"נתן יריית פתיחה לחילוץ": קרב הגבורה של יפתח והחבורה…

"שנה וחצי אחרי, יש פה זכוכיות עדיין, תרמילים", מעירים החברים של יפתח באנדרטה בכניסה לנחל עוז, במקום שבו הוא נהרג. "זה כל כך מוחשי, כאילו זה היה אתמול, אחי, לא מצליח להבין את זה כל כך עדיין, זה לא נתפס לי". הם היו חמישייה. חבורה. החברים הכי טובים אחד של השני, בלב ובנפש, באש ובמים: איתה (איתמר יהושע) וראקוץ (איתי ראקוץ'), סלאבין (עמרי סלאבין) וגוני (גון נוימן), ויפתח – יפתח יעבץ.

שבועיים לפני שבעה באוקטובר יפתח, סרן במגלן, היה בצבא ולא הגיע למפגש עם החבורה. אחד מהחברים נפרד מחברה והשאר הגיעו לתמוך, כי זה מה שחברים אמיתיים עושים. את יפתח הם העלו לשיחת וידאו, ושרו איתו יחד, ואחד מהם צילם למזכרת. "הוא חווה איתנו את האירוע לכמה דקות", נזכר איתה, ורקוץ' מוסיף: "דווקא השיר הזה מכל השירים שהתנגנו באותו ערב – אהבת נעוריי, אהבת נעורינו – הוא קיבל קונטקסט כל כך אחר לגמרי לעומת מה שהיה שם, זה מטורף".

הם הכירו כילדים ברמת השרון. סלאבין היה עם גוני בגן. אחר כך ראקוץ' הצטרף. ומאוחר יותר, בחטיבה, איתה ויפתח. באיזו נקודה בדיוק על ציר הזמן החברות התהדקה והעמיקה? לא תמיד אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו חבורות-אמת נולדות. ואף אחד לא מבטיח לנו שהן יחזיקו מעמד לנצח. "המון-המון שנים אנחנו ביחד, אני חושב שבאזור הצבא, שם ממש נהיינו ברזל", אומר סלאבין.

"לצערי אין למי להתקשר"

"יפתח בשבילי הוא היה כמו דבק כזה, שתמיד הוא היה דוחף שניפגש ביחד, שלא נוותר, וגם אם זה בשעות לא שעות", נזכר סלאבין, ואיתה מסביר: "הוא בסוף היה הכי עסוק מכולנו, בצבא הוא היה חוזר פעם ב… ו נפגשים כולם, אין סיכוי שלא מתראים – לא משנה חברות או לא חברות, חייבים את הזמן הזה של החבורה, והוא ממש דחף לזה".

לפי ראקוץ', יפתח כל הזמן רצה "לשמור על הלכידות הזאת, ועל האותנטיות שהיא רק שלנו, טיולים". "בשבילי הוא היה הטלפון הראשון שקורה משהו בחיים, בדרך כלל עם החברה או בצרות רומנטיות כי תמיד הכי עניין אותי מה היה לו להגיד", משתף איתה. "תמיד הוא אמר את הדבר הכי חכם, ולצערי אין למי להתקשר".

את יפתח יעבץ אני הכרתי מאז שהיה ילד קטן. אימא שלו שירה ואני עבדנו יחד באותו משרד פרסום. לפעמים, כשהיא הייתה נכנסת לפגישות, הייתי שומר עליו בשבילה. "הייתי גרושה טרייה, מביאה אותו למשרד – שחקו איתו, יש לי עכשיו פגישה על הראש".

שירה נפרדה מגלעד יעבץ, אבא של יפתח, כשיפתח היה בן חצי שנה, ובהמשך כל אחד מהם הקים משפחה חדשה. גלעד, מנכ"ל ובעלים של חברת האנרגייה אנלייט, התחתן עם נעמי, מורה לתנ"ך בתיכון, ונולדו להם שתי בנות. שירה, מנהלת קשרי חוץ במוזיאון תל אביב, התחתנה עם עמוס, הבעלים של "רביבה וסיליה", ויחד הביאו שתי בנות ובן. שתי המשפחות גרות בשכנות ברמת השרון ויפתח גדל למעשה בשני הבתים, עם שני אבות ושתי אימהות.

