"אומרים לי 'אנחנו סומכים עלייך שתהיי אחראית על הילדים', אפילו שאני רק בת חמש עשרה", מספרת ענבר ראובני ממושב בצת בגליל המערבי, שנמצאת בימים אלו בסמינר מד"צים של חטיבת בני המושבים בתנועת הנוער העובד והלומד. "המושב שלי קטן ולא היו מדריכים השנה, אז הדרכתי טיול שבו ילדי המושב נפגשו לראשונה אחרי ארבעה חודשים. היה קשה, אבל לדעתי הדרכתי מושלם".
650 בוגרי כיתה ט' משתתפים בסמינר, שמתקיים בימים אלו ביער בראשית בתל אביב, ובמשך 8 ימים מוכשרים להיות מדריכים צעירים בתנועה. 150 מבין החניכים הם מקהילות של מפונים מהצפון והדרום, ו-15 חניכים חוו אובדן מדרגה ראשונה. בשש השנים האחרונות הסמינר מתקיים ביער כפר החורש, סמוך למגדל העמק. השנה, בעקבות המלחמה, הוחלט להעבירו לתל אביב.
"החלטנו שאנחנו לא לוקחים סיכונים" אומרת עידית תדהר, מנהלת החטיבה, על ההחלטה להעביר את הסמינר מהצפון לתל אביב, שהתקבלה כבר בדצמבר. "שיערנו שהמצב לא ישתפר בתקופה הזאת ורצינו להיערך בהתאם".
כיבוי אורות לצלילי טרנסים מהמימדיון
ההחלטה לקיים את הסמינר בתקופת מלחמה, לדברי תדהר, תואמת את אופן הפעולה של התנועה מהיום הראשון של המלחמה. "לאורך כל השנה אנחנו עוסקים בהתאמת הציר השנתי של הפעילות למציאות הקיימת. מתוך הבנה שתנועת נוער היא סמל לנורמליות ומפתחת חוסן, אנחנו מנסים להפעיל אותה בכל דרך שהיא. רואים זאת לאורך השנה, שבה הפעילות רק גדלה. בני הנוער, ההורים והקהילה כולה זקוקים לפעילות התנועה ומבקשים אותה".
עידית תדהר. "תנועת נוער היא סמל לנורמליות ומפתחת חוסן. רואים זאת לאורך השנה, שבה הפעילות רק גדלה" (צילום: כדיה לוי)
הבוקר ביער בראשית חם למדי, והחניכים שקועים בשיחות על גיבוש עמדתם כלפי העולם. הם משוחחים במעגלים, בחוגים שתחמו בגדרות עשויות סנדות עץ. החניכים בסמינר מתחלקים ל"חוגים", קבוצות מעורבבות מכל הארץ, וכל חוג משתייך לאחד משלושה מחנות: 'אגוז', 'רימון' ו'שסק'.
"אנחנו תנועה התיישבותית, ולפעול בעיר זה לא בטבע שלנו. ההפרדה שמאפיינת פעילות של תנועת נוער מהעולם שבחוץ לא קיימת פה" (צילום ארכיון: כדיה לוי)
בלילה החניכים ישנים בשטח החוג, בנים ובנות בנפרד. אורות דולקים מבניינים סמוכים לאחר כיבוי האורות במחנה, מסיבה לזכר נרצחי הנובה לאורך כל הלילה במימדיון הצמוד ליער המלווה בהשמעת טרנסים במשך כל היום לפני כן – אלו רק חלק מהאתגרים שקיום הסמינר בתוך תל אביב מזמן. "אנחנו תנועה התיישבותית, ולפעול בעיר זה לא בטבע שלנו", אומרת תדהר. "ההפרדה שמאפיינת פעילות של תנועת נוער מהעולם שבחוץ לא קיימת פה".
"הגרעינרים התחלפו כל שבוע, הרגשתי שהילדים צריכים מישהו שיבין אותם"
בדרך כלל, החניכים מתנסים בהדרכה לאורך השנה באופן מדוד, למשל, תפעול של הפנינג לילדי המושב. אך השנה אינה שנה רגילה, ובדומה לראובני, חניכים רבים נקראו לצו השעה והדריכו. החטיבה אף הגדילה לעשות והעבירה סמינר מדריכי חוסן במלונות באילת לחניכים המפונים, חודש וחצי לאחר תחילת המלחמה. מעיין קדוש מפרי גן שבמועצה אזורית אשכול היא אחת מבוגרות הסמינר.
מעיין קדוש. "ראיתי כמה הפעילות עוזרת לנו ולילדים הקטנים יותר. הם הזכירו לנו שזה בסדר לחייך, להתנתק מהקושי" (צילום: כדיה לוי)
"לא הכרתי בתחילת השנה את הסמינר, או בכלל את הפעילות" מספרת קדוש. "כשהתפנינו למלון באילת התחילו להגיע הגרעינרים (מתנדבי שנת השירות של חטיבת בני המושבים, מ.מ) כל שבוע, וראיתי כמה הפעילות שלהם עוזרת לי לחבריי ולילדים הקטנים יותר. הם הזכירו לנו שזה בסדר לחייך, להתנתק מהקושי".
