צילום:
ספורט 5
דוד. שישה שערים ואינספור החמצות (מאור אלקסלסי) | צילום:
ספורט 5
כמה עצוב זה כדורגל בלי קהל. הסיבות משתנות, אבל העגמומיות של שקט מוחלט וים כחול של מושבים ריקים היא, אולי, הסט אפ הכי גרוע שאפשר לבקש כתפאורה ורקע למשחק כדורגל.
איכשהו, בכל שנה יש לנו את כמות המחזורים הזאת שאנחנו נאלצים לגלות בהם מהמגרשים, ולצפות בטלוויזיה בשתי קבוצות שמנסות להתעלות על אווירת משחק האימון המדכאת ולייצר אינטנסיביות וחוש תחרותיות המתאימים למשחק ליגה.
מכבי חיפה, נכון לאתמול (שבת), הבינה את הסיטואציה באופן טוב הרבה יותר מבני סכנין, והציגה משחק לחץ רציף, כמעט לאורך כל 90 הדקות, שהתוצאה בו משקרת. זה היה צריך להיגמר בהרבה יותר משלישייה.
אם על קרית שמונה היינו יכולים להגיד שמדובר בקבוצה חלשה ושבירה מנטלית, לא כך הדבר עם בני סכנין. אולי לא מאריות הליגה, אבל בהחלט לא נמושה. קבוצה שבדרך כלל יודעת מה היא רוצה ויודעת לעשות חיים קשים, גם אם לא לקחת נקודות.
על כן, העובדה שמכבי חיפה ריתקה ושיתקה אתמול את סכנין, ששיחקה הגנתי לחלוטין גם בפיגור שער, בהחלט מרשימה. בטח אם מתחשבים במבול הצרות והבלגאנים שעובר על הקבוצה (ועל המדינה) לאחרונה: אזעקות, העתקות אימונים למגרשים אורחים, ועוד שאר מרעין בישין. יותר מזה – מעבר לכל הבלגאנים החיצוניים, הקבוצה שינתה את פנייה כמעט לחלוטין במהלך החודש האחרון. שחקנים זרים הלכו ובאו, רכבת אווירית של טיסות נכנסות ויוצאות. מכבי חיפה עברה את המקבילה של ניתוח החלפת ירך תוך כדי הליכה.
למרות כל אלו, מכבי חיפה הצליחה להציג משחק דומיננטי, שוטף והתקפי מאוד. את המחץ, לעומת זאת, יש עוד מקום לשפר, נאמר במילים עדינות.
מחכים לחזרת הקהל (מאור אלקסלסי) | צילום:
ספורט 5
זו לא רק כמות ההחמצות, זו גם הדרך: דין דוד סיפק מספר החמצות שומטות לסת וקורעות לב ועין, דיא סבע לא נותר חייב, סברינה תרם בנדיבות, כל אחד מהם הותיר אותנו עם הראש בין הידיים והתהייה איך לעזאזל דווקא זה לא נכנס.
אם לומר את האמת, עד לשער השני, אני חששתי ממש מתסריט שבו הכדור לא נכנס ומעקיצה בצד הנגדי, כלמוד ניסיון כאוב בסיטואציות האלו. אבל, כאמור, אז הגיעה הדקה ה-60, בה דין דוד החליט לסיים לרגע עם מסכת ההחמצות הדי מזעזעת שלו במשחק הזה וטרף את הנבלה הקלה שהותיר לו אבו ניל מהבעיטה של חזיזה, בדרך לשני.
פרסונלית, דולב חזיזה ו-ויטל אנסימבה היו המצטיינים במשחק הזה, עם פעלתנות ומעורבות בשני שערים, כל אחד. רבות דובר על דולב, רבים כבר התייחסו אליו כאל שחקן עבר, אבל לפחות על פי השבועות האחרונים, נראה כי הוא לא הולך לשום מקום. זה עדיין לא דולב האינטנסיבי במאת האחוזים, אבל זה הולך לשם. נראה לי שמפגש מחודש עם הקהל הירוק יספק לו בדיוק באנרגיות שהוא צריך להשלים את הטעינה המלאה לסוללת הניטרו.
אנסימבה נראה כמו המגן ההתקפי שהיינו צריכים במקום פייר קורנו, כשמעבר לשער שספק כבש (ושוב, ההרגל המגונה הזה של לרשום שערים שלנו כעצמיים במקום לפרגן לכובשים), הוא נותן המון בהגנה והבישול שלו לסבע בשלישי היה מעשה אמנות.
פדראו וסירוטה הפכו לצמד סולידי מאוד, ולחשוב ששני הבלמים הבכירים, גולדברג וסק, לא רלוונטיים כרגע. הקישור האחורי עבד סוכר, דיא סבע כוכב כדורגל (איזה כדור עומק גאוני לדולב בשער השני), ועיליי פיינגולד כנראה לא יהיה מגן התקפי מוצלח במהלך הקריירה שלו. משחק קבוצתי ממש טוב, כאמור.
בגזרת הזרים – סברינה הראה איכות בנגיעה שלו, אחד על אחד טוב מאוד, עדיין מאוד קהה ולא תכליתי בנגיעות האחרונות שלו. ייתכן מאוד שייפתח לו אחרי שער אחד שישחרר לחץ, ובכל מקרה, נכון לרגע זה, אפשר לומר שהוא בהחלט לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בו. יש שם משהו, זה בטוח.
מי שלעומתו מלהיב אותי בכל נגיעה בכדור הוא הרכש בכנף השניה, מתיאס נהואל. אמנם הוא לא היה מעורב בשער או בישול, אבל כל נגיעה שלו בכדור היא איכות צרופה, יש לו חוכמת משחק נדירה (הכדור המדוד לאנסימבה בגול השלישי) והוא מהיר מאוד, עם ובלי הכדור. אפשר לראות שהוא צמא מאוד לפגישה עם הקהל הירוק, והתחושה הדדית. נקווה שבקרוב זה יתאפשר.
ואל תשכחו, אפילו לא לרגע, את אחינו החטופים בעזה. שום דבר לא שווה בלעדיהם, שום ניצחון לא יהיה מוחלט בלי החזרתם אלינו.
פאק, שנה עברה. לא ייאמן.