"התמונה שלו מסתכלת, כמו המונה ליזה"

"לא רציתי שתהיה בבית פינת זיכרון, שיש נר ואתה נכנס ואתה כאילו מתחיל לבכות", היא מסבירה ליד תמונותיו של יפתח מעל הפסנתר שאהב לנגן עליו. "ניסינו לעשות מין משהו קצת משמח, מעורר געגוע, אבל לא מכביד. בתמונה המרכזית יפתח בסוף המסלול – זו תמונה עם החיוך שלו, החיוך הידוע שלו. התמונה הזאת היא קצת כמו מונה ליזה. מכל מקום שמסתכלים עליה, הוא מסתכל עליך. אני מרגישה שכשאני באה הביתה, הוא מקבל את פניי, הוא לא מכביד עליי, הוא אומר לי שלום. ויש פה תמונה מהחבורה".

על התמונה עם החברים מופיע ציטוט מהספר "משאלה אחרת ימינה". ידעתי שיפתח אהב את הספר שלי אבל רק אחרי מותו, התברר לי עד כמה הוא היה משמעותי עבורו ועבור החבורה שהתגבשה סביבו. "מגיל מאוד צעיר אני דחפתי אותו לקרוא. ואני זוכרת שפעם אחת הוא ביקש איזשהו ספר והצעתי לו את משאלה אחת ימינה", נזכרת שירה. "אמרתי לו שזה יהיה לו מעניין כי זה על חברות גברית. הוא פשוט קרא אותו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הוא גם הכריח את החברים שלו לקרוא, ממש הכריח אותם".

יצאתי לפגוש את החברים של יפתח: רציתי לשמוע מהם עוד עליו. וגם לנסות לברר, בעדינות, איך חבורה ממשיכה להתקיים כשאחד מעמודי התווך שלה איננו. אני כתבתי את "משאלה אחת ימינה" כי חששתי שתור הזהב של החברות עומד להיגמר ורציתי להיאחז בו עוד קצת. לא ידעתי שהחבורה שלי תחזיק מעמד הרבה אחרי הספר, ובטח שלא תיארתי לעצמי שהספר יחזיק מעמד וייקרא גם על ידי הדור של יפתח.

"בכל ברכת יום הולדת לכל אחד מאיתנו, יפתח היה ידוע בתור המברך, אז הוא היה כותב – כמו שאופיר במשאלה אחת ימינה אומר – 'אתם לא מבינים כמה מזל יש לנו שיש לנו אחד את השני'", נזכר רוקאץ'. זה היה הסיום הקבוע שלו, שהפך גם להקדשה בכתב יד בתוך הספר. "כן, אפילו בוואטסאפ או אם הוא היה נזכר שהוא מתגעגע אלינו ולא התראינו הרבה זמן, אז הוא היה מצטט את המשפט הזה".

העסקה בהשראת הספר שנחתמה בין החברים

"יש הרבה קטעים בספר שמאוד מזכירים בו את החברה שלנו", משתף גוני. "באמצע הספר, כשאופיר טס לחו"ל, החברים חשבו אולי לפרסם מודעה של 'דרוש חבר' – וזה מה שהרגיש לי שדרוש חבר. מצד שני מגיע קטע אחר כך שמאוד הזכיר לי גם אותנו, שכתוב שלא משנה כמה הם ירצו להוסיף חבר לחבורה, אי אפשר כי ייקח לחבר הנוסף שנים ללמוד את המימיקות והאסוציאציות והקודים של החבורה. כמו יפתח אנחנו לא נצליח להביא אלינו".

