נאומו החריף של השר גדי איזנקוט הפעיל את מנורת האזהרה במערכת הפוליטית וגרם לחילופי דעות חרים בין הליכוד למחנה הממלכתי. בעקבות הנאום המריר נפעלו אם לא כמה צעדים, כך לפחות הראויים לשיקול.
הנאום החד משמעי של איזנקוט מצידו הוא לא מהלך פתאומי. מדובר בהבנה רצינית שברורה מזמן, ובפועל מדובר בצעד המתווה קדימה ליום שבו תוכל להיקבע תאריך סופי לפרישת המחנה הממלכתי מהממשלה. הגט בין הצדדים, נכרת מזמן, והמחנה הממלכתי רק מחכה להזדמנות להפיקו לפועל.
מה שמבדיל את נאומו של איזנקוט הוא הנחישות והחריפות שבה. אין לו כוונה להקל על נתניהו ולאפשר לו לקרא לבחירות כשגרת מחנה הממלכתי נשארת מוצגת בממשלה. הוא מצביע על עובדות חיוניות וחושף נקודות חולשה בשלטון הנוכחי.
הנאום מתעורר מהשאלה המרכזית – מהו הדרך האופטימלית להמשיך מכאן? ברור לאיזנקוט כי נתניהו והליכוד לא יתחילו לשנות את המדיניות עקב הנאומים החריפים. עם זאת, הוא מציע ערוץ ציבורי למאבקו – כאמור, הוא עשוי למצוא קול קריאת רע יותר בין מצביעי הליכוד שלא נוטים להאמין במגיעות הכנותיו של נתניהו ומהווים אף קרקע פוטנציאלית לבניית המחנה הממלכתי.
הגט המתווה הזה מוביל לשאלה אחת – מתי יקבע תאריך סופי לפרישת המחנה הממלכתי מהממשלה? הכל עדיין תלוי בשחקנים המרכזיים ובקשרים הפוליטיים העתירים. האם נתניהו יצליח לשנות את הדינמיקה ולשבור את הגט? או שאיזנקוט ימשיך לחזק את המאבק שלו, תוך כדי ניסיונות להביא לשינוי רענן בניהול המדינה?
הזמן יגלה. אך בין כל המסתורין הפוליטי, הדבר הברור הוא שהשניים מתחילים להתפרק. והשאלה היא, האם תהיה להם הזדמנות להתחדש?
