראשון, ללמוד אליו ולעבור אותו", מספרת זר רב. "השלב השני בעצם הוא מבחן שלוקח אותי אחורה בזמן ליותר מעשור, לדברים שלא עשיתי מעל עשור שאני צריכה ללכת וללמוד אותם מאפס ובחזרה, רק במטרה לקבל את הרישיון הזה כי זה מבחן רישיון בעצם ברפואה עצמה. ההשקעה הזאת שווה כי היא תאפשר לי גם לקבל קביעות במערכת, מה שאומר ויזה לחמש שנים והתאזרחות, לקבל בעצם את האופציה לעבוד פרטי, להתפרנס בצורה טובה יותר".

ומטות מדגישה: "רופאים מומחים לא צריכים לעשות בחינות, נתחיל מזה. כלומר, מכירים אותך, היית שם בתת-התמחות, שמחים שאתה חוזר, יש לך שם בין-לאומי, אתה נוסע לכנסים, כולם מכירים אותך, שואלים אותך ורוצים אותך".

"יכול להיות שאשנה את דעתי ואישאר"

"למשפחה טוב פה, הילדים פה הרבה יותר רגועים", מספר ד"ר איציק לוי, רופא עיניים שעבר לברייטון שבאנגליה. "שבוע אחרי כשהגענו לפה, הבן הגדול אמר לי 'אבא, בחרתם ממש עיר שקטה לגור בה, אין פה אזעקות, לא צריך פה ללכת לממ"ד'".

לוי עושה בברייטון תת-התמחות בתחום הקרנית. לעיירת הנופש האנגלית הוא הגיע לפני שלושה חודשים, אחרי שסיים שירות מילואים ארוך במלחמה. הוא יחזור, הוא אומר, בטוח, אם כי… "אני מלא תקווה שבדרגה שאני אסיים את התת-התמחות, בעוד שנה או שנתיים, שהדברים יחזרו למסלול. אתה יודע, אומרים 'לעולם אל תגיד לעולם לא', זו לא הכוונה שלי. אבל אם המצב יהיה קטסטרופלי ופה יהיה רגוע, ואני אראה את טובת הילדים, אז יכול להיות שאני אשנה את דעתי לתקופה".

"פחות אוהבים אותנו בחו"ל עכשיו"

בשנה האחרונה הופכת ישראל למדינה מצורעת, לא רק בהאג, אלא גם בעולם המדעי. זה כבר כן קשור להתמשכות המלחמה, וזה פוגע ברופאים שנשארים כאן. "פחות אוהבים אותנו בחו"ל. אנשים שהיו מוזמנים תדירות לכנסים נמנעים עכשיו", מסבירה מטות. "אנחנו בכל כנס היינו, כי יש פה מומחים שתמיד מרצים… שמו את זה על הולד. אתה מביא לכנס את מוביל הדעה המרכזי ופתאום האיש המוביל לא מוזמן, כי הוא ישראלי".

"יש לי סיפור מאוד קרוב של חבר שלי שהגיש איזשהו גרנט תחרותי (בקשה למימון)", מספרת רגב יוחאי. "ובמקרה מי שיושבת שם בוועדה הראשית היא מישהי שהוא מכיר, חברה, והיא סיפרה לו בדיעבד 'תשמע, זה היה לא פשוט. באו אליי בהתחלה ואמרו – מישראל אנחנו לא מוכנים לקבל בכלל גרנטים. יש שם רצח עם, אנחנו לא מוכנים לקבל'".

במרכזים הרפואיים הגדולים בארץ החולים עוד לא מרגישים את זה, פשוט בגלל הגודל, אבל בפריפריה כבר מתחילים. ונצואלה מעבר לפינה, שלא לומר לבנון. תקשיבו לבכירי הרופאים – הם אלה שמנהלים כל יום מלחמה להשאיר פה את הטובים, ומיום ליום זה נהיה בלתי אפשרי. כולם מדברים על זה, רבים כבר על המזוודות, ובעוד שנתיים – אם לא יהיה פה שינוי דרמטי – עלולה להיות נטישה המונית של רופאים, וזאת סכנה שאסור להתעלם ממנה.

תחקיר: מאי פכט

מצאתם טעות לשון?