השורות האלה נכתבות מיד בסיום הלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל, שנחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז ב־7 באוקטובר ונרצחו בשבי חמאס בעזה. עשרות אלפי ישראלים ליוו את מסע ההלוויה, ביקשו להזדהות, לבכות ובעיקר לתמוך בבני המשפחה הנותרים, ובראשם הבעל והאב השכול, ירדן ביבס, ששוחרר זה עתה מהשבי. בטקס ההלוויה שערכו המשפחה והחברים בבית העלמין שביישוב צוחר, השתתפו כמובן חברי קיבוץ ניר עוז הכואבים, שמצפים עדיין לשובם של חבריהם שעדיין בשבי.
“זה יום קשה ומאוד עצוב למשפחת ניר עוז, לקהילה ששירי, אריאל וכפיר גדלו לתוכה", אומרת מאיה ארגוב, מנהלת הקהילה של קיבוץ ניר עוז. “ליבי עם ירדן ועם משפחות ביבס וסילברמן. אנחנו בקשת רגשות שקשה לתאר במילים. מצד אחד, שמחים על שחרור החטופים, ומצד שני, מיד אחרי זה מגיעים לתהומות של כאב עם ליווי הילדים ושירי בדרכם האחרונה. היינו בתקווה ובתפילה שהם יחזרו בחיים, היינו בציפייה דרוכה, וזה התנפץ. יש עדיין חטופים חיים בעזה וצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם חיים ועומדים על הרגליים".
איך היית מתארת את 510 הימים האלה בקהילת ניר עוז?
“כל העולם של הקהילה השתנה מהקצה אל הקצה באותו יום ארור של 7 באוקטובר. אף חייל צה"ל לא הגיע בשעות הארוכות שבהן המחבלים עשו בקהילה מה שהם רוצים, ומאז ועד עכשיו אנחנו במאבק – בעיקר לשחרור החטופים, את החיים לבתיהם ולמשפחותיהם ואת אלה שנרצחו לקבורה נאותה. זה הדבר העיקרי שיכול להחזיר לנו את המרקם החברתי של ניר עוז. הקיבוץ כולו נמצא בצורך להיאבק כדי שנוכל להתחיל לדבר על שיקום חברתי, קהילתי ואישי".
הקושי הכפול
ארגוב מתארת קשיים גדולים בניסיונם של חברי הקיבוץ להמשיך בחייהם. “הקהילה של ניר עוז היא קהילה של אנשים חזקים ומעוררי השראה שרוצים להשתקם מהיום הנורא ההוא, מהסיוט, מהטראומה ומהטרגדיה", היא אומרת. “אבל הקושי להמשיך בחיים השגרתיים הוא כפול, גם בגלל החוויה האישית שכל אחד מבני הקיבוץ חווה, וגם בגלל הידיעה שיש אנשים חטופים שעדיין לא יכולים להיות איתם בתהליך השיקום. זו תחושה בלתי נסבלת. אז כן, יש חשיבה על היום שאחרי המלחמה, והאנשים של ניר עוז קיבלו את ההחלטה לבנות מחדש את הקיבוץ, ופועלים לשיקום הקיבוץ, לפינוי הבתים והחפצים שנמצאים בהם. אבל כל זה לצד העובדה שעדיין קשה לעשות הרבה דברים כי יש לנו חטופים: יש לנו את האחים אריאל ודוד קוניו, את איתן הורן, שאחיו יאיר השתחרר מהשבי רק לפני שלושה שבועות, ואת מתן צנגאוקר. בנוסף, יש בקהילה יותר מ־45 אנשים שחזרו מהשבי, נשים, גברים וילדים. עם ישראל רואה אותם ברגעים מאוד מאושרים של החזרה מהגיהינום, אבל צריך לדעת ולהבין שיש פה תהליך מורכב וארוך של שיקום. זו חוויה שמותירה חותם וצלקות ולכן אנחנו מבינים שהדבר הכי חשוב הוא להוציא את מי שעדיין שם כמה שיותר מהר. מחמאס כמובן אין לנו ציפיות כי זה ארגון טרור אכזרי. היחידים שמהם יש לנו ציפיות הם המנהיגים שלנו, שצריכים לעשות הכל כדי להחזיר אותם, וזאת לא החוויה כרגע, לצערנו".