"אתמול בלילה גללתי בשיחות איתו, רציתי למצוא דברים שקשורים לספר שלך. יש ממש קטע שאחד מהחבורה מחתים את החבורה על חוזה, ממש אותו קונספט ויפתח, ממש לקח את זה", מוסיף גוני. "לפני הגיוס יפתח הגיע אליי לבית והביא לי מכתב קטן, בעצם חוזה, שאת הטיול הגדול אנחנו נעשה ביחד, הוא כתב הצהרת התחייבות עם הכותרת למעלה עם התאריך והחתים אותי – 'ידוע לי כי התחייבות זו תעמוד בתוקף גם אם תזמון הטיול יאלץ את אחד הצדדים לחכות פרק זמן של כמה חודשים, וידוע לי כי כל הפרה שלה תגרור סנקציות חברתיות משמעותיות בשל הפרה בוטה של ערך הרעות'".

"ידעתי שיפתח בן אדם רציני ושאם אני אחתום על זה ככה ואיכשהו יקרה משהו עם החיים ואני לא אוכל לטייל איתו, הוא יהרוג אותי אם אני אשבור את המילה אז הוספתי כוכבית – כתבתי 'בבוא העת יש להתחשב בסיטואציות בלתי צפויות (חברה ששווה את זה)', הוא כתב לי 'הוספת לי סייגים, איזה נקניק אתה'. כתבתי לו 'ההפך, אני לוקח את ההסכם הזה ברצינות".

"הוא הקפיץ את עצמו ונסע לדרום"

ערב לפני שבעה באוקטובר, יפתח עוד הספיק לבלות עם החבורה עד אמצע הלילה. ואז, בשבת בבוקר, החלו האזעקות. איתה משחזר: "הוא מתעורר ממש מהאזעקות, לא מטלפון, ועל דעת עצמו הוא מתקשר לכולם לנסות להבין, לברר בעצמו מה קורה". וגוני מסביר: "בשש וחצי הוא מתעורר, עושה שיחה עם כל מפקדי היחידה, סגן מפקד היחידה. בתוך רבע שעה החליטו להקפיץ את היחידה, לא הקפיצו את יפתח – הוא הקפיץ את עצמו ואת כל היחידה לבסיס שלהם. הגיעו ליחידה, שלחו את הצוותים לשני מוקדים כאן בעוטף עזה". ורוקאץ' מזכיר: "אפילו לנו הוא שלח הודעה בקבוצה – יש בלגן בדרום, אני יורד".

הוא ידע מה הוא הולך לפגוש פה?

גוני: "מהרגע שהם התקרבו פה לאזור של העוטף הם ראו הרבה מחבלים, הרבה גופות, ראו הכול מהכול. הם התמקמו ממש בנקודה הזאת שאנחנו נמצאים בה, כמה מאות מטרים מהכניסה הראשית לקיבוץ נחל עוז".
החוליה של יפתח הספיקה לצלם תמונה, רגע לפני שנתקלו במחבלי חמאס: ​יפתח מימין ולצידו סמל ראשון אפיק רוזנטל ז"ל. איתם ברכב היו גם סמל ראשון אלון דוידי ורב סרן חן בוכריס ז"ל, סגן מפקד יחידת מגלן, ואיתם בשטח היה גם סמל ראשון יונתן דוידסון, עוזר קצין האג"ם.

"יפתח זיהה מאחורי התלולית מחבל וירה בו ובעצם חיסל אותו", מסביר גוני. "מהרגע שיפתח ירה על המחבל הזה והוא נפל, נפתחה עליהם אש מסיבית – ירי כבד גם של מקלעים, גם RPG, הכול מהכול, ואז התחיל בעצם הקרב".

זה היה קרב גבורה של מעטים מאוד, מול מאות מחבלים. הכוח הקטן הצליח להרוג חלק מהמחבלים ולקרוא לתגבורת, אבל בוכריס, רוזנטל ויעבץ נהרגו. "בכל הקרב הזה הוא בעצם נתן את יריית הפתיחה כזה לחילוץ נחל עוז", מתאר גוני. "ככה בעצם נוצר הקשר הקרוב גם של כל קהילת נחל עוז ליפתח, כי הרבה אנשים הרגישו מופקרים באותו יום. ויפתח זה בדיוק הדוגמה, וגם כל הקרב הזה שנוהל פה – דוגמה שלא כולם הפקירו אותם ויש אנשים שעשו כל מה שככל שביכולתם מהרגע שהם קמו בבוקר רק כדי להגיע אליהם כמה שיותר מהר ובאמת להציל אותם".

