"איפה הייתה המדינה" היא השאלה המכוננת של 7 באוקטובר, אבל זה לא נגמר שם. מי שרוצה לראות את מצב 'הקונספציה' העדכני לא צריך להסתכל רק במטכ"ל, בגולן הסורי או בציר פילדלפי. אפשר להתחיל בעיקול קטן על כביש 232, הכניסה לחניון רעים – שקיבל ללילה אחד ולנצח נצחים את השם 'מתחם הנובה'.
בשנה וחצי האחרונות הפך מתחם הנובה למעין 'גראונד זירו' (אתר ההנצחה להפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר) ישראלי. בכל יום עוברים באתר סדר גודל של 7,000 עד 10,000 בני אדם, שילוב של בני משפחות וקרוביהם של 364 החללים, סיורים חינוכיים, תיירים מחו"ל, וסתם ישראלים שרוצים לראות את המקום שהכול קרה בו. להבדיל מהקיבוצים, זהו אתר שאינו נמצא בחצר ביתו של אף אחד. לצד המיגוניות לאורך הכביש וכמה אנדרטאות שהוקמו בשדרות ובמקומות אחרים, חניון רעים הוא הנוכחות הבולטת ביותר של הטבח במרחב הציבורי הישראלי.
אבל הכניסה למה שכרגע הוא אחד מאתרי הזיכרון הפעילים ביותר בישראל – מסוכנת מאוד. כביש 232 הוא כביש דו-נתיבי, ובחלק זה עם פס הפרדה רצוף. הירידה לשבילי העפר שמובילים למתחם מסוכנת, ורבים נאלצים לעשות אותה תוך חציית קו הפרדה רצוף בכביש שעוברים בו משאיות ואוטובוסים.
הסכנה הזאת ברורה לכל מי שעבר שם. לפני כשנה התריע על כך מי שהיה אז ראש המועצה, גדי ירקוני, במכתב לנתיבי ישראל. בדו"ח מבקר המדינה האחרון הוקדש לכך חלק, שגם הוא נולד בעקבות ביקור אנשי משרדו במקום. פנייה מסוכנת, לא מוסדרת, בכביש צר ועמוס. צריך להפנים את זה: הסיבה היחידה שלא נהרג האדם ה-365 במתחם הנובה היא מזל.
בשבוע שעבר הגיעו למקום לראשונה דחפורים של נתיבי ישראל במטרה להתחיל לעבוד על בניית כיכר. התפתחות חיובית, אבל ראוי לשאול למה לוקח למדינת ישראל 500 יום לבנות כיכר.
דחפורים ליד הכניסה למתחם הנובה (צילום: מאיה רונן)
את התשובה המנהלתית לזה אפשר למצוא בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע. לאחר פניית ירקוני באפריל שנה שעברה, הוקצו בתקציב מנהלת תקומה 5 מיליון שקלים לפנייה לחניון רעים. כדי להשתמש בכסף מייד נדרש אישור של אגף התקציבים באוצר, והוא הועבר למשרד התחבורה רק בתחילת נובמבר, ולנתיבי ישראל רק חודשים לאחר מכן. בשורה התחתונה השופל הראשון עלה לקרקע רק בפברואר, והעבודה באתר עוד לא ממש התחילה. כמעט שנתיים לטבח, כשנה לאחר התרעה ישירה על סכנת חיים. וגם זה לא היה קורה לולא היו אנשי משרד מבקר המדינה לוחצים על העברת הכסף.
המסלול המפרך שעברה ההחלטה אינו מקרי. מדינת ישראל המקוצצת בנויה כדי להימנע מלפעול, מתוך תפיסה גזברית שמנסה להשאיר את ההוצאה במינימום האפשרי. במזל הפעם זה לא עלה בחיי אדם, ובכותרת המחרידה: 'הרוג בתאונות דרכים בכניסה למתחם הנובה'.
המדינה שבדרך
גם כעת, אחריות המדינה נגמרת בכיכר. כי במתחם הנובה עצמו, ובעצם בכל נושא הזיכרון של מתקפת 7 באוקטובר, אין אפילו בדל של מדינה. הממשלה החליטה על הקמת תאגיד הנצחה לאירועים, אבל זה עוד לא קם ולא צפוי לקום בקרוב. כרגע אין מדיניות ביניים, הנחיות או פיקוח מכל סוג שהוא. את כל ההחלטות מקבלים גורמים בשטח.
כמו בשנות 'המדינה שבדרך' לפני הכרזת העצמאות, מי שממלא את החלל במתחם הנובה הוא קק"ל, הארגון שמחזיק את חניון רעים. על דעת עצמם החליטו בקק"ל למנות למקום מנהל ועובדים קבועים, לדאוג לנקיון, להכשיר מקומות חניה, שירותים, נקודות שתייה ועוד.
מתחם הנובה הפך למרחב שבו קרובי החללים יצרו אתרי הנצחה ואנדרטאות בלי הגבלות או הנחיות מלמעלה. לצד האותנטיות והכנות שבכך, קק"ל גם נדרשו להתמודד עם הצד המורכב של ההנצחה שמתרחשת באופן "ספונטני ולא מוסדר" – הנטייה שלו ליצור מצבים בעייתים ולא צודקים, כמו התפרשות במרחב ופערים כלכליים.
אחרי שבשנה הראשונה הדברים התנהלו ללא הסדרה, בארגון יזמו מפגש עם נציגי המשפחות השכולות במטרה ליצור הסדרה כללית לפי העיקרון של 'הנצחה שווה לכל נופל'. השינויים נעשו בהסכמה ובצורה וולונטרית – לוחות ברזל עם תמונות וסיפורי החללים החליפו חלק מהפלריגים, ונקבע שטח קבוע להנצחה.
מעורבות המדינה בתהליכי זיכרון אישיים היא עניין עדין, אבל היעדרות מוחלטת היא אמת פשוטה. את ההפקרה הזאת מתרצים במשרד ראש הממשלה בכך ש"לנוכח מגוון הרגישויות וההיבטים השונים בסוגיית ההנצחה יש לאפשר לתקופה מסוימת הנצחה באופן ספונטני ולא מוסדר או ריכוזי, במרחבים ציבוריים שונים". בפועל, יכלו להקים תאגיד זיכרון, לקבוע מדיניות, ועדיין לאפשר הנצחה ספונטנית.
חוסר מעורבות היא העמדה הבסיסית על הממשלה. בבוקר 7 באוקטובר חיכו אלפי אנשים למדינה שתגיע. למתחם הנובה היא עד היום לא באה. והמחיר יתברר במחדל הבא.
