השבוע, בשעה טובה, החלה שנת הלימודים באוניברסיטאות בארה"ב. בדרך כלל פתיחת שנה באוניברסיטה כלשהי מסתכמת בכמה אייטמים קצרצרים בחדשות המקומיות, אולי אירוע חגיגי כלשהו לטובת הקהילה, ותו לא. אבל השנה, בקולומביה, הדברים נראו אחרת לגמרי.
כבר מוקדם בבוקר היום הראשון ללימודים האווירה ברחובות 116 וברודוויי היתה שונה בתכלית מבכל שנה אחרת. שוטרים וניידות התקבצו מחוץ לקמפוס, ומחסומי ברזל, מהסוג שמשמש לבקרת קהל במופעים או באירועי ספורט, הוצבו בשורה ארוכה לאורך הרחוב. עד לא מזמן כל מי שרצה יכול היה לבוא בשעריה הפתוחים לרווחה של האוניברסיטה, שהתגאתה בהיותה חלק מהמרחב העירוני הפתוח של העיר התוססת בעולם. בשבוע שעבר שומרים הוצבו בכל כניסה, כדי לוודא שרק סטודנטים וחברי סגל בעלי תעודה מזהה יוכלו להיכנס.
לא שהנהלים החדשים עזרו יתר על המידה: בשעה עשר בבוקר לערך עשרות מפגינים כבר צבאו על השער, רובם ככולם בפנים רעולות בכאפיות. את הסיסמה הישנה והטובה "מהנהר ועד לים", סוג של קריאה מעודנת להשמדת ישראל כמדינה יהודית, החליפו סיסמאות קשוחות בהרבה, כמו "יש רק פתרון אחד, אינתיפאדה ומהפכה". באנגלית, לפחות, זה מתחרז. כמה עוברי אורח שאלו אם הצעירים חסרי המנוח לא מוטרדים מזוועות חמאס. "התנגדות", השיבה אחת המפגינות, בחורה צעירה במסכה שחורה, "היא תמיד מוצדקת".
המפגינים צעדו הלוך ושוב, חלקם מרעישים בתופים וחלקם צועקים בגנות ישראל. ואז, בבת אחת, כמה מהם ניסו לטפס מעל המחסומים ולהיכנס לקמפוס. השוטרים זינקו לפעולה, תפסו את מפירי הסדר והטילו אותם על המדרכה. כאילו בתיאום מוקדם, כמה נשים מבוגרות שעמדו בצד החלו לצרוח "תעזבו אותם בשקט, הם רק ילדים!". כאילו בתיאום מוקדם גם כן, כמה אנשים עם מצלמות הגיחו במפתיע ותיעדו את המעצרים מקרוב. מי שצפה בדיווח של רשת "אל־ג'זירה", למשל, ראה את התיעוד הזה מקבל מקום של כבוד במהדורות החדשות, יחד עם פרשנות על בריונות משטרתית נגד נערים ונערות תמימים.
אבל הדרמה ברחוב היתה רק הסיפתח: כשעתיים לאחר מכן החלו לצוץ בקבוצות ווטסאפ פנימיות של תלמידי האוניברסיטה ובוגריה תמונות שתיעדו את האלמה מאטר, הפסל האיקוני למרגלות בניין המנהלה של האוניברסיטה, מכוסה בצבע אדום, מעשה ידיו של ונדל לא ידוע.
התלמידים היהודים בקולומביה נכנסו לכוננות ספיגה, והמטחים לא איחרו להגיע. פה קבוצה של תלמידים בכאפיות התיישבה באמצע אחד האולמות וחסמה את הכניסה. שם אחד המנהיגים האנטי־ישראלים הבולטים בקמפוס, מוחסן מהאדווי שמו, שיתף ברשתות החברתיות דברי עידוד וערגה לחבריו, מנהיגי חמאס בכירים. תלמידים שכיתתו רגליהם ליריד החברתי, זה שמטרתו להציג בפני הסטודנטים את כל האגודות החברתיות שפעילות בקמפוס, הופתעו לראות שם את Jewish Voice for Peace, קבוצה יהודית לכאורה, שכל מטרתה להאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות ולתמוך בכל אויביה. בשנה שעברה הקבוצה הושעתה על ידי האוניברסיטה בעוון שימוש ברטוריקה אנטישמית קיצונית ואלימה.
