הרגע המכונן בחייו של ליאור איתן התרחש בהיותו תלמיד כיתה ד' בבית הספר "שפרינצק", בחולון: "הייתה שם תזמורת קטנה ועברו בכיתות ואמרו שמי שרוצה ללמוד איזשהו כלי-נגינה, יבוא אחרי הצהריים ויקבל מהמורה למוזיקה כלי. אכן, באתי בשעה היעודה והמורה הסתכל עלי ואמר – 'אתה יש לך שפתיים דקות ולפיכך תנגן בתזמורת בפיקולו, שאחת התלמידות החזירה מאחר שהיא לא רצתה לנגן בו. בכך אותו מורה קבע את העתיד שלי כמי שכבר 37 שנה נגן הפיקולו של התזמורת הפילהרמונית הישראלית".
למעשה, המסלול שלך לא היה שגרתי.
"נכון. בדרך כלל מתחילים בחלילית ועוברים לחליל-צד בעוד שאני בתור קטנצ'יק כזה התחלתי בפיקולו, לאחר שכפות הידיים שלי היו קטנות מכדי שאוכל להתחיל בחליל. הרווח היה כולו שלי מכיוון שלמרות ממדיו הקטנים, צליל הפיקולו מתנשא מעל צלילי הכלים האחרים".
יופי!
"לא לגמרי. כי בדרך כלל שומעים בקונצרט את נגינת הפיקולו רק במקומות ספציפיים וחלק ניכר מהזמן מי שמנגן בכלי, יש לו הפוגות בין הקטעים".
במוצאי שבת, 8 במרץ, צפוי לאיתן קונצרט מרגש במיוחד במשכן לאמנויות הבמה בבאר-שבע, שבו יסגור מעגל עם תזמורת הסינפונייטה הישראלית, שבה החל את הקריירה המוזיקלית שלו לפני 40 שנה כחלילן הראשי שלה בטרם החל כעבור שלוש שנים במשרתו הממושכת בפילהרמונית. "כנגן בראשית דרכו זה היה בשבילי בית-ספר מעולה", הוא מציין.
בקונצרט, בניצוחו של רני קלדרון, המנהל המוזיקלי של התזמורת, יהיה איתן הסולן בקונצ'רטו לפיקולו של ויוואלדי וב"אקו די נפולי", יצירה רומנטית, מאת המלחין האיטלקי האלמוני למדי לוברליו, המבוססת על נעימות נפוליטניות, שמצד אחד חושפת את הצד הפן הלירי של הפיקולו ומצד שני בא בה לביטוי הצד הווירטואוזי של הנגן. כמו כן תבצע התזמורת בלי איתן את הסימפוניה השמינית של בטהובן וסונטה לתזמורת מאת נינו רוטה, מי שנודע כמלחין המוזיקה לסרטיו של פליני.
איתן, 62, גדל בחולון – העיר שהוא מתגורר בה גם עתה – כבנם של מורה למוזיקה ושל מומחה למעליות, ששר במקהלה המקורית בפסטיבל אבו-גוש. "מוזיקה הייתה תמיד חלק מהחיים אצלנו בבית", הוא מעיד. מורו המובהק היה החלילן אורי שוהם, בהיותו החלילן הראשי של הפילהרמונית, משרתו זה מכבר של איתן. "אורי היה מורה של דוגמה אישית כמי שהכל לא היה תיאורטי אצלו", הוא מספר. "אהבתו לטבע הייתה נוכחת במוזיקה שלו. יצוין, שאף אחד מתלמידיו לא נשמע כמוהו, כשהוא אפשר לכל אחד מהם לפרוח בדרכו".
לאחר שניגן בתזמורת הנוער של קריית-אונו ועשה את שירותו הצבאי בתזמורת צה"ל, במקביל למד באקדמיה למוזיקה. עם הפילהרמונית הוא הקיף את העולם, כשמכל אחד ממסעותיהם הוא חוזר עם שלל מגוון של חלילים, המצטרפים לאוסף המטופח שלו. אחד מהם קיבל במתנה מהזמר עמוק הקול אילקה רווה, חלילן ייחודי שייצר את חליליו. "לקבל ממנו חליל מעשה ידיו, הייתה חוויה בלתי נשכחת", איתן זוכר אותו מאוד לטובה.
מפגש מרתק היה לאיתן גם עם המלחין יחזקאל בראון, מה שהביאו להוציא אלבום כפול מיצירותיו ביחד עם הפסנתרנית רתם לוז, בתו של המלחין ונגן הבסון עוזי שלו. "יחזקאל היה המורה שלי להרמוניה באקדמיה למוזיקה, שבעבר הרחוק גם אמא שלי למדה אצלו", מעיר איתן, שבזמנו הפנוי מתנדב כנהג ב"יד שרה" וגם פעיל בוועד הבית במקום מגוריו.
בראון לא היה המלחין היחיד שהקדיש לו יצירות ובהיות הפיקולו כלי שלא הולחנו לו במיוחד יצירות רבות, איתן מעשיר את היצירה הישראלית במה שמיטב המלחינים כותבים לו. כמי שעוסק גם בעיבוד, הוא מעבד לפיקולו יצירות שהולחנו לכלים אחרים במקור.
