ניצחון עם סימפתיה: הצעד של מכבי ת"א

מאז ומתמיד היתה לי חיבה לקבוצה הקטנה של העיר. צריך הרבה ייחודיות כדי להיות תושב ברצלונה ולאהוד את אספניול, או תושב מינכן ולאהוד את מינכן 1860 (שלא ברור אם קרויה על שם שנת היווסדה או מספר אוהדיה). זהו גם המקרה של הפועל ירושלים בעיר עם מפלצת כמו בית"ר.

ובכל זאת, הפועל ירושלים היתה קבוצה לגיטימית בכדורגל הישראלי שאף זכתה בגביע וגידלה גאון כדורגל לא מוערך דיו בשם אלי בן רימוז`. הכל השתבש בשנות ה-90, עת החל אחד הסכסוכים הארוכים בתולדות המזרח התיכון, ואני לא מדבר על הסכסוך בין הישראלים לפלשתינים ואף לא על זה בין הסונים לשיעים. מדובר כמובן על הסכסוך בין צמד הבעלים, הקבלנים ויקטור יונה ויוסי סאסי, שלבסוף עלה לאוהדי הקבוצה על העצבים והם הקימו את קבוצת האוהדים הראשונה בישראל, הפועל קטמון. לימים התמזגה הפועל קטמון עם הפועל ירושלים וחזרה להיות הפועל ירושלים.

אפילו אלי אוחנה, שבמשך חודשים ארוכים התעקש לקרוא לקבוצה הפועל קטמון בשער השבת, הבין לבסוף מה שמה הנכון של הקבוצה (אם כי הוא ממשיך מדי פעם משום מה לקרוא למאמנה זיו אריה –  אריה זיו). ואם בזיו אריה עסקינן, מדובר באחד המאמנים היחידים בעולם שהוא הכוכב של הקבוצה. אי אפשר לדמיין את הפועל ירושלים בלי זיו אריה או את זיו אריה בלי הפועל ירושלים (ובלי כובע גרב). זיו אריה הוא גם המרואיין היחיד, מבין כל השחקנים והמאמנים, שכל ראיון איתו הוא פנינה.

בעוד שכל ראיון עם שחקן או מאמן גנרי כולל את אחד מהצירופים (ולרוב את כולם): "שיחקנו טוב/לא מספיק טוב", "אנחנו עובדים קשה", שבוע הבא יש לנו יריבה חזקה" ו-"אנחנו עם הפנים קדימה", אצל זיו אריה תמיד מעניין. אבל עם כל הסימפתיה להפועל ירושלים, ופה חייבים לציין את סיפורו של אוהד הקבוצה הירש גולדברג פולין ז"ל שנגע בלב רבים בעולם, היה גם משחק אתמול שבו מכבי תל אביב היתה חייבת לנצח.

יש לנו בצמרת עוד שלוש יריבות עיקשות לפחות כמו החות`ים (מה הסיפור שלהם? עד מתי הם ימשיכו לירות?) ואסור היה לאבד נקודות, במיוחד בהתחשב בריצה המטורפת של הפועל באר שבע האימתנית. מכבי עשתה זאת, ולמעט כמה דקות של מתח בסיום, הניצחון לא עמד בספק. מאוד שמחתי שערן זהבי עלה בהרכב, וחבל שמירב העיסוק בסוף במשחק היה בו ולא בניצחון. כבוד גם לאלפי אוהדי מכבי שהגיעו לירושלים בקור המקפיא של טדי בדצמבר, שאי אפשר לשרוד בו בלי שלושה דובונים, אלא אם אתה עוזי גופייה. אגב, מדוע נחוץ הכיתוב `אני עוזי גופייה` על גופייתו? מישהו פעם חשד שמדובר בנסיך וויליאם?

ולסיום, משהו ברמה הלאומית. בשבוע שעבר נערכה הגרלת משחקי מוקדמות המונדיאל והגרלנו את איטליה או גרמניה ואת נורבגיה, שנראות בלתי עבירות. אבל ישנה בכל זאת אפשרות לעשות משהו. לפני שבועיים גבהה ישראל בן לילה ב–578 מטר. היה לנו את החרמון הישראלי שגובהו 2,236 מטרים וכבשנו גם את החרמון הסורי, שגובהו 2,814 מטר.

בואו ניקח דוגמה מנבחרת בוליביה, אולי הנבחרת הגרועה בדרום אמריקה, שבמשחקי חוץ כמעט תמיד מפסידה, אבל הפלא ופלא, במשחקי הבית היא כמעט בלתי מנוצחת. הסיבה היא כמובן האוויר הדליל באצטדיון שלהם בבירה לה פאס, הגבוה בעולם, 3,637 מטרים, ובו אחרי 30 דקות שחקני היריבה שופכים לאגר. אנחנו אומנם עדיין לא בורכנו בגבהים האלה, לפחות לא עד שנכבוש גם את החרמון הנפאלי, אבל גם מה שיש עכשיו זה יפה מאוד. הבה נבנה אצטדיון על השפיץ של החרמון. נכון שגם אנחנו לא רגילים לגבהים האלו, אבל זה הזמן של רן בן שמעון להפסיק לריב עם דין דוד ולתרגל אימונים בהרים. וכך, בעוד שהשחקנים שלנו ירוצו כמו פנתרים, ארלינג האלנד יזדקק במחצית למכונת אקמו. הדרך למונדיאל סלולה.