"זה קרה בתקופה של הקורונה. אני לא יודע אם זה היה קשור. באותה תקופה גם התגרשתי. הרגשתי אז מוקף בניכור. שחסרה מאוד אהבה", מספר האומן העומד מאחורי הפרויקט #פשוטלב – מאות לבבות אדומים המצוירים ברחבי תל אביב והמרכז.
כיום הוא בן 37, אז בן 33, וכבר עבד כמה שנים כמעצב גרפי, בין היתר בחברות היי-טק. "באותה תקופה החלטתי להסב את כל האנרגיה שלי לעשייה האומנותית. בקורונה פתאום היה לזה גם זמן. לצד ציורים שאני מוכר בגלריות, יום אחד התעורר בי החשק לפזר אהבה. לקחתי כמה טושים ומכחולים, הכל באדום, והתחלתי לצייר לבבות ברחובות. התכוונתי לצייר רק לבבות בודדים, אבל סיימתי את הלילה ב-5 לפנות בוקר אחרי שציירתי אולי שישים לבבות".
עבודה ברחוב שוקן בתל אביב (צילום: ניצן צבי כהן)
הלבבות שהוא מצייר תמיד פתוחים מעט בצידם התחתון. "בכוונה לא סגרתי את הלב. זה נותן לו איזו נשימה, אפשרות להיכנס אליו. הצורה הסופית היא לב פתוח. הוא חייב להיות פתוח, הלבבות שלי כולם פתוחים".
נשאר אנונימי: "אנשים מבקרים יצירה דרך האמן, אבל צריך לתת מקום גם ליצירה עצמה"
היום הוא מתפרנס מאומנות בלבד, שאותה הוא יוצר בבית וחותם עליה בשמו. גם ברחוב יש לו עבודות חתומות. אבל את הפרויקט 'פשוטלב' הוא החליט להשאיר אנונימי. "הרבה פעמים אנשים מבקרים יצירה דרך האמן, אבל אני חושב שצריך לתת מקום גם ליצירה עצמה. האנונימיות מאפשרת לי חופש. נחמד שיש לי קצת חברים ואנשים מהתחום שיודעים שזה אני – אבל יש לי גם פרויקט נוסף של אומנות רחוב – שממש אף אחד לא יודע שזה אני ואני גם לא מספר לאף אחד. זה נותן חופש".
עבודה על גבי תמונה מספר שנלקח מהרחוב (צילום: ניצן צבי כהן)
עם הזמן החל לשלב את הלב ביצירות אומנותיות נוספות. את חלקן ניתן למצוא למכירה בחנות 'פחות מאלף' ברחוב אברבנאל בפלורנטין. אחרות תלויות אף הן ברחוב. "אני לוקח דברים שאני מוצא ברחוב, מצייר עליהם ומחזיר אותם לרחוב. הרבה פעמים ממש מפזר אותם – מניח כדי שמישהו שמוצא אותם יוכל לקחת הביתה. אני מסתובב ברחוב, חווה את הרחוב ולפעמים גם מכניס אותו ליצירה, את הסביבה האורבנית".
"יש משהו יפה בזה שאני לוקח דברים מהרחוב ומחזיר דברים לרחוב"
אחרי 7 באוקטובר עצר לתקופה ארוכה את היצירה ברחוב. "יצרתי המון בבית. יצירות קשות. עצובות. את כל היצירות האלו, וזה היה הרבה, פיזרתי אחר כך בחוץ. פשוט הנחתי אותן במקומות במחשבה שאולי מישהו אחר לא יראה את הכאב בהן וירצה אותן. לפעמים זה פשוט לב על רקע כחול. אני רואה בזה משהו שבור… זו יצירה שמבטאת מבחינתי הרבה כאב שהייתי צריך לשחרר ולהוציא. אבל מישהו אחר, יכול אולי לראות בזה פשוט לב על ים".
