טקס לזכר י"א חללי אולימפיאדת מינכן 1972 נערך היום (שלישי) בפריז, בנוכחותם של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך, נשיאת הוועד האולימפי הישראלי יעל ארד, ראש עיריית פריז אן הידלגו, המשפחות השכולות. נשיא המדינה בוז'י הרצוג נשא דברים מרחוק.
במהלך אולימפיאדת מינכן 1972, 11 ספורטאים ישראלים נחטפו ונרצחו בדם קר על ידי קבוצת מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". שמות הנרצחים: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר.
קבריהם של חמישה מקורבנות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, בבית הקברות בקריית שאול (צילום: דוד שי / ויקימדיה)
נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים: "בחלוף כמעט 52 שנה מרצח 11 הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי במינכן באכזריות ובדם קר, הכאב נשאר נצחי. האירוע הרע נשאר כפצע. אלו מאיתנו שזוכרים את השעות החשוכות והאינסופיות, זוכר איך עקבנו בחרדה איומה אחר העדכונים מהכפר האולימפי. בחלוף יממה, כשלפני כן אמרו לנו שהם ניצלו, בישרו לנו את הגרוע מכל".
"הייתי רק נער צעיר ולא אשכח זאת לעולם. איך שמעתי עם אבי את החדשות המחרידות. את תחושת ההלם המוחלטת, את היגון שעטף מדינה שלמה", המשיך הרצוג. "מה שכונה האולימפיאדה השמחה, הפך לאירוע החשוך והשפל בתולדות הספורט העולמי. האירוע הכתים בדם את דגלה של האולימפיאדה. ה-11 הגיעו לאולימפיאדה בשם רוח הספורט, ברוח של אחווה ורעות. הם נרצחו באכזריות ובדם קר ע"י ארגון טרור פלסטיני רק בגלל שהיו יהודים, רק בגלל שהיו ישראלים".
הנשיא יצחק הרצוג ויו"ר הוועד האולימפי בישראל יעל ארד, במפגש עם המשלחת השיראלית בכפר האולימפי בפריז (צילום: עודד קרני, באדיבות הוועד האולימפי בישראל)
"באוקטובר האחרון ילדים, נשים וישראלים הותקפו שוב על ידי אויבנו. ישראל הותקפה שוב, ועימה הותקפו כל האומות שוחרות השלום. עתיד החברה האנושית כולה תלוי בזה שנקדש את הטוב ונוקיע את הרוע, נילחם בו וננצח אותו. לא נסכים לקבל טרור, לא נסכים לקבל אנטישמיות בשום מקום בעולם. הרוח האולימפית, שוחרת הטוב והשלום, חייבת לנצח".
"אורן סמדג'ה, אביו של עומר המקסים והאהוב שנפל עבור אזרחי מדינת ישראל בעזה. עם שלם מחבק אותך ואת משפחתך. וגם היום, ובמיוחד היום, אנחנו מזכירים את הרוח הישראלית. ולא נשכח את החטופים בעזה שמוחזקים ע"י פושעי החמאס. יש לפעול בכל דרך, באומץ, בתעוזה, בנחישות, ביצירתיות כדי להחזיר אותם הביתה".
אן הידלגו, ראש עיריית פריז, נשאה דברים: "לטקס הזה יש משמעות מיוחדת. זאת מכיוון שאנחנו נפגשים במשחקי פריז, ומשחקי פריז היו חייבים כמו בכל טקס לערוך טקס זיכרון לספורטאים שנרצחו ע"י המחבלים ב-1972. הייתי ילדה צעירה, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. כבר אז המשחקים האולימפיים היו ימים של אחדות ואחווה. ספורטאים מחפשים את הטוב ביותר בעצמם ונפגשים בכפר האולימפי".
"לראות את האסון הזה ואת העצב הנורא הזה, לראות את כל הצעירים האלה ומלוויהם נהרגים ונרצחים, וגם הניסיון לבזות אותם, היה דבר בלתי נשכח. כי זה לא תואם את המשחקים האולימפיים ומסר השלום שלהם. זה המפגש של האנושות, מפגש של שלום, כזה שמראה שאפשר לחיות יחדיו על כדור הארץ, להגיד שלום ליריב, ללכת לפי החוקים של המשחק ובסוף מכבדים את תוצאת הספורט – זה המסר החשוב של הספורט. אם לוקחים את המסר של המשחקים האולימפיים ושל פריז, עם זכויות האדם, איפה שפליטים מוצאים את מקומם, זאת העיר של החופש וההומניות".
תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, דיבר גם כן: "המשחקים האולימפיים, ואני אומר זאת בצער, נשארו אולי האחרונים שמאחדים את העולם בשלום. כל מה שהמשחקים האולימפיים מייצגים – שלום, אחווה, תקווה, מצוינות – הכל נשבר במעשי הטרור הזוועתיים שנעשו כנגד הישראליים ב-1972. זו היתה התקפה על החברים שלנו, על הערכים שלנו, בליבם של המשחקים האולימפיים – הכפר האולימפי. זה היה מעשה זוועה בתוך הקהילה שלנו, התקפה על כולנו".
נשיא הוועד האולימפי תומאס באך, בטקס בפריז לזכר י"א חללי מינכן 1972 (צילום: הוועד האולימפי בישראל)
"בגלל זה אותו יום הוא החשוך בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. אנחנו יודעים שאפילו עם כל התנחומים שלנו, כל האמפתיה, כל זה לעולם לא יעלים את השכול של אלו שאיבדו את בניהם, אביהם, אחיהם, את אהבת חייהם. סבלתם כל כך הרבה, תמיד ידעתם לעמוד בזה".
