שבע שנים בדיוק חלפו מאסון מכינת בני ציון, בו נספו תשע נערות ונער בשיטפון במהלך טיול המכינה בנחל צפית שבמדבר יהודה. השבוע נגזר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע דינם של ראשי המכינה, יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב, שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות: שבע שנות מאסר לכל אחד מהם. זאת בניגוד לדרישת הפרקליטות ל-12 שנות מאסר, וגם בניגוד לדרישת עורכי דינם לעבודות שירות בלבד. מתן גזר הדין סגר מעגלים רבים: שבע שנים מהאסון החמור, זו הפעם הראשונה שנקבע באופן רשמי שהאחראים הישירים לו יישאו בעונש.
התגובות באולם בית המשפט ביום שלישי האחרון היו מעורבות. חלק מהורי הנערות שנספו זעקו באולם שמדובר בביזיון. איך ייתכן, שאלו ההורים, שבמצטבר הנאשמים קיבלו פחות משנה על כל נערה שנהרגה? אחרים נשמו לרווחה – אחרי שהנאשמים הורשעו גרימת מוות ברשלנות, ולא בהמתה בקלות דעת (עבירה חמורה יותר) כפי שדרשה התביעה, הם חששו מעונש נמוך יותר. ביקורות אחרות עסקו בכך שהעונש, וגם עצם ההרשעה בעבירה החמורה פחות, יפגעו בהפיכת המחדל במכינה לדגל שירתיע אחרים.
הסוגייה צפויה להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, אליו סנגורי הנאשמים כבר הודיעו שיערערו על חומרת העונש. במקביל, חלק מהורי הנספים באסון דורשים מפרקליטות המדינה לערער על עצם ההרשעה בגרימת מוות ברשלנות, וגם על קולת העונש.
אך מלבד הוויכוח על צדקת העונש, עשרות עמודי גזר הדין של השופט ד"ר יובל ליבדרו מעלים תובנות חשובות על התנהגותם של כאהן וברדיצ'ב לפני האסון ואחריו, ומנסחים בצורה בהירה את הנדרש מכל מי שמתיימר להנהיג ולשאת באחריות. דרישות שראוי שיהיו מובנות מאליהן, אך התבוננות במה שאירע בישראל מאז אסון המכינה, מאסון מירון ועד 7 באוקטובר, חושפת בעיקר התעלמות מהן.
1. שני נאשמים, אשמה אחת
לאורך דיוני המשפט הארוכים היה נדמה שיינתן משקל שונה לאשמה של כאהן, ראש המכינה שהיה מעורב בהכנות לטיול המסוכן אך לא נכח בו, וברגע האמת גם לא עמד בקשר עם המדריכים בשטח, ושל ברדיצ'ב, שהיה מנהל הטיול בשטח וקיבל על דעת עצמו את ההחלטה להיכנס לנחל המסוכן. ובהתאם לכך, שהעונש שייגזר על כל אחד מהם יהיה שונה. אבל השופט ליבדרו קיבל את עמדת המדינה שדרשה עונש שווה לשניהם.
500 עמודי הכרעת הדין, שעל בסיסם נקבע גזר הדין, ממחישים כיצד כל אחד מהאשמים אשם באופן שונה. כאהן לא מנע את הטיול, חרף ההתראות והאזהרות וביום הטיול 'נעלם ונאלם' כלשון הכרעת הדין, מכל פיקוח עליו. ברדי'צב קיבל במשך יום וחצי סדרה של החלטות שגויות בזו אחר זו, בלי לפקפק בסכנות ולו לרגע, ובסופו של דבר הוביל את הקבוצה לתוך ערוץ הנחל. כל אחד מהם האשים את השני, כחלק מאופן ניהול המשפט של הסניגורים שלהם.