עבודה מאוקטובר 2023, מונחת ברחוב. מי שרוצה יכול לקחת (צילום: ניצן צבי כהן)
הוא אינו רואה סתירה בין העובדה שהוא מוכר עבודות לכך שהוא מחלק אותן. "על העבודות החתומות שלי אני גובה יותר. אבל דווקא בפרויקט הזה של 'פשוטלב', חשוב לי שהאומנות תהיה נגישה לכולם, ואני מקפיד שגם העבודות שאני מוכר מהפרויקט הזה יהיו במחיר נגיש".
היצירה ברחוב היא עבורו גם תרגול בלשחרר אומנות, להעביר אותה הלאה. "כשממש התחלתי ליצור אומנות, מישהו אמר לי משפט חשוב שאני ממש שמח שנאמר לי בתחילת הדרך: אומנים צעירים נקשרים מאוד ליצירות שלהם, ועלולים להפוך לאספנים של עצמם. במצב הזה, כל הבית שלך מתמלא ביצירות שאתה מסרב למכור, ואין לך יותר מקום ליצור. אז העבודה ברחוב עונה גם על הצורך הזה, וגם יש משהו יפה בזה שאני לוקח דברים מהרחוב ומחזיר דברים לרחוב".
שתי תנועות עגולות וקצרות, ומשיכה קטנה
הוא מסתובב תמיד עם סקוויזר בתיק – בקבוק עם פיית ספוג, מלא בצבע אדום, ושולף אותו בכל הזדמנות שהוא לבד ברחוב ואיש אינו מסתכל. שתי תנועות עגולות וקצרות המסתיימות במשיכה קטנה. "התלבטתי בהתחלה מה החומר הכי נכון. ספריי וסטנסיל זה רועש ומגושם, מכחול צריך לשטוף כל פעם בין עבודה לעבודה. הסקוויזר הוא נוח, בהיר וחד. אפשר לבחור גם כמה לדלל בו את הצבע – אם עושים אותו דליל יחסית אז זה מוסיף לעבודה טפטופים".
עבודה ברחוב בגין בתל אביב. "הסקוויזר הוא נוח, בהיר וחד" (צילום: ניצן צבי כהן)
"אני אוהב לצייר את הלבבות שלי על ארונות חשמל. למה? כי אבא שלי עבד במפעל שמייצר את ארונות החשמל, ואני מרגיש בנוח. אני רואה את הלוגו של החברה ומרגיש שזה קצת שלי. 'למה זה של אבא שלך?!' כן, זה של אבא שלי!" הוא אומר בגאווה, ומוסיף שארונות חשמל הם גם ציבוריים, וקל יותר לצייר בשטח ציבורי לעומת על קירות פרטיים. העיקר מבחינתו הוא שהרחוב יהיה ריק, ושלא יראו אותו מצייר. "בפרויקטים אחרים שלי ברחובות דווקא ראו אותי יוצר. התגובות בדרך כלל הן חיוביות – איזה מדליק, איזה חמוד. דווקא בפרויקט הזה, למרות שזה לבבות קטנים וחיוביים, משום מה אני מאוד שומר על חשאיות ולא נראה לי שמישהו ראה אותי מצייר, אפילו פעם אחת".
עבודה ברחוב בגין בתל אביב, בשילוב עבודה של האומנית imaginary duck (צילום: ניצן צבי כהן)
התגובות שהוא מקבל לדף האינסטגרם של הפרויקט הן על פי רוב חיוביות. "זו הייתה נקודת המוצא שלי – ברחוב רואים הרבה דברים שמעוררים רגשות חיוביים ושליליים. אבל מי שרואה לב, אני מאמין שזה מעורר רק רגשות חיוביים. קשה לי לדמיין שזה מצית במישהו רגש שלילי. גם לי יש את הדילמה, אם הלבבות הללו זה כמו השמות שאנשים רושמים לפעמים על הקיר – אבל השאלה היא מה המטרה. כשזה סמל, בטח סמל של אהבה, אני כן חושב שיש בזה אמירה אומנותית".