"אני חולק את הכאב שלכם, אני מעריץ את החסד שלכם. צריך לזכור את אהובכם בצורה ראויה. ההערצה שלי אליכם אפילו גדולה יותר כי הייתם צריכים לחכות הרבה זמן בשביל שהטקס הזה יקרה. אחד הדברים שמאחדים אותנו כבני אדם הוא הצורך לזכור את אלו שכבר לא איתנו. עם כיבוד זכרונם, הכאב יכול להתחיל להתאחות, הם נשארים בליבנו. זה חלק מתרבות השלום שאנחנו מנחילים במשחקים האולימפיים".
"המשחקים האולימפיים מוכיחים שאפשר לחבר את העולם יחדיו. הרוח הזאת מגיעה גם לכאן בפריז. יש מדינות שעכשיו במלחמה, אך חיות בשלום זו לצד זו כאן בכפר האולימפי. תרבות השלום הזאת תמיד תהיה בליבם של הקהילה האולימפית. אותה קהילה שבה אהובכם תמיד יהיו חלק ממנה. זיכרון הוא אישור לחייהם, ובואו נדגיש שהזיכרון שלנו היום אליהם – הוא האישור לחייהם".
יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי הישראלי: "לפני שנתיים, תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, אמר שה-5 בספטמבר 1972 היה היום השחור בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. היום, אנחנו עומדים כאן לצד המשלחת הישראלית בגאווה ואומרים לכל העולם – `אנחנו כאן. לא הושמדנו. הטרור לא ניצח".
"היום נזכור אותם, ולא נשכח אותם: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר. כולם נרצחו ע"י פנאטיים, רק בגלל שהם ישראלים. נציגיהם כאן איתנו היום".
"52 שנים אחרי, 88 נציגים ב-15 ענפים עזבו את ישראל אחרי שביקרו בבית הנשיא ולאחר מכן הגיעו לאנדרטה לזכר ה-11 בתל אביב. שם הבטחנו שבכל פעם שדגל ישראל יונף באולימפיאדה, זה יהיה גם למען ה-11 שנרצחו בדם קר במינכן. אנחנו ביומה ה-12 של האולימפיאדה אחרי שזכינו ב-6 מדליות אולימפיות של אתלטיים ישראלים, ע"י גברים ונשים".
"זהו אירוע הספורט הגדול בעולם שמאחד בין אנשים מכל העולם. מאז ההתקפה ב-7 באוקטובר, ישראל עוברת את אחת התקופות הקשות שידענו בהיסטוריה שלנו. העובדה שיש לנו כאן 70 אתלטיים ועוד קבוצת כדורגל, מוכיחה את החוסן של החברה הישראלית. אלו לא ימים קלים להיות אתלט ישראלי בבמה הבינלאומית. זה לא קל לתפקד מול איומים, מול הקושי בבית ומול הידיעה שישנם חטופים בעזה מעל ל-300 ימים. אבל הרוח הישראלית היא אהבת האדם והחתירה למצוינות".
"הספורטאים, אתם מוכיחים עד כמה רוח הספורט חשובה לחברה שלנו", הוסיפה ארד. בשם המשלחת שלנו, אני רוצה להודות לוועד האולימפי הבינלאומי, לפריז ולצרפת כולה, על קבלת הפנים שקיבלנו. לא חסכתם בשום מאמץ כדי לקבל אותנו ברוח טובה. ישראל רוצה שלום, אבל הרוח שלה מספיק חזקה כדי לעמוד מול כל איום. הנרצחים של ספטמבר ההוא תמיד יהיו בליבנו".
אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל שנרצח באולימפיאדת מינכן 1972, אמרה: "היום אנחנו יחד פה, זה הטקס ה-13 של האולימפיאדות שאנחנו מקיימים מאז הרצח של 11 הספורטאים. חשיבות רבה לקיום הטקס הזה, מאחר שהצנעתו בשל איומי הטרור, הוא כניעה לטרור שהוא נגד הרוח האולימפית וערכיה. אנחנו צועקים את זכרונם של ה-11 – זוהי חובתנו המוסרית. מי שלא מכיר ומכבד את עברו, עתידו דל ולוט בערפל".
"אני לא אשכח לעולם כמה היה מכאיב ולא אפשרי לבשר ל-3 בנותיי הקטנות שאביהן, הספורטאי, נרצח, בהתעללות קשה. הדרך שאני מצאתי להתמודד עם האסון היתה להרים את הראש ולהמשיך את מורשתו ולהבטיח להן שלא ניתן לעולם לשכוח. הבטחות לילדים מקיימים. בחרתי בה מתוך אמונה שלמה שזו דרכנו המתורבתת אל מול הטרור האכזרי. האסון הזה הכתים את דגל המשחקים האולימפיים בדמם של ספורטאי ישראל, שהאמינו בשלום ובאחווה. על כולנו מוטלת החובה לוודא שהדגל האולימפי לא יוכתם לעולם".
"אני מוכרחה להתייחס למשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם ב-7 באוקטובר. אני מאחלת לכן כוח. בעת הזו, אני מייחלת גם לחזון אחרית הימים – שלא נדע עוד מלחמה, אמן".