משפחת ביבס הפכה להיות סמל טרגי של המלחמה, וכמובן של ניר עוז. איך את רוצה שיתפסו את הקיבוץ?
“ניר עוז הוא קיבוץ של גיבורים. במשך שמונה שעות ב־7 באוקטובר אנשי הקיבוץ היו לבד, עד שהגיעו החיילים הראשונים. כיתת הכוננות יצאה ונאבקה בנחילים של מחבלים לבדה. התושבים שלא לחמו בכיתת הכוננות עמדו בממ"דים כדי לשמור את הדלת סגורה למרות ירי המחבלים. אנשים נאלצו לעשות החלטות משנות חיים, אם לקפוץ מהממ"ד הבוער החוצה או להישאר ולהמשיך לגונן על הילדים מתוך ממ"ד מלא עשן. אלו גיבורים של ממש. ניר עוז צריך להיות חקוק כמקום שאנשים לקחו בו אחריות על החיים שלהם ועל החיים של הקהילה שלהם, ועל זה הם נאבקו. זה מה שצריך להוביל אותנו. הייתה הפקרה נוראה ואיומה, ואני מאוד־מאוד מקווה שאירוע כזה לא יחזור על עצמו בשום קהילה. אגב, זה גם הזמן לקרוא לוועדת חקירה ממלכתית שתלמד את האירוע הזה כדי שמה שהיה לא יחזור".
מנהלת הקהילה, ככל אנשי הקיבוץ, משוועת לביטחון. “לא תחושת ביטחון, שעל בסיסה חיו עשרות שנים בניר עוז", היא מבהירה, “אלא ביטחון אמיתי, שיגן על האנשים שיבחרו לחזור ולחיות באותו מקום, לעבד את האדמות ולגדל את הילדים בידיעה שהמדינה והצבא נמצאים איתם ולא מפקירים אותם שוב".
תעצומות נפש
“אני לא מצליחה לעצור את הדמעות", אומרת ליהי, חברת קיבוץ ניר עוז. “לראות את שירי ואת הילדים מובאים למנוחת עולמים, זה קורע את הלב, מרסק ושובר. ובתוך כל הכאב והאובדן הבלתי נתפס, אני רואה גם את החוזק של הבית שלי, של הקהילה שלי, של החברים והחברות שלי, שמצליחים להיות חזקים גם ברגעים כאלה".
ליהי מספרת שהמחבלים נכנסו גם לביתה ב־7 באוקטובר, אבל במזל גדול הם לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד: “אני לא יכולה להתאושש מזה שזו יכלה להיות אני, חטופה במנהרות חמאס, ולמעשה גם אתה וכל אחד מתושבי המדינה. עד לפני שבוע הייתי בציפייה ששירי והילדים, שכל כך אהבתי ושתמיד גרמו לי לחייך במפגשים שלנו, יחזרו בחיים. ציפיתי שנדע בתוך הכאב והשבר גם נקודת אור. אבל זה לא קרה, לצערי, והנה אנחנו כאן, מלווים אותם בדרכם האחרונה. הלב שלי נשבר. אני רואה בירדן גיבור. הנאום שלו ותעצומות הנפש שלו בזמן שהוא עובר את הנורא מכל מעידים יותר מכל על התקומה הישראלית ועל הגבורה".
המגורים הזמניים שלכם בכרמי גת, קצת רחוק מהבית, עוזרים במשהו להתמודדות עם הטראומה?