"תעלו את כולם לשיחה, יפתח מת"

איך נודע לכם בכלל שהוא נפל?

רוקאץ': "יפתח לא ענה לנו עד שעה מאוחרת".

איתה: "גם שירה אומרת את זה, אימא של יפתח – שלא יכול לקרות לו כלום. אני אישית לא מאוד דאגתי אפילו, כי אמרתי 'הוא כל כך טוטלי בצבא, הוא כל כך עסוק, יש כזה כאוס עכשיו אז זה לא בראש מעייניו לשלוח הודעה שהכול בסדר, זה יסתיים ותגיע הודעה שהכול בסדר".

רוקאץ': "ואז גוני התקשר ב-13:32".

גוני: "זו הייתה שיחת ועידה בקבוצה עם יפתח".

רוקאץ': "זו שיחה שלא משנה כמה שנים יעברו וכמה זמן יעבור ומה יקרה בחיים האלה, אני לא אשכח אותו מתקשר ובוכה בטלפון".

איך אומרים דבר כזה בכלל?

רוקאץ': "הוא פשוט אמר את זה. אין דרך נכונה להגיד את זה. פשוט בוכה ואומר 'תעלו את כולם, יפתח מת' – יש לי צמרמורת מזה. הרגעים שאחר כך…"

גוני: "זו אותה קבוצת וואטסאפ עם יפתח זו אותה קבוצה שאנחנו מדברים בה עד היום עם תמונת הקבוצה שלא השתנתה, שלכל הודעה בוואטסאפ יש וי אחד, שתמיד הוואטסאפ יודע להזכיר לנו שלא כל חברי הקבוצה קראו את ההודעה".

איתה: "הקבוצה היא אות מוחשי מול העיניים תמיד – אנחנו כבר לא חמישה, אנחנו ארבעה. הוא רואה את זה, אני מאמין שהוא רואה את זה בדרך אחרת".

"שותפות גורל, מרגיש שהם אחים שלי"

משהו בדינמיקה של החברים של יפתח מזכיר לי את הדינמיקה של החבורה שלי, משהו באופן שבו הם מדברים בפתיחות על התחושות שלהם מעורר בי געגוע לחברים האמיתיים שלי, אלה שהיוו השראה לדמויות של "משאלה אחת ימינה". "הם מרגשים ומעניינים ופתוחים ומדברים, כאילו הם בנים מדברים. ממש כמונו", סיפרתי לאמנון, רגע לפני המפגש המשותף של שתי החבורות.

"זה מציל אותנו, באמת אני מרגיש שיש לי עוד משפחה שהיא לא המשפחה שלי בעולם", מצהיר איתה. "אני מרגיש ממש שהם אחים שלי, ואני מניח שכל אחד פה היה מרגיש אותו דבר אבל אתה מרגיש בר מזל, במיוחד אחרי שאתה עובר דבר כל-כך טראומטי כמו שעברנו עם יפתח, שיש לך שותפות גורל עם חבר'ה שהם יודעים בדיוק מה אתה עובר ויודעים להרים אותך, וגם שאנחנו מאוד-מאוד שמחים בשמחה של מישהו אחר".

כשעולה השאלה אם יצא להם להגשים משהו שיפתח לא הספיק, רוקאץ' עונה: "אני חושב שיש דברים שהוא היה שמח על הדרך שבה עשינו אותם – ששמרנו על הצביון של החבורה, שאנחנו מאוד משפחה אחת ביחד עם המשפחה שלו. בכל שבוע אנחנו מסיימים ארוחת שישי בבית ואנחנו הולכים לאחת המשפחות ואנחנו יושבים אצלם בערב ושותים ואני חושב שזה הדבר שאני הכי גאה בו". "אני רואה את עצמי ממש מביא את הילדים שלי שיפגשו את ההורים של יפתח", מכריז איתה, "הם כמו ההורים של כולנו באיזשהו מקום".