ביום הראשון לשנת הלימודים, ליד שולחן מכוסה כאפיות בשדרה הראשית של הקמפוס, החברים של Jewish Voice for Peace עמדו מצחקקים וחילקו לכל מאן דהוא סוכריות על מקל, לצד הזמנות להצטרף למאמצים להוקיע את ישראל ולשכנע את קולומביה לנתק את כל קשריה עם המדינה היהודית. תלמיד תמים אחד ניגש ושאל את החברים איך יכול להיות שארגון שהושעה עומד כעת בריש גלי ומזמין סטודנטים להצטרף לשורותיו. פשוט מאוד, ענו המהפכנים הצעירים: מועצת התלמידים מארגנת את היריד החברתי, ומועצת התלמידים לא מכירה בסמכות של מנהלת האוניברסיטה.
איך הגענו עד הלום?
השאלה צריכה לעניין לא רק את אלו מאיתנו שבעוונותיהם בחרו ללמוד או ללמד בקולומביה. הכרוניקה של השנה האחרונה בקמפוס היא גם הסיפור של השקיעה הטוטאלית והבלתי ניתנת להשבה לאחור של ההשכלה הגבוהה בארה"ב והפיכתה לביב שופכין של שנאת יהודים בלתי מרוסנת, סיפור בעל השפעות חברתיות מרחיקות לכת. אז מה באמת קרה בקולומביה בשנה האחרונה? כדי לענות על השאלה, כדאי לחזור ל־12 באוקטובר אשתקד.
האישה הראשונה
ימים ספורים בלבד אחרי מתקפת חמאס על ישראל, מאות סטודנטים נהרו למדשאה המרכזית של האוניברסיטה, נופפו בדגלי פלשתין וזעקו סיסמאות בגנות המדינה היהודית. מולם, עשרות בודדות של תלמידים יהודים עמדו מהצד השני של המדשאה ונופפו בדגלי ישראל. במקום לדרוש שהסטודנטים יעשו את מה שההורים שלהם שילמו כל כך הרבה כסף עבורו – לשבת, ללמוד ולרכוש השכלה במקום להסתובב על הדשא עם דגלי חמאס – האוניברסיטה הוציאה הודעה רפה על כוונתה לסגור את הקמפוס למבקרים, ספק כדי למנוע מעוד מפגינים לזרום פנימה וספק כדי להבטיח ששום עיתונאי סקרן לא יציץ ויקבל רושם לא מחמיא. לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, קיבלנו את התקיפה הראשונה של היום: קצת לפני שש בערב סטודנט ישראלי שעבר ליד הספרייה נכנס לעימות מילולי עם תלמידה תומכת חמאס, שעשתה מה שתומכי חמאס עושים הכי טוב ותקפה אותו בפראות במקל.
בשלב הזה ניתן יהיה לצפות מכל מבוגר אחראי, על אחת כמה וכמה מבוגר שאמון על חינוך ילדים, לנקוט צעדים משמעתיים משמעותיים, ולהודיע לפורעים בפוטנציה שכל הפרה של הכללים תגרור תגובה נאותה. האוניברסיטה בחרה לעשות את מה שכל ארגון למטרות רווח שחושש יותר מכל מיחסי ציבור שליליים יודע לעשות הכי טוב: שום דבר. במשך חודשים סטודנטים יהודים בקמפוס דיווחו על התנכלויות שונות ומשונות, מקריאת שמות גנאי אנטישמיים ועד מרצים שהקדישו שיעורים שלמים לגינויים בלתי עובדתיים בעליל של רצח העם כביכול שישראל מבצעת בעזה.
נשיאת האוניברסיטה, מינוש שפיק, קיוותה, יש להניח, שעם סוף הסמסטר בחורף הרוחות יירגעו במקצת. אבל אז הגיע דצמבר, ואיתו הזימון של שלוש מעמיתותיה – הנשיאות של הרווארד, פן ו־MIT – להעיד בפני הקונגרס. שלוש הנשיאות נשאלו שאלות פשוטות, כאלה שגם ילדה בת 8 יכולה היתה לענות עליהן בלי הרבה בעיות, כגון "האם קריאות לרצח עם של כל היהודים מפירות את כללי ההתנהגות של האוניברסיטה?". במקום לענות שכן, שאף מוסד אקדמי רציני לא יכול להכיל, לסבול או לקבל לעולם שום קריאה לרצח עם כלשהו – שלוש המנהיגות של המוסדות החינוכיים המהוללים התפתלו בניסוחים סבוכים ונבובים, השיבו שהכל תלוי בהקשר שבו הקריאות נאמרו, והביטו בשואלת, חברת הקונגרס הרפובליקנית אליס סטפניק, במבט שחציו בוז וחציו זלזול טהור. המצלמות קלטו כל רגע, והסערה התחילה עוד לפני שהדיון הסתיים. לא לקח יותר מדי זמן עד שגם ליז מקגיל, נשיאת פן, וגם קלודין גיי, נשיאת הרווארד, נאלצו להתפטר בבושת פנים.