לאורך המשפט כולו חזר כאהן על אותה המנטרה: לא הוא זה שקיבל את ההחלטה להכניס את החניכים לנחל, ואם היה יודע, לא היה מאשר. גזר הדין ביטל את הטענה הזו לחלוטין. "חובות של מנהל מכינה להכיר לפרטי פרטים מה מיקומה ותכניות הקבוצה נגזרות בראש ובראשונה מאחריותו לחיי אדם וככלל הן גוברות על כל שיקול אחר", קבע השופט, "יובל עצמו לא הכניס פיזית את הקבוצה אל תוך ערוץ נחל צפית כמו אביב, אך ניתן לומר שבמחדליו הוא אישר את הכניסה לתוך הנחל". ברדיצ'ב טען שאינו אחראי לאסון כלל, מכיוון שפעל על פי ההוראות של כאהן, הוראות שכבר בפסק הדין קבע השופט שהן היו שגויות וחסרות אחריות.
השופט יובל ליבדרו. קבע שקבלת האחריות של כאהן "נשארת בגדר קליפה ריקה שאין בתוכה כל גרעין של מנהיגות וערכיות" (צילום: אתר הרשות השופטת)
אך השופט ליבדרו לא קיבל את השלכת האחריות ההדדית הזו. הנסיבות אינן זהות, הוא קבע, אך אין הצדקה לעונשים שונים, שכן האשמה העיקרית היא אחת, והיא נופלת על ברדיצ'ב וכאהן באופן שווה: נטילת סדרה ארוכה של סיכונים בלתי סבירים.
2. התנערות המדינה מהמכינות אינה תירוץ
ברדיצ'ב וכאהן טענו לכל אורך המשפט שהממשלה סירבה ללוות את טיולי המכינות ולפקח עליהם, כנימוק להיעדר האשמה שלהם בהתרחשות האסון. לביקורת הזו שותף גם השופט ליבדרו, שהרחיב עליה בפסק הדין, על אף שההליך הפלילי לא עסק בה באופן ישיר. אין ספק שהתנערותה של המדינה מפיקוח על המכינות היא חרפה, אך למרות זאת, פסק הדין קבע נחרצות שההיתלות של השניים בחרפה הזו כתירוץ למחדלם שלהם אינה מוצדקת, והאחריות להחלטות שלהם נופלת עליהם, ועליהם בלבד.
או במילות גזר הדין: "לא היה בדברים (היעדר הפיקוח הממשלתי) כדי לפטור את מנהל המכינה או המדריך במכינה שמטייל בשטח מלהפעיל שיקול דעת קונקרטי בהתאם לנסיבות שהיו לפניו".
3. "נטילת אחריות מדומה"
לפי חוק העונשין, אחד השיקולים לקביעת עונשו של אדם שהורשע הוא "נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו", בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם'. ניסיון כזה נעשה לא פעם לאורך השנים על ידי ברדיצ'ב וכאהן, בין אם כשישבו על דוכן הנאשמים, או במכתבים ששלחו למשפחות. הם הביעו צער על האסון ועל האובדן הנורא של המשפחות, על שהדברים קרו כפי שקרו, ועל התנהלותם ופעולותיהם עד לאסון. אך התנהלותם של הנאשמים לאורך שבע שנות המשפט, וגם של עורכי הדין שלהם, העמיקה את התחושה בקרב המשפחות ובקהל באולם שדבריהם אינם אותנטיים.
כעת התברר שגם השופט ליבדרו לא התרשם שדבריהם כנים. במקום זאת, הוא הדגיש בגזר הדין שגם שבע שנים לאחר האסון, כאהן לא הודה מעולם בהתרשלות או באחריות פלילית כלשהי מצידו, והתמקד רק בלהטיל אותה על אחרים, ובעיקר על ברדיצ'ב. על התפטרותו של כאהן מראשות המכינה לאחר האסון, שהועלתה בשלב הטיעונים לעונש כ'הוכחה' לקבלת האחריות שלו, אמר השופט שסביר שהיה נדרש לכך בכל מקרה. "נטילת האחריות שלו מדומה", קבע ליבדרו ביחס לכאהן, "היא נשארת בגדר קליפה ריקה שאין בתוכה כל גרעין של מנהיגות וערכיות".