“לא, הבית שלנו הוא ניר עוז, שם נולדתי וחייתי כל חיי. לדעת שהבית שלך נהרס כולו, שהחברים שלך חטופים בעזה או נרצחים, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהשגרה שלך – זה לא משהו שאפשר להתמודד איתו או אפילו לחשוב להתחיל להתמודד איתו. מתי כן נוכל להתחיל לחשוב טיפה על ריפוי הפצעים? כשכל החטופים יחזרו הביתה. כל עוד הם שם, אני לא ארגיש בטוחה בשום מקום. הממשלה, שעד כה לא הצדיקה את קיומה ומחזירה לנו את החטופים בטפטופים, בזמן שהזמן שלהם אוזל, חייבת להתעשת ולהחזיר אותם בלי לחכות יותר".
"יום הקבורה של שירי, אריאל וכפיר היה קשה מדי, כמו שתיארתי לעצמי שהוא יהיה", אומרת דורין ראי צפריר מניר עוז, חברה של משפחות ביבס וסילברמן. "כשחמאס פרסם שהוא יחזיר בשבוע שעבר את הגופות שלהם הכנו את עצמנו, כביכול, למה שהולך להיות, אבל כל הזמן נאחזנו בתקווה שאולי זה לא נכון, אולי פתאום הם יחזרו חיים בכלל והנבלות האלה עבדו עלינו. ואז פתאום קרה שהמחבלים לא החזירו את שירי, וזה כבר גרם לשיברון לב. זה היה פשוט נורא, כל המשחק האכזרי הזה שלהם, עד שהם החזירו אותה בסוף. ואז בטקס ההלוויה אתה רואה את כל מה שקורה במדינה, את כל האנשים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון ועמדו ברחובות עם דגלים ושלטים.
זה היה מרגש מאוד מצד אחד, ומצד שני כל כך הזוי כי זה הכי לא שירי. היא הייתה ביישנית ולא הטיפוס של המוניות ופומביות. אבל אין מה לעשות, היא הפכה למפורסמת בעל כורחה, וזה באמת מחמם את הלב כל כך שאנשים מגיעים להביע רגש. אני בטוחה שעם כל הביישנות שלה, גם היא, איפה שהיא נמצאת, אומרת 'תודה' על הדבר הזה. גם ירדן אמר את זה כמה פעמים. אין אוויר בחזה כשמבינים שהיא והילדים חזרו לא בחיים ושהיא נקברת ליד ההורים שלה, מרגיט ויוסי סילברמן ז"ל, שגם הם נרצחו ב־7 באוקטובר. אני לא אשכח את הפעמים שיוסי היה מגיע אליי בהתלהבות ומספר על הנכד הראשון שלו, שבדרך, ואז על הנכד השני. הוא היה בדיוק לפני פרישה לפנסיה והיה כל כך מאושר שיהיה לו זמן להשקיע בנכדים ובמשפחה. לחשוב שלירדן ולמשפחה לא הייתה אפשרות להיפרד מהם אפילו, זה שובר את הלב".
אילו קולות נשמעים כיום בקהילת ניר עוז?
"עם כל הצער והכעס על מה שהחלאות האלה, חמאס, עשו, נורא חשוב לנו שיבינו שאנחנו לא רוצים נקמה, אלא רוצים המשך – שיחזירו את כל החטופים. הם חייבים להיות פה. תמיד היינו קהילה תוססת, הרמנו חגים יחד והמפגשים שלנו היו מאוד כיפיים ונעימים. זה מה שתפס אותי ואת בעלי כשהגענו לקהילה – ההרגשה הזאת, שאתה נכנס למשפחה. ועם כל מה שעברנו כקהילה, יש בין כולנו אהבה והערכה מיוחדות. אנחנו גם מבינים מה כל אחד מאיתנו עבר. כל אחד עבר את זה בצורה כזו או אחרת ב־7 באוקטובר וגם אחר כך. אנחנו חולקים שותפות גורל ואנחנו חייבים את הביחד הזה".