בפינת הרחובות 116 וברודוויי מינוש שפיק הבינה שתורה קרב. נשיאת קולומביה נכנסה לתפקידה ביולי 2023, אחרי שנים של כהונה בבנק העולמי, בקרן המטבע העולמית ובעוד מוסדות אשר ששים לתגמל את כל מי שעונה על הקריטריונים הנכונים של דת, גזע ומין. לא משנה שבתפקידה הקודם, נשיאת הלונדון סקול אוף אקונומיקס, שפיק הובילה את המוסד המהולל לרשום את היחס הגבוה ביותר בין אנשי סגל לתלמידים בכל אוניברסיטה בריטית רצינית, הנמיכה את הסטנדרטים האקדמיים הנדרשים מתלמידים באופן רדיקלי, ועשתה בדיוק כלום בשביל להוכיח שהיא מנהלת מוצלחת או מנהיגה עם מעוף. כל מה שעניין את העיתונות כשהיא מונתה לתפקידה החדש ועזבה את לונדון לטובת ניו יורק, היה העובדה ששפיק היא האישה הראשונה אי־פעם ששימשה בתפקיד הנשיאה בקולומביה.
באפריל האישה הראשונה בתפקיד זומנה אף היא להעיד בפני הקונגרס. העדות שלה היא שיעור מאלף באיך לא להגיד שום דבר. "בשבילי, באופן אישי, כל אפליה שהיא כנגד אנשים בגלל דתם היהודית היא סוג של אנטישמיות", פתחה שפיק את דבריה בחוזקה. נחמד, השיבו חברי הקונגרס שתשאלו אותה: האם זה אומר שיש לך כוונה לנקוט צעדים נגד ג'וזף מסד, פרופסור בקולומביה שחגג את 7 באוקטובר וקרא לטבח של אלפי ישראלים "נפלא"? דיברו איתו, השיבה שפיק, מבלי להוסיף מי דיבר או מה נאמר. רגע אחד, שאלו חברי הקונגרס, אז אילו צעדים בדיוק יינקטו כנגד מסד, והאם הוא יפוטר? שפיק השיבה שסליחה, אבל היא לא ממש בטוחה.
במקום להתקומם על מפגן הבינוניות המשווע – אחרי הכל, קולומביה חולשת על נכסים ונאמנויות בסך 13.64 מיליארד דולר, יותר מהתל"ג של מולדובה, נגיד, או רואנדה – חבר המנהלים של האוניברסיטה שיבח בשיחות פרטיות את הזהירות של שפיק ואת יכולתה שלא ליפול לאותן המלכודות שגרמו לכל כך הרבה מהומות בהרווארד או בפן. אבל שפיק בקושי חזרה הביתה מוושינגטון לניו יורק כשה"טנטיפאדה", או אינתיפאדת האוהלים, התחילה בשיא המרץ.
אינתיפאדת האוהלים
בן־לילה עשרות אוהלים ירוקים חדשים ונוצצים נשתלו בלב הקמפוס, וכ־800 תלמידים, או חמישית מכלל הסטודנטים לתואר הראשון, נהרו למה שכונה "מאהל הסולידריות עם עזה". את הדגל האמריקני שעל תורן האוניברסיטה הם תלשו, והחליפו אותו בדגל פלשתין. סטודנטים יהודים שעברו במקום – וקשה שלא לעבור בלב המדשאה הראשית של הקמפוס הקטן – התקבלו בקריאות כמו "תחזרו לפולין" או "אתם הבאים בתור של גדודי אל־קסאם". הישראלי יוסף חדאד, שעצר בקמפוס כדי להסב את תשומת ליבם של המפגינים לכך ששום דבר שהם טוענים לא נכון עובדתית, קיבל אגרוף לפנים. ומה עשתה שפיק? שחררה הצהרה נבובה, כמובן.