את אותם הדברים בדיוק הפנה ליבדרו לברדיצ'ב, שביקש לאורך המשפט להציג את עצמו כצעיר תמים, כזה שלא יודע לעמוד על שלו מול סמכות, וכל חטאו שהובל במניפולטיביות על ידי מומחים לתוך הנחל. גם הוא זרק מעצמו כל בדל של אחריות, בעודו מאשים באסון את כלל הדמויות שפגש לאורך אותו שבוע, ובראשן את כאהן.
ליבדרו קבע שלו השניים היו לפחות מודים בהתרשלות, ניתן היה לבחון את מעשיהם, אולי, קצת אחרת. אך את כל מה שהם הצליחו להגיד לאורך כל השנים מאז האסון ניתן לתמצת למשפט אחד: 'כן, יכולתי להתנהל אחרת'. וזה, לפי ליבדרו, "מעט מדי ומאוחר מדי".
4. רשלנות ברמה גבוהה
למרות שקבע שהמדינה לא הצליחה להוכיח באופן חד משמעי שראשי המכינה הובילו את החניכים לסכנה ברורה ומודעת ועל כן הוריד את חומרתו של העונש לרשלנות, ליבדרו שלל על הסף את הטענה שמדובר ברשלנות מדרגה נמוכה, כפי שטענו ראשי המכינה.
הוא עושה זאת על ידי בחינה של שלושה פרמטרים ברורים: השילוב של אופי הסיכון (אפשרות למוות מפגיעת שיטפון), היקף הסיכון (מותם האפשרי של עשרות צעירים) והסתברות התממשות הסיכון (שנשענה עובדתית על עשרות העדויות והראיות שהוגשו לבית המשפט בנוגע להתראות מזג האוויר באותו שבוע). כולם, לדעת השופט, מלמדים על מידת הרשלנות המשמעותית של ראשי המכינה.
בגזר הדין מצביע ליבדרו על ייחודיותו של אסון המכינה ביחס לאירועים דומים שעלו כדוגמאות לאורך שנות המשפט; מהאסון באולמי ורסאי בירושלים בו נהרגו 23 בני אדם, דרך שלל תאונות דרכים קיצוניות ואפילו מסיעי שב"חים שהכניסו לישראל מחבלים. בחלק מאותם אירועים, העונשים היו כבדים יותר או פחות, עם כמות נפגעים גדולה או פחות. אך כמעט בכולן, ההחלטה שהובילה לאסון נשענה לכל היותר על מספר החלטות רגעיות, או על בצע כסף (במקרה של ורסאי למשל). לא כך הוא המקרה של אסון צפית, בו הנאשמים קיבלו במשך שבוע שלם מאות החלטות מחושבות שהובילו לאסון, מתוך אידיאולוגיה שראתה ערך עליון בקיום הטיול בכל מחיר.
5. התנהלות הסנגורים מעידה על התחמקות הנאשמים מאחריות
לאורך שנותיו הארוכות של המשפט, נשאלה לא פעם השאלה מדוע בחרו ראשי המכינה את עורכי הדין ציון אמיר (סנגורו של ברדיצ'ב) ואורי קורב (סנגורו של כאהן) לייצג אותם. אין ספק שכל נאשם זכאי להגנה משפטית. אך הפער הגדול בין ההתיימרות של השניים לשדר תדמית של אנשי חינוך פשוטים מהיישוב, לבין בחירתם בסנגורים פליליים מהשורה הראשונה (ויקרים, יש לציין), זעק בכל דיון.
אחת התשובות שניתנו לשאלה הייתה מיומנותם של אותם עורכי דין, שלאורך כל הדרך ביקשו לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי – לשכנע את השופט שזוג אנשים בוגרים, עתירי ניסיון חינוכי, הובילו טיול למדבר בשבוע גדוש בגשמים והתראות, ולמרות זאת אינם אשמים בתוצאה הקטלנית.