קדוש הבינה שהילדים הצעירים יותר של המושב צריכים יציבות. "הגרעינרים היו מתחלפים כל שבוע וראיתי שזה קשה לילדים. הרגשתי שהם צריכים מישהו שיהיה ויבין אותם והבנתי שזו יכולה להיות אני. אמרתי לעצמי שאם כבר נקלעתי למלון, אני אדריך אותם".
פתאום אני מדברת עם ילדים ששונים מהקהילה שלי ואנחנו מספרים אחד לשני איך כל אחד חווה את המלחמה" (צילום ארכיון: כדיה לוי)
גם בעיני תדהר, ההדרכה היא מרכיב חשוב בשיקום. "הדרכה בונה את החוסן של החניכים, ולא פחות מזה, את החוסן של המדריכים". תדהר מספרת על מד"ציות ששבו למקום מגוריהן בשאר יישוב, אך הן ממשיכות לנסוע פעם בשבוע למלון בטבריה, כדי להעביר פעולה לחניכים מהיישוב, ועל בוגרי כיתה י"ב ממטולה שטרם צאתם ל"גרעין עודד", שנת השירות של בני המושבים, גייסו לסמינר חמישה חניכים מהמושבה. "אני חושבת מה מחוללת התחושה הזו בחניך מכיתה ט' שיוצא לסמינר ובבוגר י"ב שגייס אותו, התחושה שבונים עליהם להדריך את החניכים ביישוב שנמצא במצב קשה כעת. אני מאמינה שזה ישקם את מטולה בשנים הקרובות ושזה חלק מתפקידנו".
החוגים מורכבים, כאמור, מחניכים מכל הארץ. קדוש וראובני מברכות על המפגש. "את צריכה להכיר ילדים שהרגע ראית ולאכול ולישון איתם במשך שבוע. זה מקסים בעיניי" אומרת קדוש. "פתאום אני מדברת עם ילדים ששונים מהקהילה שלי ואנחנו מספרים אחד לשני איך כל אחד חווה את המלחמה. בהחלט יש לי חברות חדשות, ובכלל כל המפגש הזה מפתח את הביטחון העצמי שלי".
ענבר ראובני. "בן דוד שלי, ריף הרוש, נפל בעזה. בכל רגע שקשה לי בסמינר, אני מרגישה שהוא על הכתף שלי ומדרבן אותי להמשיך" (צילום: כדיה לוי)
ראובני מזהה גם אתגרים במפגש. "שואלים אותי איפה זה בצת? ליד מטולה? קריית שמונה? ואני אומרת להם לא, זה לא שם, אבל אני גם לא בבית שלי שמונה חודשים. מספרת להם שבנינו בית ועוד לא הספקנו לגור בו".
תכנים מותאמים למלחמה, לצד מדריכים מחופשים
כמו בכל שנה נדרש צוות הסמינר להתמודד עם החששות של הורי החניכים, ולשם כך מקימים חמ"ל המקבל את פניות ההורים בזמן הסמינר. "אנחנו מוצפים השנה. קפיצה שלא תתואר". אומרת תדהר. "זו אחת התופעות שלא צפינו. להורים הרבה יותר קשה להתמודד עם הקשיים שהחניכים מעלים ואני בטוחה שזה קשור למלחמה".
ואכן נעשו הכנות בתחום הנפשי יותר משנים קודמות. "ההנחה היא שרמת הדיכאון והחרדה בקרב החניכים תעלה ב20%-10% לפחות משנים קודמות". אומרת תדהר. "התאמנו את המתודות והתייעצנו עם גורמים מקצועיים על תגובות למצבים כאלו ואחרים".
תכנים הקשורים למלחמה, לצד עיסוק ביומיום של המחנה (צילום: כדיה לוי)
גם התכנים הותאמו. "מחלקת ההדרכה התאימה את התכנים והוסיפה יחידת תוכן שעוסקת בשנה החולפת". גם בזמן הסמינר התכנים משתנים. "במסגרת הסמינר יש הנהגת חניכים והם מעלים את התכנים שהם רוצים שנעסוק בהם בסמינר, ובין היתר תכנים הקשורים למלחמה. ההתאמה היא לא רק ברמת התכנים אלא באופני הפעילות: טקס הסיום ייראה אחרת, יהיו הפסקות פעילות בנושא מפונים מהצפון ומהדרום, ולבקשתם של החניכים וההורים תוקם פינת זיכרון בסמינר".