"בחודשים האחרונים היינו מאוד סבלנים ביחס להפגנות לא מורשות באוניברסיטה, כולל המאהל", כך הנשיאה. "הנהגת האוניברסיטה בילתה שמונה ימים תמימים בדיונים ברוח טובה עם נציגי המפגינים. אני מודה לכולם על המאמץ הניכר. האוניברסיטה הציעה לשקול הצעות חדשות בדבר משיכת השקעות (מישראל), לשקול מחדש את התואר המשותף שלנו (עם אוניברסיטת תל אביב, ל"ל), להבטיח את המחויבות שלנו לחופש הביטוי, ולהשיק תוכניות חינוכיות ובריאותיות חדשות בעזה ובגדה המערבית".
במילים אחרות – במקום להתרעם ששטחים ניכרים באוניברסיטה שלה נתפסו שלא כדין על ידי פורעים שמניפים דגלים של ארגוני טרור, תוקפים תלמידים ומאיימים באלימות נוספת, שפיק בחרה לדון עם המפגינים ולהבטיח להם שהאוניברסיטה תשקול ברצינות נקיטת סנקציות משמעותיות כנגד… ישראל.
הצעד הזה בלבד היה צריך לזעזע את אמות הסיפים. סטודנטים יהודים והוריהם היו צריכים לעזוב במפגיע, ולהגיש תביעת ענק כנגד קולומביה. חבר המנהלים היה צריך לפטר את הנשיאה לאלתר. ממשל ביידן היה צריך להיענות לקריאות של כמה וכמה מחוקקים שמרנים ולהקפיא מייד את הסכומים הניכרים שהממשלה הפדרלית מעניקה לאוניברסיטה. שום דבר מאלו לא קרה. למה? זו, כמובן, שאלה סבוכה בהרבה. במקצת משום שהיוקרה של התואר מאוניברסיטה כמו קולומביה עדיין מעבירה אנשים על דעתם. במקצת משום שהאוניברסיטה, כמו כל האחרות, היא ביזנס משגשג שבינו לבין ערכים אין שום דבר. אבל בעיקר מכיוון שבעשורים האחרונים האוניברסיטאות האמריקניות כולן הפכו, בעידוד תורמים נלהבים וגורמים פוליטיים נלהבים לא פחות, ממוסדות חינוכיים עצמאיים ורציניים לחממות אידיאולוגיות לגידול צעירים נבובים וחמומים, שיוכלו לשרת בהתלהבות את המטרות של השמאל האמריקני.
יתר על כן, הנכונות של שפיק לשאת ולתת עם הבריונים הניבה בדיוק את התוצאות ההפוכות. חדורי התלהבות שקצת אלימות הצליחה לכופף את הנשיאה, המפגינים החליטו להעלות הילוך, נכנסו לאחד מבנייני האוניברסיטה, הכריזו עליו כעל שלהם, ואף החזיקו למשך זמן קצר את אחד מעובדי הניקיון של האוניברסיטה כבן ערובה. זה היה יותר מדי אפילו בשביל שפיק, שנאלצה לפנות לראש העיר ולבקש את עזרת המשטרה. בליל 30 באפריל יחידות מיוחדות של משטרת ניו יורק, NYPD, פרצו לקמפוס, עצרו יותר מ־100 מפגינים ופירקו סופית את המאהל. ורק כדי להיות בטוחים שהמהומות לא יחזרו על עצמן לפני סוף הסמסטר, האוניברסיטה החליטה, בצעד חריג, לבטל את טקס הסיום שנקבע ל־15 במאי.
הבוגרים, ששילמו יותר מרבע מיליון דולר עבור התואר והקדישו ארבע שנים של עבודה קשה, קיבלו את הדיפלומות שלהם בדואר, מבלי לזכות בעונג לצעוד בטקס המסורתי עם הגלימות והמצנפות. הכישלון של קולומביה היה טוטאלי.
חקירת ששת הימים
ועדיין, שפיק וחבר מרעיה קיוו לטוב ביותר. אולי הקיץ ישכיח את הצרות ויצנן את הרוחות. ואז הגיע טקסטגייט.