את האופן שבו עורכי הדין אמיר וקורב עשו זאת לאורך השנים, לא פעם בצעקות, העלבות, השפלות ואמירות חצופות כלפי העדים שסיפרו כיצד ניסו למנוע את הטיול, יזכרו בעיקר ההורים, שעל כל הכאב שכבר הוסב להם, נאלצו להעביר מאות שעות במחיצתם. והכול בשביל מה? כדי לגמד את האחריות של ראשי המכינה למינימום האפשרי.
אחד השיאים של ההתנהלות הזו הוא דרישתם של עורכי הדין לא להטיל על כאהן וברדיצ'ב עונש מאסר, לאחר שכבר הורשעו. דרישה שהיא זיקוק טהור של עבודה סנגורית שנמשכה שנים, תוך השקעת מאמץ וכסף רב, ונועדה להתיש את השופט, ההורים והציבור.
השופט ליבדרו לא חוסך ביקורת מהדרישה להסתפק בעבודות שירות. הוא מפרש אותה כהיבט נוסף של התחמקותם של ברדיצ'ב וכאהן מאשמה, גם אם מבחינה פורמלית העמדה הוגשה על ידי עורכי הדין. כאהן, הזכיר השופט ליבדרו, היה זה שאמר מספר פעמים לחניכי המכינה לפני הטיול שאם משהו יקרה, הוא זה שישב בכלא. אך ברגע האמת, הוא ועורך דינו בחרו להיצמד להגדרות המשפטיות הצרות ביותר של אחריות פלילית. "גם זו", קבע ליבדרו, "היא אי לקיחת אחריות".
6. פגיעה באמון
"נזק של מות אדם הוא קשה", קובע השופט ליבדרו, "נזק של מות אדם צעיר, בדמי ימיו, הוא קשה ביותר. נזק של מות עשרה בני אדם צעירים הוא אסון. לאסון לאומי גרמו הנאשמים".
ההרוגות וההרוג באסון המכינה בנחל צפית: אגם לוי, אילן בר שלום, שני שמיר, צור אלפי, מעיין ברהום, רומי כהן, עדי רענן, אלה אור, יעל סדן וגלי בללי
דברי השופט על המימד הלאומי של האסון אינם רק מליצה. מיליוני ילדים ונוער בישראל יוצאים לטיולים בטבע מדי שנה במסגרות חינוכיות מגוונות – מגני ילדים ובתי ספר ועד תנועות נוער, קייטנות וגם מכינות. עוד בימי ראשית הציונות, מחנכי היישוב ראו בהכרת הארץ ערך חינוכי בפני עצמו. ליבדרו קבע שבמעשיהם, ברדיצ'ב וכאהן פגעו בגרעין האמון החשוב ביותר בין מחנכים לחניכים, ובין מחנכים להורים. הם לא הציבו את קדושת החיים בראש סדר העדיפויות שלהם, ובשל כך פגעו בכלל מערכת האמון שעומדת בבסיס המעשה החינוכי שמגולם בטיול.
כאמור, צדקת העונש שהושת על הנאשמים שנויה במחלוקת. אך גזר הדין שמבקש לחתום את אחד האסונות האזרחיים הקשים בתולדות המדינה מבקש להראות שמדובר בשרשרת של בחירות שנעשו מתוך רשלנות נוראית, וכפירה באחריות של מי שקיבלו אותן. לא מזג האוויר, לא המדבר, לא החזאים, הממליצים, המכוונים, המזהירים או אלוהים בכבודו ובעצמו אחראים לכך. "הנאשמים ברשלנותם, כל אחד על-פי חלקו, הם שגרמו לפגיעת הנחשול במנוחים. הם שהובילו למותם". וזה בדיוק מה שגם 7 שנים אחרי, כאהן וברדיצ'ב עדיין מסרבים להכיר בו, ולהיות נכונים לשאת באשמה ובהשלכות.