והאם שירה מודה: "נהיה פה ממש איזה מין ריטואל כזה שעושה לנו טוב. אני יודעת שיש הרבה משפחות שכולות שקשה להן לפגוש את החברים – (אבל) כשהם פה, אז אני מרגישה שגם הוא קצת, כאילו יש לי קצת מיפתח, כי מכל אחד מהם – איזה חיוך, איזה אמירה, איזה צחוק. אני מבינה שהוא לא יהיה פה, אבל לפחות יש לי איזה שבב של יפתח שמגיע עם כל חבר".

וכשאת מדמיינת שנים קדימה, אז את רואה את הטקסים האלה ממשיכים? גם לתוך החיים המבוגרים של החברים שלו?

שירה: "זו שאלה קשה, אבל אני מקווה שאנחנו נצליח לשמוח בשמחתם וכן להיות חלק מזה".

איתה: "אני בטוח שזה משהו שקשה וצובט להם, אבל מצד שני הם כל כך לא מראים לנו את זה, והם כל כך אוהבים אותנו ואנחנו כל כך אוהבים אותם, שאני רואה באמת שהם שמחים עבורנו".

"ביד אחת נשק, בשנייה ספר"

מה בכלל הזמן עושה?

שירה: "הזמן, כוס אומו על הזמן".

הוא לא מקל.

שירה: "בהרבה מובנים הוא מקשה. פתאום הכול מתבלבל והכללים משתנים. גם כל תפיסת הזמן משתנה – בן כמה יפתח נגיד? פגשנו איזו מלצרית והיא אמרה לי שהיא הכירה אותו באיזה ערב ואז שאלתי אותה בת כמה היא? אז היא אמרה בת 25. אמרתי לה 'אה, אז את גדולה ממנו', ואז אמרתי לא, בעצם הוא בן 25".

ככל שאני שומע יותר על יפתח, כך נחמץ הלב שלא נפגשנו יותר ושלא נוכל כבר להיפגש. "הסמל שלו אמר עליו שליפתח ביד אחד היה נשק, וביד שנייה היה לו ספר", משתף סלאבין. "ויש גם סרטון שלו בבה"ד אחד, שהוא ננעל בתוך הספרייה – אני הייתי בבה"ד 1 ובכלל לא ידעתי שיש שם ספרייה".

הוא השאיר אחריו חברים טובים, חברי אמת. ולא מעט מילים מעוררות השראה, שאני חוזר אליהן שוב ושוב. "הוא השאיר לנו מכתב, זה מכתב ששינה לי את החיים", משתפת שירה ומקריאה:

"אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו באים בידיעה ברורה, לפחות לי, שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו. למרות זאת, אני מסתכל אחורה ולצדדים ואני מאוד בטוח בעצמנו. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זו לא גבורה עילאית – זה סטנדרט, ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי לא הייתי משנה דבר, אוהב אתכם, יפתח".

המשפט הזה, "אם הייתי צריך לפסל את חיי מחדש לא הייתי משנה דבר", נחרט על המצבה שלו.

למה זה הציל אותך, המכתב הזה?

שירה: "כי הוא היה איפה שהוא רצה להיות. הוא בחר בזה, הוא לא התגלגל לשם באופן מקרי, הוא היה שלם עם עצמו. וגם הניסוח הפיוטי הזה – איזה ילד זה? כאילו, מי מפסל את חייו? זה משפט שמבחינתי, אם אפשר לסכם ילד במשפט, הוא סוגר לי מי זה היה הילד שלי". 

בימוי: עידו סולומון, תחקיר: מעיין נוה רקט

מצאתם טעות לשון?