בסוף מאי האוניברסיטה קיימה פאנל דיונים ברגשות הסטודנטים היהודים בקמפוס. בזה אחר זה הדוברים והדוברות על הבמה חלקו סיפורים על דחיפות, יריקות, כינויי גנאי ושאר מעשים, שכל תכליתם להפחיד ולאיים. אבל את הדקנים של האוניברסיטה הדברים לא בדיוק הרשימו, והם חלקו את דעותיהם הכנות בשרשרת של הודעות טקסט זה עם זה. התלונות האלו, שוררה סוזן צ'נג־קים, סגנית דקן וראש המנהלה של לימודי התואר הראשון, "מגיעות ממקום של פריבילגיות… קשה לשמוע (את היהודים, ל"ל) מתבכיינים". ממש כך, הסכים איתה מתיו פטשניק, דקן־משנה לענייני תמיכה בסטודנטים ובמשפחותיהם, והיהודים רק מתבכיינים כי הם יודעים "לנצל את הרגע. יש לזה פוטנציאל עצום בשבילם כדי לגייס כספים". ולמי שהחמיץ את הסאבטקסט האנטישמי, שלפיו היהודים משפיעים על כל העולם בכספם, קריסטן קרום, דקנית לענייני חיי הסטודנטים לתואר הראשון, השיבה בשרשור של אמוג'י מקיאים והוסיפה "מדהים מה ש־$$$$ יכולים לעשות".
לרוע מזלם, כמה סטודנטים שישבו מאחוריהם הבחינו בחילופי הדברים, שלפו את הטלפונים וצילמו את המסכים של הדקנים הנכבדים, שכל תפקידם היה להבטיח את שלומם של כל התלמידים, כולל אלו היהודים. כשהצילומים נחשפו בתקשורת שפיק השעתה את הדקנים וגינתה את מה שהיא כינתה "חוסר הרצינות שלהם לגבי הדאגות והחוויות של הקהילה היהודית שלנו, שמנוגד לערכי האוניברסיטה".
הדקנים הודיעו על התפטרותם, אבל הלחץ על קולומביה הלך וגבר: מחוקקים, הורים ותורמים דרשו כאחד חקירה רצינית. כך יהיה, הבטיחה האוניברסיטה, ושכרה את שירותיו של דבוויז ופלימפטון, משרד עורכי דין מוביל, כדי שיירד לעומק העניין ויחקור את מי יש להעניש או להעמיד לדין משמעתי.
המשרד הבטיח "חקירה מעמיקה". החקירה ארכה שישה ימים, הרבה פחות מהזמן הממוצע שכל חברת ביטוח בריאות, למשל, משקיעה בלחקור תביעות קטנות של אנשים פרטיים. בתום ששת הימים עורכי הדין הזוטרים שמונו להוביל את החקירה דיווחו שהיא הסתיימה ושלא עלה בידם "לזהות אף אחד" מהמתפרעים בקמפוס, ולכן "התיק ייסגר כעת".
לרוע המזל, פחות או יותר באותה העת כוח משימה של פרופסורים בכירים באוניברסיטה שבדק אותו נושא, פרסם מסקנות שונות בתכלית. בחודשים האחרונים, כך התחיל הדוח שהתפרסם באוגוסט, "נשבר הקונצנזוס סביב החוקים הרשמיים וכללי ההתנהגות הלא רשמיים באוניברסיטה, באופן שהפריע לנו להמשיך לחקור ולחנך תלמידים. נוסף על כך, העדויות של מאות תלמידים יהודים וישראלים הבהירו באופן חד וחלק שהאוניברסיטה לא נהגה בהם על פי הסטנדרטים של ההגינות והכבוד שהיא מבטיחה לכל תלמידיה". הרבה לפני שהאוהלים צצו בקמפוס, הבהיר הדוח, כבר היו די והותר תלונות מצד סטודנטים יהודים על הטרדות בלתי נסבלות, שברובן זכו להתעלמות גורפת מצד ההנהלה. ומאז שאינתיפאדת האוהלים החלה, סיכם הדוח, האלימות החמירה בהרבה, והאוניברסיטה המשיכה להתעלם.