לצד ההתמודדות עם התכנים הלא פשוטים, נשמרת בסמינר רוח שטות: כך במחנה מסתובבים מדריכי החוגים כשאחד מהם לבוש בחצאית טוטו ומדריך אחר עם אוזני ארנב. החניכים מצידם עוסקים ביומיום של המחנה, תוך שהם מצננים עצמם במאווררים ושפריצרים קטנים. "אני אומר לך, הקוסקוס הכי טעים", אומר חניך אחד לחניך אחר בזמן התור לארוחת הצהריים בחדר האוכל.
מדריכים בחצאיות טוטו ואוזני ארנב (צילום: כדיה לוי)
"אחת ממטרות הסמינר היא חיזוק המדריכים, כלומר הגרעינרים המסיימים את השנה. כמו לכולנו, זו הייתה שנה קשה מאוד עבורם: חוסר יציבות בהדרכה, הדרכה אינטנסיבית במלונות וחלקם חוו אובדן ברמה האישית. הסמינר הוא חוויה אינטנסיבית, עטופה ומחזקת מבחינה ערכית ורעיונית. במהלך ההכנה היו כל מיני פעולות שעשינו, למשל יום ביקור הורים – דבר שלא עשינו בשנים הקודמות, כדי להתמודד עם השחיקה של השנה הזאת".
מלבד ההכנות בפן החינוכי והנפשי נדרשה היערכות מחודשת מבחינת התשתית. הבקתות והאוהלים שהוקמו במיוחד בסמינר משמשים למפקדה הראשית, מרפאה ועוד. "יער כפר החורש היא בית הקיץ של התנועה וכל המערכות יודעות לפעול בתוכו". אומרת תדהר. "זה דרש לחשוב על כל ההיבטים: החל מרישוי עסק, דרך הביטחון ועד להתאמה מחדש של תוכניות חינוכיות כפי שאנחנו עושים בדרך כלל. למשל, את א"ש הלילה המסורתי שהצוות החינוכי מכיר ויודע ביער כפר החורש, נדרשנו להתאים לכאן. אני גאה להגיד שהצוותים השונים הפגינו גמישות וחשיבה אסטרטגית ויצירתית".
"אני רוצה להיות המדריכה הכי טובה שיש, כזאת שבגללה רוצים להיות מדריכים"
ראובני תמיד רצתה להיות מדריכה. "מאז שהייתי בכיתה ג' אהבתי ללכת לפעולות במושב, כי את יכולה להתמלא בכל דבר שבעולם, גואש, ביצים, קמח, ולהרגיש שזה בסדר. זו תחושה משחררת. מאז פחות או יותר אמרו לי שאני אהיה מדריכה ואני מסכימה. אני במהותי מדריכה".
לראובני יש סיבה נוספת להשתתפותה בסמינר. "בן דוד שלי ריף הרוש נפל בעזה. ריף אהב טיולים, ויותר מזה, התייחס לכל מי שהוא פגש, לא משנה מי, חסרי דיור, בעלי מוגבלויות, בצורה שווה. אני עונדת את השרשרת והצמיד שלו. בכל רגע שקשה לי בסמינר, אני מרגישה שהוא על הכתף שלי ומדרבן אותי להמשיך. לפעמים אני רואה פרפר וחושבת שזה ריף, ששולח לי סימן לא להפסיק".
המלחמה נוכחת בכל היבט בסמינר. "שלושת רכזי הסמינר היו שלושה או ארבעה חודשים במילואים". אומרת תדהר. "מבחינתי זה מחזק את כולם. למדריכים ולחניכים שמקבלים השראה מאדם שלחם למען המדינה והגן עליה, ולרכזים עצמם שמרגישים בעלי ערך ונחוצים".
"יער כפר החורש היא בית הקיץ של התנועה וכל המערכות יודעות לפעול בתוכו. זה דרש לחשוב על כל ההיבטים: החל מרישוי עסק, דרך הביטחון ועד להתאמה מחדש של תוכניות חינוכיות" (צילום: כדיה לוי)
קדוש חזרה למושב בחודשים האחרונים. "בדומה לאילת, למדתי להעריך את הבית והמשפחה, ואני יודעת להסתגל למציאות משתנה". היא מוסיפה כי "אני לומדת בסמינר לפתח את האמפתיה שלי. לכל אחת בסמינר יש רגע שבירה ואת רוצה להיות שם ולהקשיב. אני חושבת שזה מלמד אותי להיות מדריכה טובה יותר".
ראובני עברה לגור בנהריה, והמשפחה שלה נוסעת למושב על בסיס יום יומי לנהל את העסק המשפחתי. "אני רוצה להיות המדריכה הכי טובה שיש". מוסיפה ראובני. "כזאת שאם יש רגע עצוב בטיול היא תעצור את הטיול כדי לאכול משהו מתוק. כזאת שבגללה רוצים להיות מדריכים. כרגע אני עוד לא יודעת איך אני אדריך שנה הבאה. אם היו שואלים אותי מה אני רוצה במלחמה הזאת הייתי אומרת, תנו לי פעולה אחת במועדון במושב ואני מוכנה חודש לא להיות בבית".
