ערב שמחת תורה, שיתף היום (רביעי) ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בחשבון ה-X שלו את זיכרונותיו מהשבת השחורה, שכללו תקשורת כואבת וקשה עם תושבי קיבוץ כפר עזה, בעודם זועקים לעזה.
ראשית הסביר את הקשר שנרקם לאורך השנים בינו לבין תושבים מהקיבוץ: "במשך השנים כשהייתי שר בממשלה, בכל פעם שהיה 'סבב' עם חמאס, נהגתי לרדת לישון בבית של אחת המשפחות באחד הקיבוצים או הישובים. כדי להיות יחד איתם בקסאמים.
"בכפר עזה פעם אחת הייתי אצל משפחת סוויסה, פעמיים נוספות הייתי בסבב אצל אופיר ליבשטיין ז"ל (ראש מועצת שער הנגב לשעבר וחבר כיתת הכוננות ביישוב, שנפל בשעות הראשונות של הטבח) ואני נוהג לחלק את מספר הטלפון שלי כדי שיוכלו ליצור עמי קשר ישיר".
"סביב 7 בבוקר התחלתי לקבל לטלפון הודעות וואטספ מתושבים מכפר עזה שיש מחבלים בקיבוץ ואין צבא. נדהמתי שיש חדירה לכפר עזה. עוד לא הבנתי שמדובר בהתקפה לאורך כל הגדר", שחזר. "מיד הרמתי טלפונים למספר בכירים מאד במדינה: 'יש חדירת מחבלים בכפר עזה. תעיפו לשם חיילים מיד!' אמרתי להם.
"'אנחנו מכירים', השיבו לי. הנחתי שתוך חמש דקות חיילים כבר יגיעו ויטפלו באירוע. אך ההודעות ממשיכות להגיע. והשעה כבר 7:30, 8:00, 9:00 ואני ממשיך ללחוץ על הבכירים, וגם מתקשר כבר למפקדי יחידות ומפקדי יחידות במילואים: 'שמע, תקפיץ את החיילים שלך, ורדו מיד לכפר עזה!'"
"אחת מחברות כפר עזה עדכנה אותי שאופיר ליבשטיין נהרג. היא גם הכניסה אותי לקבוצת 'יד שנייה כפר עזה' שזו קבוצת הוואטספ של הקיבוץ. לא האמנתי למראה עיניי. כל כמה שניות אחד התושבים מדווח: 'מחבלים נכנסים לי לבית. מה לעשות?', או: 'איפה החיילים?', או: 'קולות בחוץ. איך אני יודעת אם זה חיילים או מחבלים?'".
לדבריו, אחרי מספר שיחות מתסכלות עם בכירים ומפקדים בצה"ל – "עליתי על המכונית שלי ונסעתי לבסיס של יחידת המילואים שלי לשעבר, אוגדה 98 ברמלה. אני מגיע להאנגר של אחד מגדודי המילואים. ראיתי שם מאות מילואימניקים מתארגנים למלחמה. הרי באותו הבוקר, הממשלה הודיעה שאנחנו במלחמה.
"אך איך נראית התארגנות למלחמה? חותמים על מלוא הציוד. מדים, נשק, אפודים. רכבים. ציוד קשר. ציוד הסוואה. מנות קרב ועוד ועוד. התארגנות כזו למלחמה אורכת נניח 6-10 שעות. ואז הבנתי את הנתק. הגדודים נערכים למלחמה, אך בפועל אין מלחמה; יש טבח, פוגרום. מלחמה נמדדת בימים, שבועות. טבח נמדד בשניות ודקות".
"מיד ניגשתי למפקד הגדוד הראשון, תפסתי אותו: 'שמע, יש כרגע טבח בדרום, שעה נסיעה מכאן. תפסיקו להיערך ולהזדווד. כל חמישה לוחמים שיש להם נשק קסדה ומחסניות וטוסו דרומה! מיד!' הוא השיב: 'אני לא יכול סתם לנסוע לתוך שטח מלחמה, בלי תיאום בלי כלום. זה יגרום לדו״צים (ירי שגוי על כוחותינו), וגם כך אני חייב שהכוח שלי יהיה ערוך'. אז הראיתי לו את קבוצת הווצאפ של כפר עזה שיבין מה קורה. בשלב הזה הוא שינה פאזה. הכל קורה לאט מדי, ואני לא מפסיק לחשוב שכל דקה שעוברת נרצחים עוד ועוד תושבים בדרום".
עוד שיתף כי לאורך אותו יום ארור, עמדה בפניו דילמה קשה. "שקלתי במהלך היום לפרסם סרטון פשוט: 'כל מי שיש לו נשק, שיירד בהול דרומה בקבוצה של שלושה אנשים ומעלה', אך לא עשיתי זאת מחשש לדו״צים וגם מכיוון שלא ידעתי בעצם את תמונת הקרב ולא הייתי בעל תפקיד רשמי וזה היה נראה לי בלתי אחראי".
"התברכנו בעם של אריות", הוא כותב. "אלפי צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ הבינו שהם חייבים לרדת בכוחות עצמם לשטח ההריגה כדי להילחם ו/או להציל תושבים. חוליית קלמנזון, רמי דוידיאן, האחים סלוצקי ז״ל, בן שמעוני ז״ל, ועוד רבים וטובים שחלקם נפלו וחלקם חיים".
"גם מספר יחידות צה״ל זינקו במהירות לתופת, ואיבדו הרבה לוחמים תוך כדי לחימת גבורה באותן שעות גורליות. הרבה פעמים אני שואל את עצמי האם באותו יום יכולתי לעשות יותר. אנחנו חייבים ללמוד ולחקור את עצמנו בצורה הכי כנה ואמיתית, זאת רק באמצעות וועדת חקירה ממלכתית, כדי שמחדל נוראי כזה לא יקרה שוב. באותו היום גילינו שאנחנו עם של אריות, אך גם ראינו כמה עלובה ההנהגה שלנו".
לסיכום כתב: "חייבים כבר להביא הביתה את 101 החטופים שלנו, ולהשיב את מפוני הצפון והדרום לבתיהם בבטחה. ואז נוכל להתחיל במסע לשיקום המדינה שלנו".