ביקורת נוקבת וחותכת שכזו היתה יותר מדי אפילו בשביל אלופת טיוח כמו שפיק. ב־14 באוגוסט, פחות משלושה שבועות לפני תחילת שנת הלימודים ורק שנה וחודש אחרי שנכנסה לתפקידה, הגישה שפיק את התפטרותה בהודעה שהדגישה את כל הפחדנות, חוסר הכנות והבינוניות שאפיינו את נשיאותה. "זו היתה תקופה קשה", כתבה על החודשים האחרונים בקמפוס, "שבה היה לנו קשה להתגבר על חילוקי דעות בקהילה שלנו". חילוקי דעות הם בדיוק המינוח הנכון: תומכי חמאס בקמפוס קראו להשמדת המדינה היהודית, עודדו את אלו שאנסו נשים ורצחו תינוקות, היכו יהודים באלות, מנעו מבעדם להיכנס לכיתות, השתלטו בכוח על בניין והחזיקו בן ערובה. והתלמידים היהודים, למרבה הפליאה, חלקו בדעתם על כל אלו וסירבו להתפשר ולפגוש את אלה שרצו אותם מתים באמצע הדרך.
לבנות הכל מההתחלה
האם עזיבתה של שפיק תוביל את האוניברסיטה לשינוי של ממש? מחליפתה של שפיק בתפקיד, פרופסורית לרפואה בשם קתרינה ארמסטרונג, לא עוררה תקווה מיוחדת. בהודעתה הראשונה לעיתונות בתפקידה החדש היא הודתה לתורם הכי גדול שלה, ולא אמרה דבר ומחציתו על מה שבכוונתה לעשות כדי לתקן את החרפות של קודמתה בתפקיד.
אבל את מעשיה עצמם ניתן היה לראות לאחר זמן קצר בלבד. עוד לפני ששנת הלימודים החלה, חדי העין בקמפוס הבחינו במינוי אחד מעורר תהייה: ג'והנה קינג סלטסקי, דוקטורנטית שהתפרסמה בשנה שעברה כאחת מדוברות אינתיפאדת האוהלים – בדרישה מגוחכת שהאוניברסיטה תספק אוכל, רצוי טבעוני, למפגינים, כי זו, כמובן, זכותם – מלמדת קורס מבוא חובה לתלמידי התואר הראשון. נושא הקורס? מבוא לתרבות המערב.
ואז הגיע היום הראשון ללימודים, ואיתו המהומות והתגובות שהבהירו ששום דבר לא השתנה בקולומביה. "מערכות גדולות מגינות על עצמן לעיתים קרובות ומתנגדות לשינוי, וכשהן כבר מחליטות להשתנות זה לעיתים קרובות מאוחר מדי", הסביר רן קיבץ, פרופסור ישראלי בבית הספר למנהל עסקים בקולומביה ואחד הבודדים שהשמיע את קולו באומץ נגד הטרפת שאחזה באוניברסיטה. "והשנה האקדמית החדשה לא מבשרת טובות. כבר ראינו ניסיונות להשתלט על בניינים, השחתת רכוש, וחברי פקולטה בכירים שפתחו את השנה בלהלל את המפגינים תומכי חמאס. הנזק העצום למוניטין של האוניברסיטה, האנטישמיות והמרקסיזם שמחלחלים בתוכה זה עשורים – כל אלו מצביעים שאת קולומביה ניתן יהיה להציל, אם בכלל, רק מבחוץ".
אם בכלל, למרבה הצער, הן מילות המפתח כאן. השנה האחרונה הראתה שהבעיה בקולומביה היא לא רק נשיאה כזו או אחרת, או קבוצה קטנה של פרופסורים רדיקליים. האוניברסיטה כולה איבדה את הדרך, וכמוה גם פחות או יותר כל מוסד אקדמי אחר בארה"ב. פתרון הבעיה ידרוש לא רק פיטורים המוניים של כל סגל המרצים – דבר שכמעט לא אפשרי הודות לקביעות שממנה נהנים פרופסורים – אלא גם הכשרה של סגל הוראה חדש, מה שמצידו ידרוש הקמה של מוסדות חינוכיים חדשים.
הסיכוי של רפורמה גורפת שכזו להצליח הוא, למרבה הצער, אפסי. רוב הסיכויים הם שקולומביה, הרווארד, פן, בראון ושאר המוסדות הרציניים לשעבר ימשיכו להסתחרר, להיכנע, להכחיש ולטייח. יש לקוות שמוסדות אחרים יעלו ויחליפו אותם. הפתיחה בשבוע שעבר של האוניברסיטה העצמאית באוסטין, טקסס, היא סימן מעורר תקווה. יש גם לקוות שיותר ויותר אנשים יתעשתו ויעזבו את המוסדות הקמלים האלה במהרה. אבל בינתיים, כמו תמיד, היהודים ימשיכו להיות על הכוונת.
